ר' יונתן אומר: נותן מזה, מדם הפר, בפני עצמו ונותן מזה, מדם השעיר, בפני עצמו ואינו מערבם. אמר לו ר' יאשיה: והלא כבר נאמר: "וכיפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים" (שמות ל, י), משמע: אין נותנים פעמיים!

אמר לו ר' יונתן: הלא כבר נאמר: "מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז, יח) משמע: כל אחד לעצמו. אם כן למה נאמר "אחת" — לומר לך: אחת ולא שתים מדם הפר, אחת ולא שתים מדם השעיר, שמכל אחד מהם נותן רק מתנה אחת. הרי שנחלקו בכך באמת ר' יאשיה ור' יונתן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: נאמר: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז, יח) — מלמד שיהיו דמי הפר ודמי השעיר מעורבין זה בזה. אתה אומר שיהיו מעורבין זה בזה או אינו אלא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו? תלמוד לומר: "אחת". ומעירים: וסתמא [וסתמה] של ברייתא זו, שנאמרה סתם בלא שם חכם, כשיטת ר' יאשיה היא, שאמר מערבין, וכן משנתנו.

א שנינו במשנה כי לאחר שעירה את דם הפר לתוך דם השעיר נתן שוב את הדם מן המזרק המלא אל תוך המזרק הריקן כדי לערב יפה את הדמים. אגב ענין זה מביאים מה שבעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא: הניח מזרק בתוך מזרק, וקבל בו במזרק הפנימי את הדם, מהו? האם לומר כי מן במינו חוצץ ונמצא שהכהן לא קיבל בעצמו את הדם, שהרי היתה חציצה בינו לבין הכלי על ידי המזרק החיצוני, או שמא מין במינו אינו חוצץ ושניהם נחשבים כדבר אחד!

אמר ליה [לו] רב חסדא: תניתוה [כבר שניתם אותה] את התשובה לשאלה זו, שהרי שנינו במשנתנו: "נתן את המלא בריקן". מאי לאו [האם לא] הכוונה: שהושיב מזרק מלא לתוך מזרק ריקן.

ודוחים: לא, הכוונה היא שעירה מזרק מלא לתוך מזרק ריקן. אמר לו: אולם דבר זה אינו צריך, הא תנא ליה רישא [הרי כבר שנה אותו בתחילה], שהרי שנינו: עירה דם הפר לתוך דם השעיר, ואם כן, מה ששנינו "נתן את המלא בריקן" — ודאי הכוונה לכלי בתוך כלי! ודוחים: אין הדבר כן, כי יש צורך לערות בשנית את המלא בריקן, כדי לערבן יפה יפה, ששופך מכלי אחד לחבירו, וחוזר ושופך מן התערובת לכלי האחר, כדי שיתערבו על ידי כך יפה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו: היה עומד הכהן בשעת העבודה על גבי כלי, או על גבי רגל חבירו — פסול, לפי שהכהן צריך לעמוד על רצפת הבית עצמה בשעת עבודה. וכיון שנאמר שם שרגל חבירו חוצצת, משמע שמין במינו חוצץ! ודוחים: שאני [שונה] רגל דלא מצי מבטיל ליה [שאינו יכול לבטל אותה] שאין לומר שרגל חבירו בטלה לגבי רגלו שלו, אולם בכלי ניתן לומר כי כלי אחד בטל לגבי כלי אחר.

איכא דאמרי [יש אומרים] הכי בעי מיניה [כך שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא, לא מבחינת חציצה, אלא מצד אחר: האם דרך שירות בקודש בכך, כאשר מניח כלי בתוך כלי, או אין דרך שירות בכך, וכששירת בדרך זו — פסול הוא? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר: "את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" (במדבר ד, יב), ומכאן נדייק: שני כלים ("כלי") ושירות אחת ("השרת"), משמע שדרך שירות היא בכך.

ועוד שאלה בעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא, באותם נושאים: הניח סיב ספוגי הגדל סביב הדקל בתוך המזרק, וקבל בו דרך הסיב את הדם, באופן שהדם מחלחל דרכו לתוך המזרק, מהו? האם נאמר כי מין בשאינו מינו חוצץ ולכן אין זו קבלה, או שמא אינו חוצץ והטעם — כיון שהדם מחלחל דרכו — לא חייץ [אינו חוצץ], או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה], שכיון שיש דבר נוסף בכלי הרי הוא נחשב כחציצה, גם אם הדם עדיין מחלחל דרכו?

אמר ליה [לו] רב חסדא בתשובה: תנינא [שנינו] דבר זה לגבי קידוש מי חטאת (מים המעורבים באפר פרה אדומה), שאם היה ספוג מונח בתוך שוקת המים, הרי המים שבספוג פסולים להזות מהם, וכיצד יעשה? זולף (מזה) מן המים והולך עד שמגיע לספוג. על כל פנים למדים אנו מכאן כי עצם מציאותו של הספוג בשוקת אין בה חציצה לגבי המים שבשוקת, אף על פי שהוא עצמו אינו ראוי להזאה! ודוחים: מכאן אין להוכיח, כי שאני מיא דקלישי [שונים מים שהם קלושים] שבודאי מחלחלים היטב בתוך הספוג, אבל דם שהוא סמיך יותר, שמא אינו מחלחל כל צרכו בסיב.

איכא דאמרי [יש אומרים] הכי פשט ליה [כך פתר לו] רב חסדא את הבעיה ביחס להנחת סיב במזרק: אם במזרק שמקבל בו דם הניחו — כשר כי הדם עובר, מחלחל, ואין הסיב חוצץ. אולם בקומץ של מנחה שצריך לקדשו בכלי מיד לאחר מעשה הקמיצה ואם נתן סיב בכלי ועליו הניח את הקומץ — פסול. כי קומץ המנחה הוא מבצק, ואינו עובר דרך הסיב, והריהו לפיכך חציצה של ממש.