בכור ומעשר שחלין קדושתן גם על בעל מום קבוע, ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד. אלא על כרחך שם זבח לא קתני [שנה] וכשהוא אומר זבח, כוונתו לזבח מסויים אחד.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה]? כלומר: מדוע בדבר אחד מתכוון התנא לקרבן מיוחד ובדבר שני הריהו מדבר על מושג כללי? תמורה — שם תמורה אחת היא שמושג התמורה אחד הוא, ואין הבדל איפוא בין תמורה לתמורה. ואילו בזבח איכא [יש] בכור ואיכא [ויש] מעשר, שדיניהם שונים משאר זבחים, ולכן אין לקבוע בהם כלל אחד ולכן ודאי היתה הכוונה לזבח מסויים.

א בהמשך למשא והמתן הקודם שואלים: ולדעת רב ששת, שמפרש שזבח זה אינו פר כהן גדול אלא הכוונה לאילו של אהרן, אדמוקים לה [עד שהוא מעמיד, מפרש, את הברייתא הזו] באילו של אהרן, לוקמה [שיעמיד, שיסביר] שמדובר כאן בקרבן הפסח, שדוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה, שקרבן יחיד הוא לכל הדיעות? ומשיבים: קסבר [סבר] רב ששת אין שוחטין הפסח על היחיד, אלא נשחט רק בחבורה, ולכן קרבן הפסח לעולם אינו קרבן יחיד, אלא לפחות קרבן השותפין, ולכן אינו עושה תמורה.

ושואלים: ונוקמיה [ושנעמיד אותו] בפסח שני, שנשחט על ידי יחיד! ומשיבים; מי דחי [האם פסח שני דוחה] את הטומאה? וכיון שכך, אי אפשר לפרש שמדובר בקרבן זה.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: ותנא זה שהבאנו אותו קודם, מאי שנא [במה שונה] קרבן הפסח דקרי ליה [שהוא קורא לו] קרבן יחיד, ומאי שנא [ובמה שונה] קרבן חגיגה הבאה עם הפסח דקרי [שהוא קורא] לה קרבן ציבור? אי [אם] משום דאתי בכנופיא [שהיא באה בחבורה], שכל העם מביאין אותה — קרבן פסח נמי אתי בכנופיא [בא גם כן בחבורה] ולא כקרבנו של יחיד לעצמו? ענה לו: איכא [יש] פסח שני שלא אתי בכנופיא [בא בחבורה] ולכן לא ראה את הפסח כדוגמה.

אמר ליה [לו]: אם כן שדינו כקרבן ציבור יהא פסח שני דוחה את השבת ואת הטומאה! אמר ליה [לו]: אין [כן], אפשר לומר; כמאן דאמר דחי [כשיטת מי שאומר שדוחה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פסח שני דוחה את השבת, אבל אינו דוחה את הטומאה. ר' יהודה אומר: אף דוחה את הטומאה. ומסבירים: מאי טעמא דתנא קמא [מה טעמו של התנא הראשון] — אמר (יכול היה לומר) לך הלא כל עניינו של המקריב פסח שני שהרי אדם זה הבא להקריב פסח שני מפני טומאה דחיתו שהרי בגלל הטומאה לא יכול היה להקריב פסח ראשון ועכשיו יעשה בטומאה?!

ור' יהודה אמר לך (יכול היה לומר לך), משום כך אמר קרא [הכתוב] בפסח שני: "ככל חקת הפסח יעשו אתו" (במדבר ט, יב), משמע: ככל חוקת הפסח ואפילו שיבוא בטומאה כפסח ראשון. ולגבי הטענה של התנא הראשון אפשר לענות: התורה החזירה עליו כלומר חיפשה הזדמנות לאותו אדם שנטמא בפסח ראשון לעשותו בטהרה, לא זכה לעשותו בטהרה — יעשנו על כל פנים, ואפילו בטומאה.