איתיביה [הקשה לו] ר' יצחק נפחא [הנפח] לר' אמי: והרי נאמר: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה" (ויקרא ד, יב) ושם מדובר בפר לאחר שנשחט ולאחר שהקטירו את חלביו ואימוריו, משמע שאף לאחר שחיטה עדיין הוא קרוי פר! ענה לו ר' אמי: שם הכוונה היא לומר שיוציא את כולו, כלומר: את כל הנותר מן הפר.

ועוד מקשים: הלא נאמר: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש יוציא אל מחוץ למחנה" (ויקרא טז, כז). הרי שאף לאחר שחיטה, בשלב של הכנסת הדם לקודש הקדשים עדיין הוא קרוי פר! אמר רב פפא: בעור ובשר ופרש דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שאף זה קרוי פר, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בענין דם. מר [חכם זה] סבר; דם איקרי [נקרא] פר, ומר [וחכם זה] סבר; דם בלבד לא איקרי [נקרא] פר.

אמר רב אשי: מסתברא [מסתבר] כמאן דאמר [כדעת מי שאמר] כי דם איקרי [נקרא] פר, דכתיב [שנאמר]: "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר" (ויקרא טז, ג), אטו בקרניה מעייל ליה [וכי בקרניו הוא מכניס אותו] לקודש הקדשים?! אלא בדמו הוא נכנס, וקרי ליה [והוא קורא לו] "פר", משמע שאף הדם בלבד קרוי פר.

ושואלים: ואידך [והאחר] הסבור שדם אינו קרוי פר, כיצד מבין הוא פסוק זה? ומשיבים: כי לשיטה זו יש לומר: במה הוכשר אהרן לבא אל הקדש — בפר בן בקר לחטאת ודרך הבאתו לפנים — ענין לעצמו הוא.

א על בעיה זו אם נכנס כהן בדמו של פר ראשון, שואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] תשובה לבעיה זו שחטאת שמתו בעליה היא, שהרי פרו של הכהן הגדול פר חטאת הוא, ומתו בעליו, ולפי הכלל: חטאת שמתו בעליה — למיתה אזלא [היא הולכת], ואם כן אין מקום לשאלה זו! אמר ליה [לו] רבין בר רב אדא לרבא: אמרי תלמידיך [אומרים תלמידיך]; אמר רב עמרם: פר החטאת של הכהן הגדול חטאת צבור היא, שהרי היא מביאה הכהן הגדול עליו ועל אחיו הכהנים, וחטאת ציבור הרי לא למיתה אזלא [היא הולכת].

דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת תמורה (יד, א), שנחלקו תנאים מה הם הקרבנות הדוחים את השבת ואת הטומאה. ובענין זה אמר לו ר' מאיר: והלא פר יום הכפורים וחביתי (מנחת המחבת המיוחדת של) כהן גדול, ופסח, שקרבן יחיד הוא ודוחה את השבת ואת הטומאה. וכיון שר' מאיר אומר שקרבן יחיד הוא, לאו מכלל דאיכא למאן דאמר [האם לא תבין מכלל הדברים שיש מי שאומר] שכל אלה קרבנות צבור הם? ותהא זו הוכחה למה שאמרנו.

את ההוכחה הזו דוחים: ולטעמיך, דקתני [ולטעמך, לשיטתך, מה שלמדנו] שם: אמר לו ר' יעקב: והלא פר העלם דבר של צבור, ושעירי עבודה זרה, וקרבן חגיגה, שקרבן צבור הם ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה! ולפי שיטת ההסבר הזו צריך לומר מכלל דאיכא למאן דאמר [מכלל הדברים תלמד שיש מי שאומר] שאלה קרבנות יחיד הם, והרי דבר זה ודאי איננו נכון!

אלא, כך עליך להבין: ר' מאיר לתנא קמא קא מהדר ליה [הוא עונה לו] דשמעיה דקאמר [שהוא שמע אותו שהוא אומר] וקובע כלל: קרבן צבור דוחה את השבת ואת הטומאה, וקרבן יחיד אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה. אמר לו ר' מאיר: וכי קביעה זו ביחס לקרבן יחיד כללא [כלל גמור] הוא? והלא פר יום הכפורים, וחביתי כהן גדול, ופסח, שקרבן יחיד הוא ודוחין את השבת ואת הטומאה!

ואמר לו ר' יעקב לתנא הראשון מצד אחר: וכי קרבן צבור כללא [כלל גמור] הוא שהוא דוחה? והלא פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה, וחגיגה שקרבן צבור הוא ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה!

אלא, נקוט האי כללא בידך [החזק כלל זה בידך]: כל קרבן שזמנו קבוע — דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו הוא קרבן יחיד, וכל שאין זמנו קבוע — אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפילו בצבור. ולפי הסבר זה יש עדיין לומר כי פר כהן גדול קרבן יחיד הוא.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא: וכי פר כהן גדול קרבן יחיד הוא? והלא שנינו: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן, ונמצאו הראשונים — כולם כל המופרשים השניים ימותו, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן — כולם ימותו, אלו דברי ר' יהודה. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (שיפול בהם מום) ואז ימכרו, ויפלו דמיהן לקרבן נדבה, שאין חטאת צבור מתה. והרי הוכחה שפר יום הכיפורים קרוי חטאת ציבור!

אמר ליה [לו] רבא לאביי: מאי [מהו] פר זה המוזכר כאן — פר העלם דבר של צבור. חזר והקשה לו אביי: והא [והרי] "של יום הכפורים" קתני [שנה] שם, משמע שמדובר בפר של יום הכיפורים! ושוב דחאו רבא: כי קתני [כאשר שנה] "של יום הכיפורים" כוונתו היתה לשעיר, וכך יש להבין את המשנה: פר של ציבור, וכן שעיר של יום הכיפורים, שאף הוא קרבן הציבור.

הקשה לו: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: פר של יום הכפורים, ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונמצאו — כולם ימותו, אלו דברי ר' יהודה, ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (שיפול בהם מום) וימכרו ויפלו דמיהן לקרבן נדבה, שאין חטאת צבור מתה. הרי ששנינו במפורש שהיא נחשבת כקרבן ציבור!

ענה לו: לא תימא [תאמר], כלומר: אל תדקדק בלשון "שאין חטאת צבור מתה", אלא אימא [אמור]: "שאין חטאת השותפין מתה" שכיון שנשארו אחדים מן השותפין בחיים — אין החטאת מתה. ופר כהן גדול ביום הכיפורים, כיון שלא הוא לבדו אלא גם אחיו הכהנים מתכפרים בו, כקרבן השותפין הוא. ושואלים: מאחר וסוף סוף אין הפר הולך למיתה, אם כן מאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה], מה ההבדל אם קורים אנו לפרו של כהן גדול חטאת ציבור או חטאת השותפין, ומדוע הקפיד לכנותו בשם חטאת השותפין?

ומשיבים: כי על פי דין, אם הורה בית דין לציבור שלם (כגון שבט) הוראה מוטעית ועשו בני הציבור לפי הוראה זו, על בית הדין להביא (לפי כמה דעות) פר העלם דבר של ציבור. ולכן הקפיד לכנות פר זה כחטאת השותפים ולא כחטאת הציבור שאם קרבן שותפים הוא, הרי אם הורה בית דין של כהנים הוראה מוטעית ועשו הכהנים על פיהם שלא מייתו [מביאים] הכהנים פר בהוראה זו, משום שהכהנים אינם קרויים ציבור לעצמם, ואינם אלא כשותפין מרובים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון נוסף לשאלה זו, דבעי [ששאל] ר' אלעזר את השאלה הבאה: