מיתיבי [מקשים על כך] מן הברייתא: זר שאינו כהן, ואונן (אבל ביום אבלו הראשון), שיכור, ובעל מום, כל אלו בקבלה ובהולכה ובזריקה של הדם — פסול. וכן פסול העושה זאת כשהוא יושב, וכן אם עושה אחת מעבודות אלו ביד שמאל — פסול, והרי הדברים סותרים את דעת רב ששת! ומסכמים: הרי זו תיובתא [קושיה חמורה], ונדחו איפוא דברי רב ששת.

ותוהים על רב ששת: והא [והרי] רב ששת הוא דאותבה [שהקשה אותה] והשתמש בברייתא זו, שהרי אמר ליה [לו] רב ששת לאמוריה [למתורגמנו] של רב חסדא בעי מיניה [שאל ממנו] מרב חסדא שאלה זו: הולכה של הדם בזר מהו? אמר ליה [לו]: כשירה, ומקרא מסייעני, שהרי נאמר: "וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים" (דברי הימים ב' לה, יא), משמע שהכהנים לקחו את הדם מידי הלויים, ומסתבר שהם שהוליכו את הדם ממקום השחיטה למקום הזריקה!

ומותיב [והקשה] רב ששת מברייתא זו: זר ואונן, שיכור ובעל מום, כל אלו אינם בקבלה ובהולכה ובזריקה ואם בכל זאת עשו אחת מהעבודות הללו — פסול, וכן אם עשה אחת מעבודות אלו כשהוא יושב וכן ביד שמאל — פסול. משמע שאי אפשר שתהא הולכה בזר! ומתוך שהקשה ר' ששת מברייתא זו, ודאי שידע אותה ואיך אם כן פסק הוא עצמו הלכה בניגוד לברייתא זו?

ומשיבים: בתר דשמעה [אחר ששמע אותה] כשהקשו ממנה לשיטתו הדר אותבה [חזר והקשה ממנה], שבתחילה גם רב ששת לא ידע אותה ולכן פסק בניגוד לה, וכששמע — הסתמך עליה כדי להקשות על דברי רב חסדא. ושואלים: והא [והרי] רב חסדא קרא קאמר [כתוב אמר] והמקרא מסייעו, ואם כן כיצד יכולה הברייתא לחלוק על המקרא? ומשיבים: אין הכוונה שהלויים הוליכו את הדם. אלא דעבוד מעשה [שעשו מעשה] איצטבא, שרק החזיקו את מזרקי הדם בידם, אבל לא הוליכום ממקומם.

א שוב חוזרים אנו לבירור ענין החפינה וצורות החפינה הכשירה. בעי [שאל] רב פפא: חפן חבירו, ונתן לתוך חפניו של הכהן מהו? וצדדי השאלה: האם "מלא חפניו" בעינן [צריכים אנו] והא איכא [והרי יש]! שהרי בסופו של דבר חופניו מלאים, או דילמא [שמא] "ולקח" "והביא" בעינן [צריכים אנו]? שהכהן עצמו יקח ויחפון, והא ליכא [וזה איננו]! אף שאלה זו לא נמצאה לה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

בעי [שאל] ר' יהושע בן לוי: חפן הכהן הגדול ומת, מהו שיכנס כהן גדול אחר שמשמש תחתיו בחפינתו? האם יכול השני להכניס את הקטורת שחפן הכהן הראשון, או שמא צריך להתחיל מתחילה? אמר ר' חנינא לתלמידיו בהתפעלות: בא וראה שהדור האחרון זכה לשאול שאלה חמורה וקשה כשאלת הראשונים. שאף אני, ר' חנינא, זכיתי כבר לשאול שאלה זו של ר' יהושע בן לוי שהוא מן הראשונים.

מתחילה מבררים את הביטוי: למימרא [האם נאמר ונלמד מכאן] כי ר' יהושע בן לוי קשיש [זקן] היה מר' חנינא, שר' חנינא קורא לו ראשון? והא [והרי] אמר ר' יהושע בן לוי: לי התיר ר' חנינא לשתות שחליים (מין ירק) בשבת לצורך רפואה, משמע שר' חנינא היה גדול ממנו!

אגב הזכרת הענין תוהים: לשתות, פשיטא [פשוט, מובן מאליו], ומדוע אסור יהיה לשתות? דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כל האוכלין, כלומר: דברים הראויים לאכילה — אוכל אדם, גם אם הוא מתכוין בכך לרפואה. וכל המשקין הראויין לשתיה שותה, גם אם מועילים לרפואה, ולא גזרו עליהם משום איסור רפואה בשבת!

אלא, השאלה היתה: האם מותר לשחוק ולשתות שחליים בשבת. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא סכנתא [אם יש סכנה בדבר] וזו היא התרופה לכך — משרא שרי [היתר גמור הרי הותר]. ואי דליכא סכנתא [ואם אין סכנה] — מיסר אסיר [אסור הדבר], שהרי זו מלאכה אסורה ממש! ומשיבים: לעולם יש לפרש דאיכא סכנתא [שהיתה בכך סכנה] והכי מבעיא ליה [וזה שנסתפק לו]: מי מסיא, דניחול עלייהו שבתא [האם מרפא משקה זה שראוי לחלל עליו את השבת], או לא מסיא [מרפא] ולא ניחול עלייהו שבתא [יחללו עליו את השבת].

ושואלים: אם לא היתה זו שאלה הלכתית, אלא בעיה רפואית, ומאי שנא [ובמה שונה], מדוע בחר דווקא בר' חנינא לשאול אותו? ומסבירים: משום שבקי ברפואות הוא. שאמר ר' חנינא: מעולם לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה. הרי שר' חנינא היה נשאל שאלות רפואיות שונות.

על עצם הדבר תוהים: והא קא חזינן דחיי [והרי אנו רואים שאדם נבעט על ידי פרדה וחי]! ומתרצים: אימא: וחיית [אמור: וחיתה המכה], כלומר: המכה אינה מתרפאה לעולם. ומקשים: והא קא חזינן דמיתסי [והרי רואים אנו שהיא מתרפא]! ומשיבים: בסומקן אינהו וחיורן ריש כרעיהו קאמרינן [כשהפרדות הן אדומות, ולבנים רק ראשי הרגלים שלהם, אומרים אנו], שפרדות אלה מכתן קשה ביותר, ואין להן רפואה.

מכל מקום שמע מינה [למד מכאן] מן הענין שר' חנינא קשיש [זקן] היה מר' יהושע בן לוי, ומדוע התבטא על דבריו בלשון "שאלת הראשונים"? אלא מסבירים כי הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דבריו: שאלתן כשאילה של ראשונים. שלא נתכוין לומר בוא וראה כמה יפה שואלים הראשונים, אלא: ראה שאלה זו שהיא חמורה וקשה כשאלותיהם של הראשונים.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' חנינא הכי [כך] ששאלה זו חמורה וקשה להשיב עליה, והאמר [והרי אמר] ר' חנינא: נאמר: "בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר" (ויקרא טז, ג), ומדייקים: בפר ולא בדמו של פר. כלומר: הכהן הגדול צריך לשחוט בעצמו פר החטאת משלו ואם שחט כהן אחד וקיבל את הדם ומת, לא יבוא בדם פר כהן אחר המשמש תחתיו, אלא צריך להביא פר אחר, לשוחטו, לקבל דמו ולהביאו לפנים.

וכן אמר ר' חנינא: קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר — לא עשה ולא כלום, שצריכה החפינה להיות לאחר שחיטה. ואם כן, לשיטת ר' חנינא, לא יתכן כלל שכהן אחד יכנס בחפינתו של חבירו, שהרי אם מת הכהן הראשון לאחר החפינה, ודאי שעדיין לא הכניס את דם הפר שקיבל ולכך אין שחיטתו מועילה לממלא מקומו, וחייב הוא לחזור על כל סדר העבודה, משחיטת הפר והלאה!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] ר' חנינא: מדקא מיבעיא ליה [מכיון שהסתפקה לו לר' יהושע בן לוי שאלה זו], הא מכלל [הרי] מכלל הדברים אתה לומד דקסבר [שהוא סבר] כי מה שאמרו "בפר" כוונתו: ואפילו בדמו של פר. שהכהן השני אינו צריך לחזור ולשחוט פר חדש. ולמאי דסבירא ליה [ולפי מה שהוא סבור] — שאילתו כשאילת הראשונים, שאף שלדעת ר' חנינא אין מקום לשאלה זו, הרי לשיטת ר' יהושע בן לוי שאלה זו שאלה חמורה ויפה.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו, ומה אכן הדין בחפן ומת, האם יכול כהן אחר להסתפק בחפינה זו, או שמא צריך חפינה מחודשת? אמר רב פפא: פתרון שאלה זו תלוי בבעיה אחרת אי [אם] נאמר שחופן הכהן הגדול כשלוקח את הקטורת ממחתת הקטורת וחוזר וחופן פעם שניה גם בקודש הקדשים — הרי אז חבירו נכנס ודי לו בחפינתו של כהן ראשון. ומדוע — דהא מקימא [שהרי מתקיימת] מצות חפינה. אי [אם] אין חופן וחוזר וחופן — תבעי לך [תשאל לך] שאלה זו.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: אדרבה (להיפך), אי [אם] חופן וחוזר וחופן — לא יכנס אחר בחפינתו, ומדוע — שהרי אי אפשר שבחפינה מחודשת זו לא יחסר ושלא יותיר משיעור החפינה של הראשון. ונמצא שלא חפן כראוי. אולם אי [אם] אין חופן וחוזר וחופן — אז תיבעי לך [תשאל לך] שאלה זו, שהרי נתקיימה כבר מצות חפינה בכהן, והכהן השני אינו צריך אלא להניח את הקטורת על הגחלים.

ומסבירים את רקע הבעיה דאיבעיא להו [שנשאלה להם] ללומדים שאלה זו: האם הכהן הגדול חופן מן הקטורת פעם אחת וחוזר וחופן פעם שניה בקודש הקדשים, או לא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לאותה שאלה, ששנינו: כך היתה מידתה של הכף. מאי לאו [האם לא] כשם שמדתה מבחוץ כך מדתה מבפנים, לומר שאין צורך לחזור ולחפון, אלא זו היא מידתה הקבועה, וממנה היה שופך על המחתה!

ודוחים: לא כך יש להבין, דילמא [שמא] הכוונה היא שאם רצה לעשות מדה לחפניו עושה, וחופן על ידי כלי, אי נמי [או גם כן] שלא יחסר ושלא יותיר ממידה זו שחפן תחילה. ואם כן, אין מכאן איפוא כל הוכחה.

ומציעים עוד: תא שמע [בא ושמע] פתרון לשאלה זו מברייתא: