בא אדם לקנות ולמדוד נפט, אומר לו המוכר: מדוד אתה לעצמך, שאין אני רוצה להתלכלך בו. בא הלוקח למדוד אפרסמון, אומר לו המוכר: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה. כך בעבירות, ה' רק פותח פתח, ובמצוות הוא מסייע ממש בדבר.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: עבירה מטמטמת (מטפשת) לבו של אדם העובר אותה, שנאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג) אל תקרי [תקרא] "ונטמאתם" אלא קרא: "ונטמטם" — שלבכם נעשה מטומטם — סתום ואטום.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג), וכך שיעורו של הכתוב אדם מטמא את עצמו מעט ("תיטמאו בהם") מטמאין אותו הרבה ("ונטמתם בם"). ואם אדם מטמא עצמו מלמטה מרצונו שלו — מטמאין אותו יותר מלמעלה. ואם מטמא עצמו בעולם הזה — מטמאין אותו לעולם הבא.

וכנגד זה תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב: "והתקדשתם והייתם קדשים" (ויקרא יא, מד) — אדם מקדש עצמו מעט — מקדשין אותו ומסייעין לו הרבה, מקדש עצמו מלמטה — מקדשין אותו מלמעלה, מקדש עצמו בעולם הזה — מקדשין אותו לעולם הבא.

א משנה טרף (ערבב את הגורלות. ר"ח) בקלפי (תיבה של גורל), והעלה משם שני גורלות, אחד כתוב עליו "לשם" ואחד כתוב עליו "לעזאזל". הסגן היה עומד בימינו של כהן גדול, וראש בית אב משמאלו. אם גורל של שם עלה בימינו של הכהן הגדול — הסגן אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה ימינך והנח את הגורל על השעיר שלימינך. ואם של שם עלה בשמאלו — ראש בית אב אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה שמאלך והנח את הגורל על השעיר שלשמאלך.

לאחר מכן נתנן את הגורלות על שני השעירים, ואומר: "לה' חטאת". ר' ישמעאל אומר: לא היה צריך לומר את המילה "חטאת" אלא אומר "לה" בלבד. והן, הכהנים והעם כששומעין את הזכרת השם, עונין ואומרים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ב גמרא על דברי המשנה שואלים: למה לי טרף בקלפי? מדוע לא היה לוקח משם בלא ערבוב? ומשיבים: כי היכי [כדי] שלא ניכוין ולישקול [יתכוין ויקח] באופן שיעלה גורל "לה'" בצד ימינו דווקא, שהדבר נחשב לסימן טוב כשעולה בימין.

אמר רבא: קלפי זו של עץ היתה, ושל חול היתה, כלומר שלא קדשוה בקדושת כלי שרת, ואינה מחזקת אלא שיעור שתי ידים ולא יותר.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: בשלמא [נניח] מה שאמרנו שאינה מחזקת אלא שתי ידים, יש טעם לדבר — כי היכי [כדי] שלא ליכוין ולישקול [יתכוין ויקח] גורל של שם ביד ימין דווקא, על ידי שיהיה לו מקום רחב דיו כדי למשמש את שני הגורלות ולזהותם. אלא משום מה היתה תיבת הגורל משל חול? נקדשה [שיקדשו] אותה כשאר כלי שרת! ומשיבים: אם כן הוה לה [הרי יהיה] לנו כלי שרת של עץ, וכלי שרת של עץ לא עבדינן [אין אנו עושים] על פי דין התורה. ושואלים: אם כן ונעבדה [ונעשנה] את הקלפי משל כסף! או: ונעבדה [ונעשנה] משל זהב! ומשיבים: התורה חסה על ממונן של ישראל ואין להוציא ממון מרובה כאשר אין הדבר נחוץ לעבודת המקדש.

ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא דתניא [משנתנו שלא כשיטתו של תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר: הסגן וכהן גדול היו מכניסין ידן בקלפי, אם בימינו של כהן גדול עולה הגורל לה' הסגן אומר לו: אישי כהן גדול הגבה ימינך. ואם בימינו של סגן עולה הגורל לה' ראש בית אב אומר לו לכהן גדול: דבר מילך [אמור דבריך].

ושואלים: ונימא ליה [ושיאמר לו] לכהן הגדול הסגן, שמעלתו גדולה משל ראש בית אב? ומשיבים: כיון שלא סליק בידיה חלשא דעתיה [עלה הגורל לה' בידו של הכהן הגדול חלשה דעתו] ואם עוד יאמר לו הסגן את הדברים יראה לו כאילו מלגלג עליו.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו] תנאים אלה? ומסבירים: מר [חכם זה] של הברייתא סבר: ימינא [ימינו] של הסגן עדיף [עדיפה] משמאליה [משמאלו] של הכהן גדול ולכן מוטב שיכניסו שניהם את ידם הימנית. ומר [וחכם זה] במשנתנו סבר: כי הדדי נינהו [הרי הם זה כזה] ואיו להעדיף זה על זה, ולמעשה מוטב שייעשה הכל בידו של הכהן הגדול.

ושואלים: ומאן האי תנא דפליג עליה [ומיהו התנא הזה של משנתנו שחולק עליו] על ר' יהודה? ומשיבים: רבי חנינא סגן הכהנים הוא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר' חנינא סגן הכהנים אומר: למה היה הסגן נמצא במשך כל יום הכיפורים מימינו של הכהן הגדול — שאם אירע בו פסול בכהן גדול, נכנס סגן ומשמש תחתיו. ומכאן למדים שקודם לכן אין לסגן תפקיד מסויים שעליו לעשות במקדש, ושלא כר' יהודה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: כל אותם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק ככהן גדול היה הגורל לה' עולה תמיד בצד ימין, מכאן ואילך — פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. וכן כל השנים ששימש שמעון הצדיק ככהן גדול היה לשון של זהורית (צמר סרוק שהיה צבוע אדום) שקושרים בראש השעיר המשתלח מלבין, בדרך נס, להודיע שנמחלו חטאי ישראל ככתוב "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח), מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. וכן היה נר מערבי במנורה דולק בדרך נס כל היום וכל הלילה אף לאחר שכבו כל שאר הנרות, והיה בכך אות כי השכינה שורה על ישראל, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה.

והיה אש מערכה מתגבר תמיד ודולקת מעצמה ולא היו הכהנים צריכין להביא עצים נוספים למערכה של עצים כל היום כולו חוץ משני גזירי עצים שהיו מביאים כדי לקיים מצות עצים, מכאן ואילך — פעמים האש מתגבר ופעמים אין מתגבר, ולא היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל היום כולו.

וכן ונשתלחה ברכה בימי שמעון הצדיק בעומר, ובשתי הלחם, ובלחם הפנים. ולאחר שחלקו את אלה לכהנים וכל כהן שמגיעו מהן כזית יש שהיה אוכלו מזית זה ושבע, ויש אף שהיה אוכלו ומותיר, שהיתה בו ברכת השובע. מכאן ואילך נשתלחה מאירה (קללה) בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כשיעור פול (פחות מכזית) בלבד ולא יותר, הכהנים הצנועין היו מושכין את ידיהן בכלל מנטילת חלקם בלחם הפנים, שלא היה בו כשיעור אכילת מצוה והגרגרנין היו נוטלין ואוכלין, ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורין אותו "בן