|
טקסט הדף מנוקד
וַהֲדַר לָרֵישָׁא אֲמַר לֵיהּ מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי אֲמַר לֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי שֵׁילָא אָמַר רַב טָעָה חוֹזֵר לָרֹאשׁ וְהָא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב טָעָה אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן אֲמַר לֵיהּ לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּתַח בְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב אֲבָל פָּתַח בְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב חוֹזֵר לָרֹאשׁ
אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּתְּפִלָּה מַחֲזִירִין אוֹתוֹ בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲמַר לֵיהּ רַב אָבִין לְרַב עַמְרָם מַאי שְׁנָא תְּפִלָּה וּמַאי שְׁנָא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֲמַר לֵיהּ אַף לְדִידִי קַשְׁיָא לִי וּשְׁאֵילְתֵּיהּ לְרַב נַחְמָן וַאֲמַר לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל לָא שְׁמִיעַ לִי אֶלָּא נֶחְזֵי אֲנַן תְּפִלָּה דְּחוֹבָה הִיא מַחֲזִירִין אוֹתוֹ בִּרְכַּת מְזוֹנָא דְּאִי בָּעֵי אָכֵיל אִי בָּעֵי לָא אָכֵיל אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא מֵעַתָּה שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים דְּלָא סַגִּי דְּלָא אָכֵיל הָכִי נָמֵי דְּאִי טָעֵי הָדַר אֲמַר לֵיהּ אִין דְּאָמַר רַבִּי שֵׁילָא אֲמַר רַב טָעָה חוֹזֵר לָרֹאשׁ וְהָא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב טָעָה אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּתַח בְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב אֲבָל פָּתַח בְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב חוֹזֵר לָרֹאשׁ עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין וְכוּ' לְמֵימְרָא דְּרַבִּי מֵאִיר חָשֵׁיב לֵיהּ כְּזַיִת וְרַבִּי יְהוּדָה כְּבֵיצָה וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ דִּתְנַן וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִיְּרוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ אִם עָבַר צוֹפִים שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ וְאִם לָאו חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה עַד כַּמָּה הֵם חוֹזְרִים רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר זֶה וְזֶה בִּכְבֵיצָה וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר זֶה וְזֶה בִּכְזַיִת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה אַבָּיֵי אָמַר לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ הָכָא בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי רַבִּי מֵאִיר סָבַר וְאָכַלְתָּ זוֹ אֲכִילָה וְשָׂבָעְתָּ זוֹ שְׁתִיָּה וַאֲכִילָה בִּכְזַיִת וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ אֲכִילָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂבִיעָה וְאֵיזוֹ זוֹ כְּבֵיצָה הָתָם בִּסְבָרָא פְּלִיגִי רַבִּי מֵאִיר סָבַר חֲזָרָתוֹ כְּטוּמְאָתוֹ מָה טוּמְאָתוֹ בִּכְבֵיצָה אַף חֲזָרָתוֹ בִּכְבֵיצָה וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר חֲזָרָתוֹ כְּאִיסּוּרוֹ מָה אִיסּוּרוֹ בִּכְזַיִת אַף חֲזָרָתוֹ בִּכְזַיִת מַתְנִי' כֵּיצַד מְזַמְּנִין בִּשְׁלֹשָׁה אוֹמֵר נְבָרֵךְ בִּשְׁלֹשָׁה וָהוּא אוֹמֵר בָּרְכוּ בַּעֲשָׂרָה אוֹמֵר נְבָרֵךְ אֱלֹהֵינוּ בַּעֲשָׂרָה וָהוּא אוֹמֵר בָּרְכוּ אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא בְּמֵאָה הוּא אוֹמֵר נְבָרֵךְ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּמֵאָה וָהוּא אוֹמֵר בָּרְכוּ וּבְאֶלֶף הוּא אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶלֶף וָהוּא אוֹמֵר בָּרְכוּ בְּרִבּוֹא אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי צְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ בְּרִבּוֹא וָהוּא אוֹמֵר בָּרְכוּ כָּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ כָּךְ עוֹנִים אַחֲרָיו בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי צְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר לְפִי רוֹב הַקָּהָל הֵם מְבָרְכִים שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶחָד מְרוּבִּים וְאֶחָד מוּעָטִים אוֹמֵר בָּרְכוּ אֶת ה' רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבוֹרָךְ גְּמ'ָ אָמַר שְׁמוּאֵל לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל תְּנַן בִּשְׁלֹשָׁה וָהוּא אוֹמֵר בָּרְכוּ אֵימָא רש"יוהדר לרישא. לתחלת ברכת המזון כדאמרינן (לעיל דף כט:) גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת רגלים: מי שיצא מירושלים. לעיל מיניה מיירי ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ונפסל ביציאתו חוץ לחומה: אם עבר צופים. מקום שיכול לראות בהמ''ק: לפני הבירה. מקום בהר הבית שיש שם בית הדשן גדול ששורפין פסולי קדשים קלים כדאמרינן בזבחים בפרק טבול יום (דף קד:): זה וזה. חמץ ובשר קודש: חזרתו כטומאתו גרסינן. שיעור חזרתו כשיעור טומאתו מידי דחשיב לענין טומאה חשיב זה לענין חזרה: מתני' בשלשה והוא אומר ברכו. דהא בלאו דידיה איכא זימון וכן כולם: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. כלומר הכל שוה משראויים להזכיר את השם אין צריכין לשנות ובגמ' פריך הא קתני סיפא במאה והוא אומר כו': לפי רוב הקהל הם מברכים. כמו שאמר שיש חילוק בין מאה לעשרה ובין מאה לאלף ובין אלף לרבוא והא דקתני אחד עשרה ואחד עשרה רבוא ר''ע היא דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים בין מועטים אף כאן אין חילוק הכי מוקי לה בגמרא: גמ' אל יוציא את עצמו. אע''פ שבארבעה הוא רשאי לומר לשלשה ברכו טוב לו שיאמר נברך ואל יוציא עצמו מכלל המברכים: תנן בשלשה והוא אומר ברכו. אלמא הכי עדיף כלומר רבים אתם ואפילו איני עמכם: תוספותאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. וא''ת והא הוי ר''ח מיומי דלא להתענות בהון במגילת תענית וי''ל דה''פ אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל פת שחייבנו בברכת המזון אבל ביום טוב צריך לאכול פת ותימה דאמרינן בסוכה (פ''ב דף כז.) אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה דיליף ט''ו ט''ו מחג המצות וי''ל דה''פ שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל יו''ט צריך לאכול וא''ת מנ''מ אם צריך לאכול בשביל יו''ט או בשביל סוכות ומיהו אומר רבינו יהודה דנפקא מינה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה דהשתא אם לכבוד יו''ט שפיר אבל אם בשביל סוכה ביו''ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט''ו ט''ו מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך והא דאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים ד' סח:) מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולה שתא משמע שהיה מתענה ביום טוב מפרש ר''י דבתענית חלום קאמר אבל בשאר תעניות אסור וסעודה שלישית של שבת היה מסופק ר''י דשמא אי בעי לא אכיל אלא מיני תרגימא כדפי' ר''ת כדאמרי' בסעודת סוכה ומיהו בכתובות פרק אע''פ (דף סד:) חשיב גבי משרה אשתו על ידי שליש שלש סעודות משל שבת א''כ משמע דכולן שוות ועוד כיון דילפינן ממן אלמא דשוות הן ומיהו אם אכל סעודה רביעית ושכח של שבת לא הדר לרישא דודאי אי בעי לא אכיל הך סעודה רביעית כלל: עד כמה מזמנין וכו'. ה''ה ברכת המזון בלא זימון אלא רבותא אשמעינן דאפילו על כזית מזמנין: אם עבר צופים. פירש''י בפסחים (פ''ג ד' מט.) מקום ששמו צופים ול''נ דא''כ ה''ל למימר וכמדתו לכל רוח כדקאמר התם [צג.] גבי מודיעים ולפנים אלא י''ל שאינו מקום וצופים הוי לשון ראיה וה''פ אם הרחיק מירושלים כ''כ שאינו יכול לראות ירושלים שורפו במקומו: רבי מאיר סבר ואכלת זו אכילה ואכילה בכזית. ואומר הר''י דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה כדאמר פרק מי שמתו (ד' כ:) וכי לא אשא פנים לישראל וכו' וכן אמרינן התם בן מברך לאביו ומוקים לה במאן דאכיל שיעורא דרבנן ופירש''י היינו כזית או כביצה ועוד אי כזית או כביצה הוי דאורייתא איזה שיעור דרבנן. וקי''ל בכזית דלפי מה שמחליף רבי יוחנן קאמר רבי יהודה בכזית ור' מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה וגם לאביי דלא מחליף ור''מ אית ליה עד כזית נראה דהלכה כר''מ בכזית אף על גב דבעלמא ר''מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה בהא הלכה כר''מ דהא קים ליה ר' יוחנן בשיטתו לעיל דאינו מוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית וכן לעיל גבי שאכל כזית מליח וכן פסק בה''ג ור''ח ושאלתות ולענין שתיה אומר ר''י דיש להחמיר ולברך עליו אפילו בפחות ממלא לוגמיו אף על גב דלענין יום הכפורים ליתא לא ילפינן מינה לענין ברכה תדע דלענין ברכת המזון בכזית ולענין יום הכפורים עד דהוי דוקא ככותבת: נברך אלהינו גרסינן ולא גרסינן נברך לאלהינו בלמ''ד דדוקא גבי שיר והודאה כתיב למ''ד כמו שירו לה' הודו לה' גדלו לה' אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון וכן מפורש בסדר רב עמרם: אמר ר''ע מה מצינו בבית הכנסת אחד עשרה וכו'. משמע דרבי יוסי הגלילי מודה בבית הכנסת מדקאמר מה מצינו וכו' כלומר שאתה מודה לי ומאי שנא דפליגי בברכת המזון ומודו בבית הכנסת ויש לומר דודאי לא חלקו בין עשרה למאה בתפלה דאלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש''צ אבל בברכת המזון שהן קבועין ומעורבין שם יחד אין לטעות בזה שאין יוצאין עד לאחר ברכת המזון: לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל. ופריך בירושלמי מן הקורא בתורה ומן החזן שאומר ברכו ומפרש כיון שאומר המבורך אין זה מוציא עצמו מן הכלל: תנן בשלשה והוא אומר ברכו. ס''ד השתא דברכו עדיף משום דברכו היינו צווי לברך את השם אבל נברך אינו אלא נטילת רשות: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|