מן האומנין נותנין להן בעד הבנין ובעד השבח יחד: אותן המעות. שחיללו בו הקטורת והיה בראשונה לצורך האומנין מה יעשו בהן: ינתנו לבית גרמו וכו'. שמקבלין שכרן מתרומת הלשכה: והן וכו'. והוא שיהו חייבין להן לבית גרמו מעות משנה שעברה דאי משנה הבאה אף שכרן באה מתרומה חדשה: בעי. שאל אם לא היו וכו' מה יעשו במעות הראשונות: תמן צריכא ליה. מעיקרא מיבעיא ליה והשתא פשיטא ליה דר' בא בשם ר' חייא בר בא אמר למילתייהו: ומשני הן צריכא ליה. הא דקמבעיא ליה אם הן באין לכלי שרת כשירי הלשכה או דהוו להו כמותר תרומת הלשכה אבל לקיץ המזבח ודאי באין דאף מותר תרומת הלשכה לקיץ המזבח באה: דאיתפלגון. דפליגי ר''י ב''ח ור''י ב''ל: פיטמה. לקטורת בכלי חול: קדש היא. קדש תהיה לכם: שתהא הווייתה בקדש. שכל מעשיה לא יהיו אלא בקדש: שתהא באה מתרומת הלשכה. אבל אין צריך לעשותה בקודש: דתנינן. בסיפא: המקדיש נכסיו. וקי''ל סתם הקדשות לבדק הבית: והיו בהן דברים ראוין לקרבנות צבור. וכל המקדיש דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם והראוי לקרבן יחיד מוכרין אותו ליחיד והראוי לקרבן צבור שאי אפשר להקריבו כך דצריך לקנות מקופת הלשכה הלכך נותנין אותן לאומנין בשכרן: רבי יוחנן אמר. הא דתנן והיו בהן דברים ראוין לקרבנות צבור היינו קטורת דאי בהמה הא תני לה בסיפא והיא ראויה ליחיד כמו לצבור ואי יינות ושמנים וסלתות הא תני להו אלא קטרת דאינה ראויה אלא לצבור אלמא עושין קטורת מחולין ובחוץ וקשיא לר''י ב''ח: באומן של בית אבטינס. שהיה נוטל בשכרו מותר הקטרת שניתותר אלא שהיו לוקחין ממנו אחר כך ולא הספיקו ליקח עד שהוקדשה ולעולם בקדש נעשית וכר''י ב''ח: מכתשת. ששחקו בה הקטרת היתה כלי שרת לקדש דכל מעשיה בקדש: דבר שקדש בכלי שרת נפדה. בתמיה ואנן תנן נותנין אותה לאומנין בשכרן: א''ל ולאו שמואל היא. כלומר מאן אמרה להך שמעתתא שמואל ושמואל הוא דאמר שהקילו במותר קדשים: דאיתפלגון. דפליגי שמואל ור''י: הותירו תמידין. שלקחו. ממעות צבור מתרומת הלשכה דתנן בערכין אין פוחתין מששה טלאים מבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר''ח ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד שנאמר חדש בחדשו חדש והבא קרבנות מתרומה חדשה ונמצא בכל שנה ושנה ד' טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו שהותירו שלא הוצרכו להקריבו בשנה שעברה: שמואל אמר נפדין כתמימין. להכשירן בשנה זו ומחללין אותן על מעות חולין ואותן המעות ילכו למותר התרומה הישנה וכיון שיצאו לחולין חוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה ויקרבו בשנה זו ואע''ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלא מים כדקי''ל מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר אילו של צבור נפדין דלב ב''ד מתנה עליהן ובלא חולין אי אפשר לפדותן ממעות תרונה חדשה שאין הקדש מתחלל על הקדש: נפדין כפסולי המוקדשין. וירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה דקדושת הגוף שבהן להיכן הלכה ואינן מתחללין בלא מום: הותירו שעירים. שקנו הצבור מתרומת הישנה כגון שעיר של ר''ח אדר שנאבד ונמצא בניסן: אם עולה נפדית. להקריבה עולה ואע''ג שאם מניחין אותה לרעות עד שיסתאב נמי דמיה נופלין לקיץ המזבח להקריב עולה אפ''ה נפדית להקריבה עצמה עולה: לא כ''ש חטאת. שאם מניחין אותה שאינה קריבה אלא עולה: ר''ז אומר ירעו. השעירים כמו העולות: מקייצין בהן. בשעירים שנתותרו משנה לשנה את המזבח כשהמזבח בטל מקריבין אותן לנדבות צבור: וקשיא יש חטאת קריבה עולה. דשעירי הצבור חטאת הן וקיץ המזבח עולות הן: שנייא היא. שאני קרבנות צבור שאינן נקבעין לשם מה שיהיו אלא בשחיטתן וכל זמן שהן חיים רשות ביד צבור לשנותן למה שירצו: תנאי ב''ד על המותרות. אפילו חטאת שיקריבו עולות אבל שאר חטאות של צבור אין משתנין להיות עולות:

אין פירוש בדף זה