סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

דְּנִיחָא לְהוּ דְּמַקְבַּע לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא תָּא שְׁמַע נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן וַעֲבָדִים מְזַמְּנִים לְעַצְמָן נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אִם רָצוּ לְזַמֵּן אֵין מְזַמְּנִין וְהָא נָשִׁים אֲפִילּוּ מְאָה וְהָא מְאָה נָשֵׁי כִּתְרֵי גַּבְרֵי דָּמְיָין וְקָתָנֵי נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן וַעֲבָדִים מְזַמְּנִין לְעַצְמָן שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיכָּא דֵּעוֹת אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא נָשִׁים וַעֲבָדִים אִם רָצוּ לְזַמֵּן אֵין מְזַמְּנִין אַמַּאי לָא וְהָא אִיכָּא דֵּעוֹת שָׁאנֵי הָתָם מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא תִּסְתַּיֵּים דְּרַב דְּאָמַר אִם רָצוּ לְזַמֵּן אֵין מְזַמְּנִין דְּאָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק קוֹרְאִין לוֹ וּמְזַמְּנִין עָלָיו טַעְמָא דְּקוֹרְאִין לוֹ הָא לֹא קוֹרְאִין לוֹ לָא שָׁאנֵי הָתָם דְּאִקְּבַעוּ לְהוּ בְּחוֹבָהּ מֵעִיקָּרָא אֶלָּא תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר אִם רָצוּ לְזַמֵּן אֵין מְזַמְּנִין דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת אֶחָד מֵהֶן יוֹצֵא בְּבִרְכַּת חֲבֵירוֹ וַהֲוֵינַן בַּהּ מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא שָׁמַע וְלֹא עָנָה יָצָא וְאָמַר רַבִּי זֵירָא לוֹמַר שֶׁאֵין בִּרְכַּת הַזִּימּוּן בֵּינֵיהֶם תִּסְתַּיֵּים אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב הוּנָא לְרַב הוּנָא וְהָא רַבָּנַן דַּאֲתוֹ מִמַּעְרְבָא אָמְרִי אִם רָצוּ לְזַמֵּן מְזַמְּנִין מַאי לָאו דִּשְׁמִיעַ לְהוּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן לָא דִּשְׁמִיעַ לְהוּ מֵרַב מִקַּמֵּי דִּנְחֵית לְבָבֶל גּוּפָא אָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק קוֹרְאִין לוֹ וּמְזַמְּנִין עָלָיו אָמַר אַבָּיֵי וְהוּא דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי אָמַר מָר זוּטְרָא וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה אֲבָל בַּעֲשָׂרָה עַד דְּנֵיתֵי מַתְקִיף לַהּ רַב אָשֵׁי אַדְּרַבָּא אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא תִּשְׁעָה נִרְאִין כַּעֲשָׂרָה שְׁנַיִם אֵין נִרְאִין כִּשְׁלֹשָׁה וְהִלְכְתָא כְּמָר זוּטְרָא מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּבָעֵי לְאַדְכּוֹרֵי שֵׁם שָׁמַיִם בְּצִיר מֵעֲשָׂרָה לָאו אוֹרַח אַרְעָא אָמַר אַבָּיֵי נְקִיטִינַן שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת מִצְוָה לֵיחָלֵק תַּנְיָא נָמֵי הָכִי שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת מִצְוָה לֵיחָלֵק בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם סוֹפְרִים אֲבָל אֶחָד סוֹפֵר וְאֶחָד בּוּר סוֹפֵר מְבָרֵךְ וּבוּר יוֹצֵא אָמַר רָבָא הָא מִילְּתָא אַמְרִיתָא אֲנָא וְאִיתַּמְרָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא כְּווֹתִי שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת אֶחָד מַפְסִיק לִשְׁנַיִם וְאֵין שְׁנַיִם מַפְסִיקִין לְאֶחָד וְלָא וְהָא רַב פָּפָּא אַפְסֵיק לֵיהּ לְאַבָּא מָר בְּרֵיהּ אִיהוּ וְחַד שָׁאנֵי רַב פָּפָּא דְּלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא דַּעֲבַד יְהוּדָה בַּר מָרִימָר וּמָר בַּר רַב אָשֵׁי וְרַב אַחָא מִדִּיפְתִּי כָּרְכִי רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא הֲוָה בְּהוּ חַד דַּהֲוָה מוּפְלָג מֵחַבְרֵיהּ לְבָרוֹכֵי לְהוּ יָתְבִי וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ הָא דִּתְנַן שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּיבִין לְזַמֵּן הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא אָדָם גָּדוֹל אֲבָל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ חִלּוּק בְּרָכוֹת עָדִיף בָּרֵיךְ אִינִישׁ לְנַפְשֵׁיהּ אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּמָרִימָר אֲמַר לְהוּ יְדֵי בְּרָכָה יְצָאתֶם יְדֵי זִימּוּן לֹא יְצָאתֶם וְכִי תֵּימְרוּ נֶיהְדַּר וּנְזַמֵּן אֵין זִימּוּן לְמַפְרֵעַ בָּא וּמְצָאָן כְּשֶׁהֵן מְבָרְכִים מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵיהֶם רַב זְבִיד אָמַר בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ רַב פָּפָּא אָמַר עוֹנֶה אָמֵן וְלָא פְּלִיגִי הָא דְּאַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי נְבָרֵךְ וְהָא דְּאַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי בָּרוּךְ אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי נְבָרֵךְ אוֹמֵר בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי בָּרוּךְ עוֹנֶה אָמֵן תָּנֵי חֲדָא הָעוֹנָה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח וְתַנְיָא אִידַּךְ הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה לָא קַשְׁיָא הָא בְּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם הָא בִּשְׁאָר בְּרָכוֹת אַבָּיֵי עָנֵי לֵיהּ בְּקָלָא כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁמְעוּ פּוֹעֲלִים וְלֵיקוּמוּ דְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לָאו דְּאוֹרָיְיתָא רַב אָשֵׁי עָנֵי לֵיהּ בִּלְחִישָׁא כִּי הֵיכִי דְּלָא נְזַלְזְלוּ בְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב


רש"י

דניחא להו דמקבע להו בחובה. דגדול המצווה ועושה: אם רצו אין מזמנים. כדמפרש טעמא לקמן שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים: דאפילו מאה כתרי דמיין. לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין והוא הדין לשנים: דאיכא דעות. דאע''ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים דאיכא משום גדלו לה' אתי: קוראין לו. להודיעו שהם רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך: ומזמנין עליו. ואע''פ שאינו בא אצלם: ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהן. לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון דכיון דאחד יוצא בברכת חברו אשמעינן דאין זימון דאי יש זימון ברכת שניהם היא שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא: לאו דשמיע להו מרבי יוחנן. דבר מערבא הוא דאילו רב בבבל הוה ובני מערבא היכא שמיע להו: והוא דקרו ליה ועני. שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך הוא: לא אמרן. דלא צריך למיתי גבייהו אלא שלשה אבל עשרה שיצטרפו משום הזכרת השם עד דאתי גבייהו: נראין כעשרה. דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה: מצוה ליחלק. ולברך כל אחד בפני עצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון: אחד מפסיק לשנים. אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו: לפנים משורת הדין. לאחשוביה: לא הוה בהו. מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים: דאיכא אדם גדול. שהגדול מברך כדפסקינן לקמן הלכתא (דף מז.): בא ומצאן. אחד מן השוק בא ומצא שלשה שהיו מזמנין: ברוך ומבורך. דלא מצי למימר שאכלנו משלו: הא דקאמר ברוך ומבורך. כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך אבל אשכחינהו דענו ברוך הוא עונה בתרייהו אמן: הא בבונה ירושלים. שהיה סוף הברכות הרי זה משובח וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח אחר גמר כל ברכותיו קאמר ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה בסוף כל ברכה וברכה קאמר: כי היכי דלשמעו פועלים. וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי אין המברך עונה אמן אלא לבסוף: וליקומו. לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה: רב אשי עני. לההוא אמן בלחישה כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה ותניא בברייתא ה''ז משובח לא סגי דלא עני ליה:

תוספות

והא מאה נשי כתרי גברי דמיין. לענין קבוץ תפלה ולענין כל דבר שבעשרה ואפילו הכי חשבינן להו כשלשה וה''ה לשנים אבל לא מצי למימר כחד דמיין דאינן יכולות לזמן דהא קתני נשים מזמנות לעצמן ורש''י פירש כתרי לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנות והוא הדין לשנים: שאני התם דאיכא דעות. מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע''פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן וקשה אמאי לא נהגו מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות לזמן וי''ל דנשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן מזמנות וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובה ליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ושם) הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ''ז שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי והא דאמרי' במגילה (פ''ב ד' יז.) לועז ששמע אשורית יצא פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן התם (דף יח.) האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו: אי הכי אימא סיפא. לא גרס אי הכי דהא אפי' מעיקר' נמי הוה מצי למפרך מסיפא דאין מזמנין: רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך. ובה''ג פסק ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואי הוה עשרה עני בתרייהו ברוך הוא אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד: הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות. פר''ח וה''ג די''מ בכל ברכה וברכה כגון אחר ישתבח וכיוצא בו ומיהו פוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דבהמ''ז: רב אשי עני ליה בלחישה. וכן פסק בה''ג ועוד לדידן דליכא פועלים אפילו אביי מודה:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר