סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵלּוּ הֵן פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר פֶּסַח עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם [שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח וְגוֹ']
מַצָּה עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם [שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם וְגוֹ'] מָרוֹר עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר [וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וְגוֹ']
בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּיבִים לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כׇּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאוּלָּה וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ
עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים עַד אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים עַד חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם וְחוֹתֵם בִּגְאוּלָּה רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא הָיָה חוֹתֵם
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךְ וְנֹאכַל שָׁם (מִן הַפְּסָחִים וּמִן הַזְּבָחִים) כּוּ' עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל:
גְּמָ' אָמַר רָבָא צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם אָמַר רָבָא מַצָּה צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ וּמָרוֹר צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ בָּשָׂר אֵין צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹכֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ
אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב סוֹמֵא פָּטוּר מִלּוֹמַר הַגָּדָה כְּתִיב הָכָא בַּעֲבוּר זֶה וּכְתִיב הָתָם בְּנֵנוּ זֶה מַה לְּהַלָּן פְּרָט לְסוֹמֵא אַף כָּאן פְּרָט לְסוֹמִין
אִינִי וְהָאָמַר מָרִימָר שְׁאֵלְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן דְּבֵי רַב יוֹסֵף מַאן דְּאָמַר אַגָּדְתָּא בֵּי רַב יוֹסֵף אֲמַרוּ רַב יוֹסֵף מַאן דְּאָמַר אַגָּדְתָּא בֵּי רַב שֵׁשֶׁת אָמְרוּ רַב שֵׁשֶׁת קָסָבְרִי רַבָּנַן מַצָּה בִּזְמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן
מִכְּלָל דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב סָבַר מַצָּה בִּזְמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא וְהָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב הוּא דְּאָמַר מַצָּה בִּזְמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן קָסָבַר כֹּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּיקּוּן
לְרַב שֵׁשֶׁת וּלְרַב יוֹסֵף נָמֵי הָא וַדַּאי כׇּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּיקּוּן
הָכִי הַשְׁתָּא בִּשְׁלָמָא הָתָם מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִיכְתַּב בְּנֵנוּ הוּא וּכְתִיב בְּנֵנוּ זֶה שְׁמַע מִינַּהּ פְּרָט לְסוֹמִין הוּא דַּאֲתָא אֲבָל הָכָא אִי לָאו בַּעֲבוּר זֶה מַאי לִכְתּוֹב אֶלָּא בַּעֲבוּר מַצָּה וּמָרוֹר הוּא דַּאֲתָא:
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּיבִים:

רש"י

גמ' צריך להגביה. כשהוא אומר מצה זו שאנו אוכלין: בשר אין מגביה. כשהוא אומר פסח שהיו אבותינו (במצרים) אוכלים לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח: ה''ג בשר אינו צריך להגביה ולא עוד אלא שנראה כמקדיש כו': אין צריך להגביה. דהא לא מצי למימר פסח זה: רב יוסף ורב ששת. מאורי עינים היו: הא הוא דאמר. בסופא דהאי פירקא (דף קכ.) אחד זה ואחד זה דרבנן:

רשב"ם
מתני' שלשה דברים הללו. (שלא פירש) [שפירש] טעמן: גמ' צריך שיאמר. פסוק זה ואותנו הוציא משם שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם שאף אותנו גאל הקב''ה: צריך להגביה. כשאומר מצה זו שאנו אוכלין מרור זה שאנו אוכלין כדי להראותן למסובים ותחבב מצוה בעיניהן וכן בתשובת הגאונים דהא דאמר צריך להגביה היינו במצ' זו דאגדת': בשר. של מיני תבשילין אין צריך להגביה כשהן אומרים פסח שהיו אבותינו אוכלין ולא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח: ה''ג בשר אין צריך להגביה ולא עוד אלא שנראה כמקדיש בהמתו. אין צריך להגביה דהא לא מצי למימר פסח זה ולא עוד אלא אם היה מגביהו נראה כמי שמקדיש בהמתו מחיים לפסח: פרט לסומין. מדכתיב זה משמע שיכירוהו בראיית העין: רב ששת ורב יוסף מאורי עינים הוו: קסברי רבנן. רב ששת ורב יוסף: רב אחא בר יעקב הוא דאמר. בסופא דהאי פירקא (דף קכ.) אחד זה ואחד זה מדרבנן: כעין דאורייתא תקון. וכשם שבזמן שבית המקדש קיים פטור השתא נמי פטור ואינו מוציא אחרים ידי חובתן: בעבור מצה ומרור הוא דאתא. לכך אני אוכל מצה ומרור זכר למה שעשו לי בצאתי ממצרים ורב ששת ורב יוסף גזירה שוה לא גמרי: מתני' וחותם בגאולה. מסיים את ההגדה בברכת גאולה והשתא לא מפרש היאך מברכין אותה ולקמן פליגי בה רבי טרפון ורבי עקיבא בההיא ברכה דלרבי טרפון פותח בברוך ואינו חותם בברוך מידי דהוה אברכת פירות וברכת המצות דכולה הודאה היא ולר' עקיבא חותם בה נמי בברוך לפי שמוסיף בה דברי ריצוי ובקשה: כן יגיענו וגו'. והיינו דעבדינן כר''ע מחבירו ות''ק דקאמר וחותם בגאולה אינו תנא שלישי דא''כ אמאי עבדינן כר''ע הואיל ורבנן פליגי עליה הא אין הלכה כר''ע מחביריו והא דקאמר ת''ק וחותם בגאולה ד''ה היא ולא בא למעט מילתייהו דר''ט ור''ע אלא לאשמעינן שמסיימין בברכת גאולה דלא תימא אין מברכין כלל בסיום הגדה כי אם ברכת היין לבד על הכוס השני וראיה לדבר במסכת כתובות בפרק אע''פ (דף נז.) דאיכא נמי פלוגתייהו דר' טרפון ור''ע כה''ג דפליגי בסתם משנה דתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ר' טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה ר''ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה וכי היכי דפליגי התם ר''ט ור''ע בפירושא דאוכלת בתרומה ולאו תלתא תנאי הוו הכי נמי פליגי תרוייהו הכא בפירושא וחותם בגאולה ולאו תלתא תנאי הוו שהתנא סתם דבריו בין הכא בין בכתובות והדר מפרש לה בפלוגתא דר''ט ור''ע וחותם דתנא קמא סיום בעלמא ואינו חותם דר''ט חתימת סוף ברכה היא: הללויה. תיבה אחת היא כמו הילול כגון תחתיה הגזרה והבניה (יחזקאל מא) וכמו כן כסיה: ידידיה. ויקרא שמו ידידיה (ש''ב יב) נתן הנביא קרא כן לשלמה: מרחביה. כמו מרחב: אחת. כלומר תיבה אחת היא ואין התיבה נחלקת לשנים: לרב מאי. מפליג פליג או אוסופי מוסיף אבל רבה פשיטא דפליג מדקאמר בלבד: חביבי. דודי ר' חייא: הללו בהך גיסא. בסוף שיטה ויה בתחלת שיטה אחרת: בהלולים הרבה. בהללויה הרבה וכולהו הללויה דריש ליה הכי אלמא תיבה אחת היא: בתהלה. תהלה לדוד: בתפלה. תפלה לעני כי יעטוף תפלה למשה: בהודאה. הודו לה' כי טוב: שיר שבתורה. אז ישיר משה: משה וישראל כו'. כלומר באותו פשיטא לן דמשה וישראל באותה שעה שעלו מן הים תיקנוהו ולא היה מקודם לכן אבל הלל דראשי חדשים וימים טובים מי תיקנו: על כל פרק ופרק ועל כל רגל ורגל ועל כל צרה שלא תבא עליהן. לישנא מעליא נקט כלומר שאם ח''ו תהא צרה עליהן ויושעו ממנה אומר אותה על גאולתה כגון חנוכה: דוד אמרן. על המאורעות שאירעו: כל אלו. תפלות: הלל זה. בספר תהלים שאנו אומרים על כל פרק ופרק: משה וישראל אמרוהו. דכתיב ביה בצאת ישראל ממצרים הים ראה וינוס ואח''כ קבעו דוד בספרו: אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן. מיציאת מצרים ועד דוד ולא אמרו עליו הלל: ד''א פסלו של מיכה עומד בבכי. באותו מקום דבימי דוד היה דכתיב ביה עד גלות כל הארץ (שופטים יח) וישראל אומרים הלל שכתוב בו כמוהם יהיו עושיהם בתמיה אלא ודאי על הים נאמר תחלה ושוב לא פסק כך שמעתי. ול''נ בבכי כינוי הוא לגנאי כלומר עומד בשמחה: וישראל אמרו לפניו ל''ג ואי גרס ליה מפרשינן ליה כמו בפני הבית בעודו קיים: כנגד ציבור. כנסת ישראל שנתנבא על גלותן והתפלל עליהן: ניצוח וניגון לעתיד לבא. כל מקום שנאמר ניצוח למנצח בנגינות לעתיד לבא הוא מדבר ולא ידענא היכי משמע אלא הכי הוה קים להו: ע''י תורגמן. הוא אומר ואחר משמיע לרבים והיינו משכיל לוחש לתורגמן:

תוספות

וחותם בגאולה. ת''ק לא פי' כיצד ופליגי במילתיה ר''ט ור''ע ר' טרפון אינו חותם בברוך שלא היה מאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה ור''ע סבר דחותם בה בברוך לפי שמאריך בדברי בקשה ואומר כן ה' אלהינו יגיענו כו' וקי''ל (עירובין דף מו:) הלכה כר' עקיבא מחבירו וכן מצינו בסנהדרין (דף כא.) גבי לא ירבה לו נשים ובריש חזקת הבתים (ב''ב דף כח.) דפליגי תנאי במילתיה דתנא קמא: ה''ג ונאמר לפניו שירה חדשה וכן נודה לך שיר חדש על גאולתנו. דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער וכן יסד הפייט בזולת אי פתרוס שירות אלה לשון נקבה מיוסדים כי תשועתם כיולדה וגו' תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים שירו לה' שיר חדש כו' וגרסינן שם מן הזבחים ומן הפסחים שחגיגת ארבעה עשר נאכלת קודם לפסח לפי שהפסח נאכל על השובע:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר