|
טקסט הדף מנוקד
בְּשַׂר שְׁחוּטָה שָׁמֵן שֶׁצְּלָאוֹ עִם בְּשַׂר נְבֵילָה כָּחוּשׁ אָסוּר מַאי טַעְמָא מִפַּטְּמִי מֵהֲדָדֵי
וְלֵוִי אָמַר אֲפִילּוּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה כָּחוּשׁ שֶׁצְּלָאוֹ עִם בְּשַׂר נְבֵילָה שָׁמֵן מוּתָּר מַאי טַעְמָא רֵיחָא בְּעָלְמָא הוּא וְרֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא עָבֵיד לֵוִי עוֹבָדָא בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא בִּגְדִי וְדָבָר אַחֵר מֵיתִיבִי אֵין צוֹלִין שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד מִפְּנֵי הַתַּעֲרוֹבֶת מַאי לָאו תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים וְקַשְׁיָא לְלֵוִי לָא מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת גּוּפִין הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אֲפִילּוּ גְּדִי וְטָלֶה אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִפְּנֵי גּוּפִין הַיְינוּ דְּקָתָנֵי אֲפִילּוּ גְּדִי וְטָלֶה אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים מָה לִי גְּדִי וְטָלֶה מָה לִי גְּדִי וּגְדִי אֶלָּא מַאי עַל כׇּרְחָיךְ מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת גּוּפִין הוּא דְּאָסוּר אֲבָל תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים שְׁרֵי לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁצְּלָאוֹ בִּשְׁתֵּי קְדֵירוֹת בִּשְׁתֵּי קְדֵירוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא אֵימָא כְּעֵין שְׁתֵּי קְדֵירוֹת וְהָכִי קָאָמַר אֵין צוֹלִין שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת מַאי תַּעֲרוֹבֶת תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים וַאֲפִילּוּ כְּעֵין שְׁתֵּי קְדֵירוֹת דְּלֵיכָּא תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים אָסוּר מִשּׁוּם תַּעֲרוֹבֶת גּוּפִין וַאֲפִילּוּ גְּדִי וְטָלֶה אָמַר רַב מָרִי כְּתַנָּאֵי הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּשֶׁל חִיטִּין וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא דְּמָר סָבַר רֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא וּמָר סָבַר רֵיחָא מִילְּתָא הִיא לְלֵוִי וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא לְרַב נֵימָא תַּנָּאֵי הִיא אָמַר לְךָ רַב דְּכוּלֵּי עָלְמָא רֵיחָא מִילְּתָא הִיא לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ דְּהַהִיא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּפַת חַמָּה וְחָבִית פְּתוּחָה דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר בְּפַת צוֹנֶנֶת וְחָבִית מְגוּפָה דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּפַת חַמָּה וְחָבִית חֲתוּמָה פַּת צוֹנֶנֶת וְחָבִית פְּתוּחָה וְהָא נָמֵי כְּפַת חַמָּה וְחָבִית פְּתוּחָה דָּמְיָא תָּנֵי רַב כָּהֲנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חִינָּנָא סָבָא פַּת שֶׁאֲפָאָהּ עִם צָלִי בַּתַּנּוּר אָסוּר לְאׇכְלָהּ בְּכוּתָּחָא הָהִיא בִּינִיתָא דְּאִיטְּווֹא בַּהֲדֵי בִּישְׂרָא אַסְרַהּ רָבָא מִפַּרְזִיקְיָא לְמֵיכְלַיהּ בְּכוּתָּחָא מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר אֲפִילּוּ בְּמִילְחָא נָמֵי אֲסוּרָה מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לְרֵיחָא וּלְדָבָר אַחֵר: מַתְנִי' חֲמִשָּׁה דְּבָרִים בָּאִין בְּטוּמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִילָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה: גְּמָ' חֲמִשָּׁה לְמַעוֹטֵי מַאי לְמַעוֹטֵי חֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֵּיוָן דְּקׇרְבַּן צִיבּוּר הוּא וּקְבִיעָא לֵיהּ מוֹעֵד תִּדְחֵי טוּמְאָה קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה לָא דָּחֲיָא שַׁבָּת וּמִדְּשַׁבָּת לָא דָּחֲיָא לָא דָּחֲיָא טוּמְאָה וְנִיתְנֵי נָמֵי שְׂעִירֵי הָרְגָלִים הָא תְּנָא לֵיהּ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר אִי הָכִי שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים נָמֵי לָא נִיתְנֵי דְּהָא תְּנָא זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר אָמְרִי רש"יבשר שחוטה שמן שצלאו. בתנור בשני שפודים זה רחוק מזה אסור שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא וכ''ש שחוטה כחושה ונבילה שמינה ורבותא אשמעינן רב דלא נימא נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא והדר מפקא איהו ריחא: עבד עובדא. שנצלו בתנור ובא מעשה לפניו והתיר: דבר אחר. חזיר: אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו ואפילו גדי וטלה שאין מתחלפין זה בזה: מאי לאו תערובת טעמים. דפטמי מהדדי ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו: לא מפני תערובת גופים. שלא יתערבו זה בזה ואפילו גדי וטלה זימנין דלאו אדעתייהו ואיחלפי: אלא מאי על כרחיך. דקתני ביה ואפילו גדי וטלה שמעינן מינה דמפני תערובת גופים קאמר אבל לתערובת טעמים לא חייש נימא תיהוי תיובתא דרב: הכא במאי עסקינן. דקתני גדי וטלה דלא חייש לתערובת טעמים שצלאן בשתי קדירות: שתי קדירות ס''ד. וכי צולין פסח בקדירה: כעין שתי קדירות. שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או אפר באמצע: הרודה. מן התנור: אוסר. לזרים מפני שנכנס לה ריח התרומה: שואבות. את הריח: ללוי. דאמר ריחא לאו מילתא היא ודאי מילתיה כתנאי אמרה דעל כרחיך רבי מאיר אית ליה ריחא מילתא היא וכן רבי יוסי ואי איכא דקאי כוותיה רבי יהודה הוא דקאי כוותיה: אלא רב מי לימא תנאי היא. כלום צריך לאוקומי למילתיה כתנאי ולמימר אנא דאמרי כרבי מאיר ורבי יוסי אבל דרבי יהודה לית ליה או דילמא רבי יהודה נמי קאי כוותיה וטעמא דשרי משום דקא סבר לא עייל בה ריחא: אמר לך רב דכולי עלמא ריחא מילתא. וטעמא דרבי יהודה משום דפת צוננת (ותבית) מגופה היא ולא עייל בה ריחא דמי לאו איתמר עלה כו' ואע''ג דקיימי תנאי כוותיה דרב הילכתא כוותיה דלוי דהא איפליגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במסכת ע''ז (דף סו:) וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי ואמר ריחא לאו מילתא היא ואביי ורבא הילכתא כרבא וכן הוא בתשובת הגאונים ואף משמו של רבי אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה: ביניתא. דג: דאיטוי בהדי בישרא. בתנור אחד: אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא. שיש בו חלב משום דקסבר ריחא מילתא היא: לדבר אחר. צרעת: מתני' חמשה דברים באין בטומאה וכו'. אין לך קרבן נאכל אלא אלו וקרבן ציבור דוחה את הטומאה ואשמעינן מתניתין דאף על גב דקרב בטומאה לאפוקי ציבור ידי חובתן אין נאכלין בטומאה ולקמיה פריך ליתני נמי שעירי הרגלים: זבחי שלמי ציבור. כבשי עצרת שאין שלמים אחרים לציבור: הפסח שבא בטומאה. כגון רוב ציבור טמאין: שמתחילתו לא בא אלא לאכילה. כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו וכי שרייה רחמנא למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין אדעתא למיכליה שרייה: גמ' חמשה למעוטי מאי. מניינא למה לי ליתני קרבנות ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה: חגיגת חמשה עשר. והוא הדין לעצרת וסוכות אלא חדא מינייהו נקט: כיון דקרבן ציבור הוא. אף על גב דכל יחיד ויחיד מיחייב קרי ליה קרבן ציבור משום דאתיא בכינופיא באסיפת חברים ברגל במסכת יומא בפרק הוציאו לו (דף נא.): תשלומין כל שבעה. כדנפקא לן בפרק קמא דמסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו חג לה' שבעת ימים: הא תני ליה זבחי שלמי ציבור. שהן מיני דמים ואשמעינן דאין נאכלין בטומאה והוא הדין לשאר מיני דמים: תוספותמאי לאו תערובת טעמים. לפי מה שפי' בקונטרס דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מה פריך דהכא לכתחלה קתני אבל בדיעבד הוה שרי כלוי: נימא תהוי תיובתא דרב. תימה מאי קושיא הא דאסר משום תערובת גופים היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובת טעמים: אסרה רבא מפרזיקיא כו'. מכאן פוסק ר''ת כרב ורבא נמי דשרי בבת תיהא (ע''ז דף סו:) מצי סבר כוותיה ושם מפורש ובתנורים [גדולים] שלנו נראה דמותר לאפות לחם עם אותו פשטיד''א הואיל ומכוסות היטב הוי כעין שתי קדרות ואפי' פלדונ''ש שיש להרחיק אין נראה לרבי שיהא אסור שיש אויר מרובה בתנור וההבל מתפשט: ה''ג קא משמע לן כיון דלא דחיא שבת לא דחיא טומאה. ולא גרס כיון דאית לה תשלומין שאין הטעם תלוי בכך דלעיל בפרק אלו דברים (דף ע:) ילפינן דלא דחיא. שבת מוחגותם וגו'. ועוד פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה ועוד חגיגת ט''ו איכא למ''ד בפירקין דלית לה תשלומין בטומאת בעלים שאם נטמאו בעלים ביום ט''ו ולא חזו ביום קביעת חובתיה כה''ג לית לה תשלומין: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|