|
טקסט הדף מנוקד
לִימֵּד עַל חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁנֶּאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בְּיוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר הֲרֵי בֹּקֶר שֵׁנִי אָמוּר
אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בֹּקֶר רִאשׁוֹן וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים חֲגִיגָה הַנֶּאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וָלַיְלָה אֶחָד חוּץ מִזּוֹ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בּוֹ אִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה לִימֵּד עַל חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁנֶּאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וָלַיְלָה אֶחָד אָמַר מָר אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בֹּקֶר רִאשׁוֹן הָא אָמַרְתָּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (לַבֹּקֶר) הֲרֵי בֹּקֶר שֵׁנִי אָמוּר הָכִי קָאָמַר אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁתֵּי חֲגִיגוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַחַת חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר וְאַחַת חֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר וְזוֹ לְבוֹקְרָהּ וְזוֹ לְבוֹקְרָהּ הֲדַר אָמַר אֶלָּא דְּקַיְימָא לַן חֲגִיגָה הַנֶּאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וָלַיְלָה אֶחָד אִם כֵּן אִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה בְּמַאי אִי חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר הָא כְּתִיב בַּהּ יוֹם וָלַיְלָה אִי חֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר הָא כְּתִיב בַּהּ יוֹם וָלַיְלָה אֶלָּא הַאי לַחֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר וְהַאיְךְ כּוּלֵּיהּ קְרָא לַחֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר לִימֵּד עַל חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁנֶּאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וָלַיְלָה אֶחָד טַעְמָא דִּכְתִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר דְּמַאי בֹּקֶר בֹּקֶר שֵׁנִי הָא כׇּל הֵיכָא דִּכְתִיב בֹּקֶר סְתָמָא בֹּקֶר רִאשׁוֹן וְאַף עַל גַּב דְּלָא כְּתַב בֵּיהּ רֵאשִׁית: מַתְנִי' הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בְּשַׁבָּת חַיָּיב עָלָיו חַטָּאת וּשְׁאָר כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח אִם אֵינָן רְאוּיִין חַיָּיב וְאִם רְאוּיִין הֵן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מוּתָּר לִשְׁמוֹ כְּשֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמוֹ חַיָּיב זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן כְּשֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמָן אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לָא אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שֶׁשִּׁינָּהוּ בְּדָבָר אָסוּר תֹּאמַר בִּזְבָחִים שֶׁשִּׁינָּן בְּדָבָר הַמּוּתָּר אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֵימוּרֵי צִיבּוּר יוֹכִיחוּ שֶׁהֵן מוּתָּרִין לִשְׁמָן וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן חַיָּיב אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּאֵימוּרֵי צִיבּוּר שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָה תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵימוּרֵי צִיבּוּר פָּטוּר שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָו לַעֲרֵלִין וְלִטְמֵאִין חַיָּיב לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו לִמְנוּיָו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָו לְמוּלִין וְלַעֲרֵלִים לִטְמֵאִין וְלִטְהוֹרִין פָּטוּר שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַּעַל מוּם חַיָּיב שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵיפָה בַּסֵּתֶר פָּטוּר שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת: רש"יאו אינו אלא ליום ולילה. דהאי בקר בוקרו של ט''ו קאמר: כשהוא אומר ביום הראשון (לבקר). מכלל דנאכלת כל יום הראשון של יום טוב וקאמר לבקר דלא תלין עד בקר שני: או אינו אלא בקר ראשון. לקמיה פריך היכי תיסק אדעתין למימר תו הא אמרת ביום הראשון חד ולבקר תרי: ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים. דנפקא לן מקרא אחרינא דיש חגיגה נאכלת לשני ימים ולקמן מפרש היכא אשכחן ובאיזו חגיגה אני מקיימה בשאר חגיגות חוץ מזו: כשהוא אומר אם נדר. באכילת שלמים שני ימים אם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת וגו' הרי שני ימים ולילה שבינתיים והוה ליה למיכתב נדר ונדבה אם נדר למה לי ריבה אף שלמי חובה לאכילת שני ימים: לימד על חגיגת י''ד כו'. ולקמן מפרש במאי מישתמע ליה והשתא מפרש לה למתניתא והדר אסיק אתקפתי' דתנא לבשר לא בעי ראשית: הכי קאמר או אינו. אלא ליום ולילה והאי דכתב ביום הראשון לבוקר מילתא אחריתי היא ובשתי חגיגות דיבר הכתוב חגיגת ארבעה עשר וחמשה עשר זו לבוקרה וזו לבוקרה והכי משמע קרא לא ילין מבשר חגיגת י''ד אשר תזבח בערב וסתם לינה לבוקרה משמע ומאותה שתזבח ביום הראשון דהיינו חגיגת חמשה עשר לא ילין לבוקר של ששה עשר: הדר אמר. תנא ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים חוץ מזו כלומר באיזו חגיגה חוץ מזו אני מקיים את אשר אני מוצא שנאכלת לשני ימים הרי השווית את כולן והיכן אני מוצא כשהוא אומר אם נדר הרי מצאתי שיש חגיגה נאכלת לשני ימים ואיזו היא על כרחיך לימד על חגיגת י''ד כו' והאיך לימד דעל כרחיך אי נמי אם נדר בחגיגת ט''ו משוית ליה דקילא דאינה באה עם הפסח שמעת בה מיהא דנאכלת לשני ימים וביום הראשון לבקר על כרחיך לאו אחגיגת ט''ו קאי אלא אאשר תזבח בערב ולימד שתאכלנה כל יום הראשון עד בקר שני: האי לחגיגת חמשה עשר. אם נדר: והאיך כולי'. וביום הראשון כדפרישי': וטעמא דכתיב כו'. השתא מפרש אתקפתיה דאילו תנא לבשר לא בעי ראשית אי לא כתיב ביום הראשון לבקר דמשמע תרי הוה אמינא בקר בקר ראשון ואע''ג דבבשר קאי דקיל וכל שכן בקר דכתיב גבי חלב חגי דלא בעי ראשית והאי דסמכינהו קרא מילתא אחריתי דרוש בה: מתני' הפסח ששחטו בשבת שלא לשמו. וכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו: חייב חטאת. שחילל שבת בשוגג: אם אינן ראויין. לפסח כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה חייב עליו חטאת אם נעלמה ממנו שבת או כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת דהאי לאו טועה בדבר מצוה הוא דהכל יודעין שאין זה כשר לפסח: ואם ראויין הן. כגון שהוא שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לדבר אחר: ר' אליעזר מחייב חטאת. אע''פ שטעה בדבר מצוה: ור' יהושע פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין ואף הנשחטין לשם הפסח ר' יהושע מכשיר להו בפרק תמיד נשחט (ד' סב:): מה אם פסח שמותר. לשוחטו בשבת לשמו שינה את שמו מודית לי דחייב חטאת כדקתני לעיל: ששינה בדבר האסור. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורין לשוחטן בשבת: ששינן בדבר המותר. ששחטן לשם פסח שמותר לשוחטו בשבת: אימורי ציבור. קרבנות האמורין בציבור בשבת כגון תמידין ומוספין יוכיחו שמותרין לשוחטן לשמן והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב: שיש להן קצבה. שאינו רואה אחרים הרבה עסוקין בשחיטתן וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד הלכך אין זה טועה אלא שוגג דלא היה לו לטעות בדבר: תאמר בפסח שאין לו קצבה. שהכל צריכין לכך והרי הוא רואה את אחרים הרבה עוסקין בכך וטרוד להתעסק במצוה ואפילו שחט הוא פסחו כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא וטעה על כך הלכך טועה בדבר מצוה הוא: ר' מאיר אומר. השוחט אחרים כל שבתות שנה לשם אימורי ציבור פטור: שחטו בשבת שלא לאוכליו דפסח פסול הוא ונעלמה ממנו שבת או כסבור שכשר: שלא לאוכליו. לחולה ולזקן חייב חטאת דלא ניתנה לידחות שבת אצל שחיטה זו: לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' פטור. דהא פסח כשר הוא כדתנן בתמיד נשחט (ד' סא.) דמקצת אוכלין לא פסלי: שחטו ונמצא בעל מום חייב. דשוגג הוא ולא אנוס דהוה ליה לבקוריה: שמשכו הבעלים את ידם. ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר: או שמתו או שנטמאו דעכשיו לא ניתנה לידחות שבת אצלו: פטור. שאנוס הוא דלא היה יודע שכן ולא היה לו לבדוק על כך: גמ' תוספותלימד על חגיגת י''ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד. תימה לר''י דתניא בסוף פרק כל הפסולים (זבחים לו) ובשר זבח תודת שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת''ל שלמיו ופי' בקונ' התם שלמים הבאים מחמת פסח היינו חגיגת י''ד והשתא ההיא ברייתא כמאן דלתנא דשמעתין נאכלת לשני ימים ולבן תימא (לעיל ד' ע.) נמי דנאכלת ליום ולילה נפקא ליה מדהוקש לפסח והתם נפקא ליה מדכתיב זבח תודת שלמיו על כן נראה לר''י דשלמים הבאים מחמת פסח דקתני התם היינו מותר הפסח שקרב שלמים והשתא אתי שפיר דלקמן פרק האשה (ד' פט.) אמרינן דמותר הפסח נאכל ליום ולילה ומנא לן אי לא מקרא דהתם ובת''כ בפרשת צו את אהרן משמע בהדיא כפי' ר''י דדריש התם האי קרא דבשר זבח תודת שלמיו לשלמים הבאים מחמת פסח ובתר הכי מייתי ההיא דשמעתין ודריש מלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וגו' בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שתאכל לשני ימים ולילה אחד אלמא משמע דההיא דלעיל איירי במותר הפסח שקרב שלמים: והאיך כוליה קרא לחגיגת י''ד. תימה לרשב''א כיון דכולי' קרא בחגיגת י''ד איירי ומאי בקר בקר שני א''כ תאכל לשני ימים ושני לילות דקרא משמע שאינה נפסלת עד בקר שני אבל ליל בקר שני נאכלת: כל היכא דכתב בקר סתמא בקר ראשון. תימה לר''י דבסוף ערבי פסחים (לקמן קכ:) דריש בקר בקר שני אף על גב דכתיב סתמא: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|