|
טקסט הדף מנוקד
לָאו חוֹבָה הִיא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חוֹבָה הִיא תֵּיתֵי בְּשַׁבָּת וְתֵיתֵי בִּמְרוּבֶּה וְתֵיתֵי בְּטוּמְאָה
וּבְמוּעָט מִיהוּ מַאי טַעְמָא אַתְיָא כִּדְתַנְיָא חֲגִיגָה הַבָּאָה עִם הַפֶּסַח נֶאֱכֶלֶת תְּחִילָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא פֶּסַח נֶאֱכָל עַל הַשָּׂבָע: וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְכוּ': מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֶן תֵּימָא דְּתַנְיָא בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר חֲגִיגָה הַבָּאָה עִם הַפֶּסַח הֲרֵי הִיא כַּפֶּסַח וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה וַחֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר נֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד וַחֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם שִׂמְחָה וְאֵין יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם חֲגִיגָה מַאי טַעְמָא דְּבֶן תֵּימָא כִּדְמַתְנֵי רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח זֶבַח חַג זֶה חֲגִיגָה הַפָּסַח כְּמַשְׁמָעוֹ וְאָמַר רַחֲמָנָא לֹא יָלִין אִיבַּעְיָא לְהוּ לְבֶן תֵּימָא נֶאֱכֶלֶת צָלִי אוֹ אֵין נֶאֱכֶלֶת צָלִי כִּי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לְפֶסַח לְלִינָה אֲבָל לְצָלִי לָא אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא תָּא שְׁמַע הַלַּיְלָה הַזֶּה כּוּלּוֹ צָלִי וְאָמַר רַב חִסְדָּא זוֹ דִּבְרֵי בֶּן תֵּימָא שְׁמַע מִינַּהּ אִיבַּעְיָא לְהוּ לְבֶן תֵּימָא בָּאָה מִן הַבָּקָר אוֹ אֵינָהּ בָּאָה מִן הַבָּקָר בָּאָה מִן הַנְּקֵבוֹת אוֹ אֵינָהּ בָּאָה מִן הַנְּקֵבוֹת בָּאָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ אֵינָהּ בָּאָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים כִּי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לְפֶסַח לְמִידֵּי דַאֲכִילָה אֲבָל לְכׇל מִילֵּי לָא אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא תָּא שְׁמַע חֲגִיגָה הַבָּאָה עִם הַפֶּסַח הֲרֵי הִיא כְּפֶסַח בָּאָה מִן הַצֹּאן וְאֵינָהּ בָּאָה מִן הַבָּקָר בָּאָה מִן הַזְּכָרִים וְאֵינָהּ בָּאָה מִן הַנְּקֵבוֹת בָּאָה בַּת שְׁנָתָהּ וְאֵינָהּ בָּאָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא צָלִי וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לִמְנוּיָו מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא בֶּן תֵּימָא שְׁמַע מִינַּהּ כּוּלְּהוּ מִילְּתָא בָּעֵינַן שְׁמַע מִינַּהּ אִיבַּעְיָא לְהוּ לְבֶן תֵּימָא יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם אוֹ אֵין בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם אַף עַל גַּב דְּכִי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לְפֶסַח אָמַר קְרָא בּוֹ בּוֹ וְלֹא בַּחֲגִיגָה אוֹ דִילְמָא הַאי בּוֹ בְּכָשֵׁר וְלֹא בְּפָסוּל הוּא דַּאֲתָא תָּא שְׁמַע סַכִּין שֶׁנִּמְצֵאת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל קוֹפִיץ בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל מַנִּי אִילֵּימָא רַבָּנַן מַאי שְׁנָא סַכִּין דְּמַטְבִּיל דְּחַזְיָא לְפֶסַח קוֹפִיץ נָמֵי הָא חֲזֵי לַחֲגִיגָה אֶלָּא לָאו דְּבֶן תֵּימָא הִיא וּשְׁמַע מִינַּהּ יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם לָא לְעוֹלָם רַבָּנַן וּכְגוֹן שֶׁבָּא בַּשַּׁבָּת וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד נִמְצֵאת קוֹפִיץ קְשׁוּרָה לְסַכִּין הֲרֵי הִיא כַּסַּכִּין מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּשַׁבָּת עָסְקִינַן וְאֶלָּא שֶׁבָּא רש"י
על השבע. שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן: ונאכלת לשני ימים. חגיגת חמשה עשר דנפקא לן במסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו: יוצא בו משום שמחה. אם עיכבה עד למחר ושחטה יוצא בה משום שמחה משום שלמי שמחה ואע''ג שמופרשת ועומדת היא כבר ושלמי שמחה חובה הן והא דקי''ל (לקמן דף עא.) כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדתניא בסיפרי וזבחת פסח כו' עד צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א''כ למה נאמר בקר להקיש כל הבא מצאן ובקר לפסח מה פסח דבר שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין אף כאן שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין הני מילי בחובות דעלמא אבל שלמי שמחה איתרבי במס' חגיגה (דף ח.) מדתניא בסיפרי ושמחת לרבות כל מיני שמחה יכול אף בעופות ומנחות תלמוד לומר בחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות מכאן אמרו ישראל יוצאים ידי חובתן בנדרים ונדבות כו' אע''ג דמחויב ועומד הוא: ואין יוצא בה. משום חגיגת חמשה עשר כדאמרן דבר שיש בו חובה אינו בא אלא מן החולין כלומר משלו ולא ממה שהוא מחויב ועומד וזו כבר נתקדשה מאתמול: מאי טעמא. דאמר אין נאכלין אלא ליום ולילה: נאכלת צלי. צריך לאוכלה צלי: הלילה הזה כולו צלי. מתני' היא בפרק בתרא כולו צלי ואפי' החגיגה: למידי דאכילה. דאזהרת לינה צווי אכילה היא: האי סברא. אינה נאכלת אלא ליום ולילה: שמע מינה כולהו אתיין. כולהו מילי דפסח אתיין בחגיגה בההוא היקשא: שוחט בה. פסחו מיד ואין צריך להטבילה זה המוצאה דמסתמא הטבילוה בעליה אם טמאה היתה הטבילוה בשלשה עשר כדי שיהא הערב שמש ותהא טהורה בארבעה עשר: שונה ומטביל. כלומר אע''פ שספק שמא הטבילוה הבעלים זה שונה ומטביל' מספק שמא עדיין לא הטבילוה שהיה להן שהות ביום להטבילה ולהעריב שמשה: קופיץ. סכין גדול הוא ורובן אינן לשחיטה אלא לחיתוך בשר ולשבירת עצמות: בין בזה בין בזה. אפילו נמצאת בארבעה עשר: שונה ומטביל. דמתוך שאין שבירת העצם בפסח אין הבעלים צריכין לה כל ארבעה עשר עד למחר ויש לומר לא הטבילה שהיה לו שהות ביום להטבילה סמוך לבין השמשות לצורך מחר: מני. הא דמשמע דאין שבירת עצמות בערב הפסח: אי נימא רבנן. דלא מקשי חגיגה לפסח ואין בה איסור שבירת עצם: מאי שנא סכין דמטביל. לה בעליה מאתמול ומוקמינן לה השתא בחזקת טהרה למוצאה משום דחזיא ליה לבעלים בארבעה עשר לפסח לשחוט הילכך אטבלה מאתמול דניהוי ליה הערב שמש והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתה שלא תמצא: חזי לחגיגה. לשבירת עצמות ואטבלה מאתמול ואמאי המוצאה בארבעה עשר שונה ומטביל: שבא. ערב הפסח בשבת דאין חגיגה באה עמו הלכך לא צריכה לבעלים בארבעה עשר: חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט. בקופיץ זה מיד ואין צריך להטביל דאע''ג דשמא בעלים היה להן סכין לשחוט ולא היתה קופיץ זו להן אלא לשבירת עצמות והיום אין שבירת העצם בשבת אפילו הכי כיון דצריכה להן ביום טוב אחר שבת כבר הטבילוה מערב שבת דהא בשבת לא מצו לאטבולה כדאמרינן במסכת ביצה (ד' יז:) חל יום טוב להיות אחר שבת מטבילין את הכל מלפני השבת: ובחמשה עשר. אם מצאה ביום טוב עצמו: שוחט בה. שלמים מיד דודאי הטבילוה בעלים מאתמול: הרי היא כסכין. ואפילו נמצאת בארבעה עשר שחל להיות בחול שוחט בה מיד דודאי הוטבלה עם הסכין בשלשה עשר הואיל וקשורה עמו: מכלל דרישא. דקתני בין בזה בין בזה שונה ומטביל: לאו בשבת עסקינן. דאם לא כן קשיא רישא אסיפא ואפילו הכי קאמר דאין בו שבירת עצמות אלמא אסור לשבור עצמות בחגיגת ארבעה עשר:
תוספות
לאו חובה היא. כלומר אינו חייב מן התורה להביאה דאי ס''ד חובה היא מן התורה שוב אין לנו לומר שיש חילוק בין שבת לחול דהוי קרבן הקבוע לו זמן ותיתי במרובה ובטומאה אלא ודאי לאו חובה היא ואינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע ואומר ריב''א דמשמע בירושלמי דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן גזירה משום שבירת עצם שאם לא היתה באה על השבע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן וקשה לר''י דהשתא משמע דלרבנן דבן תימא דבסמוך הויא חגיגת ארבעה עשר דרבנן ולקמן (דף עא.) משמע שהיא מן התורה דתניא לא ילין מן הבשר וגו' לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ויש לומר דאשכחן בפ''ק דחגיגה (דף ח.) תנא דסבירא ליה שהיא מדרבנן דקאמר רב אשי הא קמ''ל חגיגת חמשה עשר אין חגיגת ארבעה עשר לא אלמא קסבר חגיגת י''ד לאו דאורייתא והשתא לבן תימא ולתנא דלקמן דאית להו חגיגת ארבעה עשר דאורייתא דחי שבת והשתא אתי שפיר ההיא דריש תמיד נשחט (לעיל נט:) בארבעה עשר שחל להיות בשבת כו': והא מדקתני סיפא חל י''ד להיות בשבת כו'. וא''ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים הא קיימא לן דלא מזין ולא טובלין ולא פירכא היא דאיכא למימר שונה ומטביל לאחר י''ט וי''ד וי''ג (שחל להיות בשבת) אמציאה קאי:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|