|
טקסט הדף מנוקד
אֶלָּא יֵשׁ לְךָ שָׁעָה שֶׁזָּבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין וְאֵין טְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין וְאֵיזֶה זֶה פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה
אָמַר אַבָּיֵי אִי הָכִי לֵימָא נָמֵי יֵאָמֵר זָב וּטְמֵאֵי מֵתִים וְאַל יֵאָמֵר מְצוֹרָע וַאֲנִי אוֹמֵר זָב מִשְׁתַּלֵּחַ מְצוֹרָע לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אֶלָּא יֵשׁ לְךָ שָׁעָה שֶׁמְּצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין וְאֵין זָבִין וּטְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין וְאֵיזֶה זֶה פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהָתְנַן פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וְאִם אָכְלוּ פְּטוּרִין אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי לְעוֹלָם מִקְּרָא קַמָּא אִם כֵּן נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ לְמָה לִי וְכִי תֵּימָא הַאי לָנֶפֶשׁ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא הַטְּמֵא מֵת הוּא דְּנִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי אֲבָל שְׁאָר טְמֵאִין לָא וְהָתַנְיָא יָכוֹל לֹא יְהוּ עוֹשִׂין פֶּסַח שֵׁנִי אֶלָּא טְמֵאֵי מֵתִים וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה זָבִין וּמְצוֹרָעִין וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת מִנַּיִין תַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ אִישׁ לָנֶפֶשׁ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי אֶלָּא הָכִי קָאָמַר אִישׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי וְאֵין צִיבּוּר נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי אֶלָּא עָבְדִי בְּטוּמְאָה וְכִי עָבְדִי צִיבּוּר בְּטוּמְאָה בִּטְמֵא מֵת אֲבָל שְׁאָר טוּמְאוֹת לָא עָבְדִי אָמַר רַב חִסְדָּא מְצוֹרָע שֶׁנִּכְנַס לְפָנִים מִמְּחִיצָתוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ בָּדָד יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ הַכָּתוּב נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה אֵיתִיבֵיהּ מְצוֹרָע שֶׁנִּכְנַס לִפְנִים מִמְּחִיצָתוֹ בְּאַרְבָּעִים זָבִין וְזָבוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנִים מִמְּחִיצָתָן בְּאַרְבָּעִים וּטְמֵא מֵת מוּתָּר לִיכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה וְלֹא טְמֵא מֵת בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵת עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ עִמּוֹ בִּמְחִיצָתוֹ תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא בָּדָד יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יֵשֵׁב שֶׁלֹּא יְהוּ טְמֵאִין אֲחֵרִים יוֹשְׁבִין עִמּוֹ יָכוֹל יְהוּ זָבִין וּטְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין לְמַחֲנֶה אַחַת תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם לִיתֵּן מַחֲנֶה לָזֶה וּמַחֲנֶה לָזֶה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנֶפֶשׁ יֵאָמֵר טְמֵאֵי מֵת וְאַל יֵאָמֵר טְמֵאֵי זָב וַאֲנִי אוֹמֵר טְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין זָבִין לֹא כׇּל שֶׁכֵּן לָמָּה נֶאֱמַר זָב לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁנִיָּה וְיֵאָמֵר זָב וְאַל יֵאָמֵר מְצוֹרָע וַאֲנִי אוֹמֵר זָבִין מִשְׁתַּלְּחִין מְצוֹרָעִין לֹא כׇּל שֶׁכֵּן לָמָּה נֶאֱמַר מְצוֹרָע לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בָּדָד יֵשֵׁב הַכָּתוּב נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה מַאי חוּמְרֵיהּ דְּזָב מִטְּמֵא מֵת שֶׁכֵּן טוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ אַדְּרַבָּה טְמֵא מֵת חָמוּר שֶׁכֵּן טָעוּן הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אָמַר קְרָא טָמֵא וְכֹל טָמֵא לְרַבּוֹת טְמֵא שֶׁרֶץ וְזָב חָמוּר מִטְּמֵא שֶׁרֶץ וּמַאי חוּמְרֵיהּ כְּדַאֲמַרַן אַדְּרַבָּה שֶׁרֶץ חָמוּר שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס אָמְרִי רש"יאלמא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין. מן העזרה וטמאי מתים נכנסים לתוכה: בטומאה. כשרוב ציבור טמאין במת עושין פסח בטומאה וזבין ומצורעין שבהן נדחין: מצורע חמור מזב. לקמן מפרש חומריה: ואיזה זה כו'. בתמיה: לא יאכלו ממנו. דכי דייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין בטמא נפש הוא דדייקינן גבי איש כי יהיה טמא לא כתיב אלא לנפש ובדידה דייקינן איש ולא ציבור אלמא מהתם יליף דאי מוישלחו כדר''ל זב נמי לישתרי: אלא לעולם מקרא קמא. וכדדייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין ודקשיא לך אימא ציבור כלל לא א''כ דדיוקא דממעטינן ציבור מהאי דינא לחומרא ממעטינן למאי הילכתא כתב לנפש למעוטי זבין ומצורעין לכתוב טומאה סתם דנשמע דבכל טומאות יחיד נדחה לשני וציבור לית להו תקנתא דע''כ לנפש למעוטי זבין ומצורעין אתא ולאחמורי עלייהו ואי לגבי ציבור לא מחמירו עלייהו ולמימר דבטומאת מת הוא דאין ציבור נדחין אלא עושין פסחיהן בטומאה אבל בטומאת זיבה וצרעת אפילו ציבור נמי נדחין לגבי מאן מחמיר עלייהו וכ''ת לגבי יחיד מחמיר עלייהו וקאמר טמא נפש הוא דאית ליה תשלומין לשני אבל זב ומצורע אפי' נטהר בשני לית לי' תקנתא בתשלומין והתניא יכול לא יהו חייבין לפסח שני אלא טמא נפש כו': ת''ל איש איש. כי יהיה טמא משמע כל טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא א''נ איש כי יגע במת ש''מ למידרשי' באנפיה נפשיה הוא לנפש למה לי אלא ע''כ מיעוטא דציבור לאקולי אתא ולמימרא דאין נדחין אלא עושין בטומאה ומש''ה לנפש למימר דבטומאת מת הוא דאקיל עלייהו אבל זיבה וצרעת לא: לפנים ממחיצתו. מחיצה שנאסר ליכנס בה דהיינו לפני' מחומת כל ערי ישראל כדאמר לקמן מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל: פטור. ממלקות דלא יטמאו את מחניהם: נתקו לעשה. ואע''ג דלאו בתר לאו כתיב ע''כ לנתוקי לאוי אתא דקי''ל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דאי לאטעוניה עשה ול''ת הא כתב ביה עשה אחרינא וישלחו מן המחנה אבל זבין וטמאי מתים לא נתקו לעשה ואע''ג דעשה יתירי כתיבי כל חד וחד למילתיה מדריש בספרי ועוד דבהאי כתיב כל ימי אשר הנגע בו וגו' משמע כל ימיו בבדד ישב קאי דאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר כדדרשינן כל ימיו דאונס את הנערה במס' מכות (דף טו.) כל ימיו בעמוד והחזר קאי ומנתקינא ליה ללאוי: זב. מחיצתו הר הבית דאסור לכנס במחנה לויה כדלקמן שכל הטמאין אין משתלחין אלא מן העזרה לבדה חוץ מזב ובעל קרי שמשתלחין אף מהר הבית ומצורע משתלח אף ממחנה ישראל דהיינו כל העיר: מחנה לויה. כל הר הבית חוץ לחומת העזרה: עמו. ומשה לוי היה: תנאי היא. דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית: שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו. כגון זבין וטמאי מתים למדנו לשלוחו של מצורע שהוא חמור מכולן: יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת''ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה. מדלא כתיב מחנה משמע מחנה לכל אחד ואחד והתם תרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחום והאי מחוץ למחנה דמצורע ליתן לו מחנה שלישית: אינו צריך. האי מחוץ למחנה ליתן לו מחנה שלישית להוציאו דכולהו מהתם נפקי דעל כרחך כולן חמורים זה מזה בטומאותיהן דאי כולהו שוו לענין מחנות לכתוב שילוח בקל ואנא ידענא כל שכן דחמור בעי שילוח ומדכתבינהו כולהו ש''מ שילוחו של זה לא כשילוחו של זה: זב לא כ''ש. לקמיה פריך מאי חומריה דזב מטמא מת: לרבות טמא שרץ. לשילוח והוא הדין לנוגע בנבילה וכל טמאי מגע וכיון דכתב רבוייא לטמאי מגע לא איצטריך למיכתב זב דחמיר מטמא שרץ שהרי טומאה יוצאה עליו מגופו זב אינו מטמא מחמת אונס אם ראה מחמת מאכל ומשתה או חולי או קפיצה כדאמר במסכת נדה בפרק בנות כותים (דף לה.) מבשרו ולא מחמת אונסו ומשנינן כי האי גוונא זב טמויי נמי מטמא כגון טומאת טמאי שרץ שאינו אלא טומאת ערב: תוספותהכתוב נתקו לעשה. פי' בקו' דכתיב כל ימי אשר הנגע בו משמע דניתוק לאו הוא כל ימיו בדד ישב שאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר כמו לא יוכל לשלחה כל ימיו וקשה לר''י דאם כן ה''ל לאיתויי רישיה דקרא בספרים ועוד הקשה ריב''א דלא דמי דלא יוכל לשלחה כל ימיו משמע דליכא לאו אלא כשמשלחה כל ימיו אבל הכא לא משמע מקרא הכי ואור''י דהאי נתקו לעשה לא הוי כשאר לאו הניתק לעשה שהעשה כתוב אחר הלאו בסמוך משמע שלתקן הלאו בא כמו לא תותירו ממנו והנותר וגו' (שמות יב) וכמו לא תקח האם על הבנים שלא תשלח (דברים כב) אלא ה''פ הכתוב נתקו לעשה דכיון דכל הטמאים היו בכלל ולא יטמאו את מחניהם ופרט במצורע בפני עצמו עשה אתא להוציאו מכלל האחרים לנתקו מן הלאו וליתנו בעשה אבל היכא שאינו כתוב הלאו אלא על דבר אחד לא מנתקינן את הלאו בעשה אלא הוי בלאו ועשה וקשה דבעל קרי נמי לא לילקי אם נכנס לפנים ממחיצתו שהכתוב נתקו לעשה דכתיב ויצא אל מחוץ למחנה וי''ל דהכא בחד קרא איכא תרי עשה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו והאי ניתוק עשה נראה דלא מהני אלא במחנה שלישית דלא גרע מזב הואיל ואיכא לאוקמי ניתוק למחנה שלישי' ובמחנה שכינה חייב כרת דלא גרע ממחוסר כפורים וכן משמע בפ' כל הפסולים (זבחים דל''ב:) דקאמר ואי ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה לבהונות אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא א''ל ומטונך הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ואיכא למידחי דההיא כרבי יהודה דלא חשיב ליה לקמן ניתוק לעשה: זבין ובועלי נדות שנכנסו כו'. ריב''א לא גרס ובועלי נדות בהדי זבין דהא אמרינן לקמן בועל נדה כטמא מת למחנות ובתוספתא ליתיה: מאי חומרא דזב שכן טומאה יוצאה מגופו. ה''ה דהוה מצי למימר שכן מטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט כדלקמן אלא ניחא ליה למינקט חומרי דלא מצי למימר להו בסמוך גבי חומר בזב מבמצורע: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|