|
טקסט הדף מנוקדאַנְשֵׁי טְבֶרְיָא כְּמִי שֶׁלֹּא יִבְטַל מִמְּלַאכְתּוֹ דָּמֵי וּמִסְתַּפְּגִין בַּאֲלוּנְטִית מַאי הִיא דְּתַנְיָא מִסְתַּפֵּג אָדָם בַּאֲלוּנְטִית וּמַנִּיחָהּ בַּחַלּוֹן וְלֹא יִמְסְרֶנָּה לָאוֹלְיָירִין מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל אוֹתוֹ דָּבָר רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף מְבִיאָהּ בְּיָדוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַלּאוֹת אֲבָל לִשְׁפּוֹךְ אָסוּר מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁיזְבִי וְכִי מָה בֵּין זֶה לְעוּקָה הָנֵי תָּיְימִי וְהָנֵי לָא תָּיְימִי אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא תֵּימָא לְמַלּאוֹת הוּא דִּשְׁרֵי לִשְׁפּוֹךְ אָסוּר אֶלָּא לִשְׁפּוֹךְ נָמֵי שְׁרֵי אָמַר רַב שֵׁיזְבִי פְּשִׁיטָא הַיְינוּ עוּקָה מַהוּ דְּתֵימָא הָנֵי תָּיְימִי וְהָנֵי לָא תָּיְימִי קָא מַשְׁמַע לַן: וְכֵן שְׁתֵּי גְזוּזְטְרָאוֹת זוֹ וְכוּ': אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּסְמוּכָה אֲבָל בְּמוּפְלֶגֶת עֶלְיוֹנָה מוּתֶּרֶת וְרַב לְטַעְמֵיהּ דַּאֲמַר רַב אֵין אָדָם אוֹסֵר עַל חֲבֵירוֹ דֶּרֶךְ אֲוִיר אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי חִיָּיא וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא יֵשׁ גָּזֵל בְּשַׁבָּת וְחוּרְבָּה מַחֲזִיר לַבְּעָלִים הָא גוּפָא קַשְׁיָא אָמְרַתְּ יֵשׁ גָּזֵל בְּשַׁבָּת אַלְמָא קָנְיָא וְחוּרְבָּה מַחֲזִיר לִבְעָלִים אַלְמָא לָא קָנְיָא הָכִי קָאָמַר יֵשׁ דִּין גָּזֵל בְּשַׁבָּת כֵּיצַד דְּחוּרְבָּה מַחֲזִיר לַבְּעָלִים אָמַר רַבָּה וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין וְכֵן שְׁתֵּי גְזוּזְטְרָאוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְכוּ' וְאִי אָמְרַתְּ יֵשׁ דִּין גָּזֵל בְּשַׁבָּת אַמַּאי אֲסוּרוֹת אָמַר רַב שֵׁשֶׁת הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁעָשׂוּ מְחִיצָה בְּשׁוּתָּפוּת אִי הָכִי כִּי עָשׂוּ לַתַּחְתּוֹנָה נָמֵי כֵּיוָן דְּעָשׂוּ לַתַּחְתּוֹנָה גַּלּוֹיֵי גַּלִּי דַּעְתַּהּ דַּאֲנָא בַּהֲדָךְ לָא נִיחָא לִי: מַתְנִי' חָצֵר שֶׁהִיא פְּחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ עוּקָה מַחְזֶקֶת סָאתַיִם מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה בֵּין מִבַּחוּץ בֵּין מִבִּפְנִים אֶלָּא שֶׁמִּבַּחוּץ צָרִיךְ לִקְמוֹר מִבִּפְנִים אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שׁוֹפְכִים לְתוֹכוֹ מַיִם בַּשַּׁבָּת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֲפִילּוּ גַּג אוֹ חָצֵר מֵאָה אַמָּה לֹא יִשְׁפּוֹךְ עַל פִּי הַבִּיב אֲבָל שׁוֹפֵךְ הוּא לַגַּג וְהַמַּיִם יוֹרְדִין לַבִּיב הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת וְכֵן שְׁתֵּי דְיוֹטָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ מִקְצָתָן עָשׂוּ עוּקָה וּמִקְצָתָן לֹא עָשׂוּ עוּקָה אֶת שֶׁעָשׂוּ עוּקָה מוּתָּרִין אֶת שֶׁלֹּא עָשׂוּ עוּקָה אֲסוּרִין: גְּמָ' מַאי טַעְמָא אָמַר רַבָּה מִפְּנֵי שֶׁאָדָם עָשׂוּי לְהִסְתַּפֵּק סָאתַיִם מַיִם בְּכׇל יוֹם בְּאַרְבַּע אַמּוֹת אָדָם רוֹצֶה לְזַלְּפָן רש"יאנשי טבריא. בעלי מלאכה היו: מסתפג אדם. ביום טוב ובשבת אם רחץ בצונן מסתפג באלונטית ואין חוששין שמא יסחוט: לאוליירין. בלנין: על אותו דבר. סחיטה: אף מביאה בידו. ואין חוששין שמא ישכח ויסחוט: לא שנו. שמחיצה תלויה מתרת בגזוזטרא לרבנן אלא למלאות: אבל לשפוך. שופכין בנקב למים. אסור מפני שהנהר מוליך השופכין חוץ למחיצת הגזוזטרא: מה בין זה לעוקה. דתנן במתני' חצר שפחותה מארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אא''כ עשו לה עוקה גומא מחזקת סאתים ותני עלה אע''פ שנתמלאה העוקה מבעוד יום שופכין לה מים בשבת ואף על פי שהמים יוצאין הימנה לרה''ר: התם תיימי מיא. המים עשויין לכלות ולהבלע בקרקע הלכך כי שפיך אדעתא דליבלעו בדוכתייהו קא שפיך ואי נפקי לבר לאו מחשבתו להכי הוא ולא נתקיימה מחשבתו ושרי דאפילו איכוון איסור ממש ליכא דהא ברשות היחיד שפיך אבל הכא מידע ידיע דודאי נפקי ולא תיימי: אפילו לשפוך נמי שרי. דאיהו לא איכפת ליה דליפקו לבראי אבל חצר הפחותה מארבע אמות ניחא ליה דליפוק לבר שלא ילכלך את חצרו הלכך בעי עוקה דבעוקה ניחא ליה דליבלעו: בסמוכה. שאינה רחוקה מתחתונה במשך הכותל ארבעה טפחים ואני שמעתי שאינה גבוהה ממנה עשרה ולא מצינו לשון הפלגה בתלמוד בגובה אלא במשך כדתנן במתניתין באנשי חצר ומרפסת ועוד לרב מה לי גבוהה או נמוכה הא איהו דאמר (לעיל ד' פג:) לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורין ועוד מהא מתניתא מותבינן תיובתא לשמואל בפירקין לעיל [פד:] ואי רב גופיה כדקיימן בגו עשרה דהדדי אוקמה היכי מותיב לה ואביי דתרצה כגון דקיימן בגו עשרה דהדדי מאי חדושיה: עליונה מותרת. כדאמרינן דאין תשמיש לתחתונה בעליונה אלא דרך אויר זריקת משך ארבעה טפחים ורב לטעמיה דאמר אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר: יש גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים. השתא ס''ד דהכי קאמר מותר לגזול בשבת רשויות ולהשתמש בה בחורבתו של חבירו הסמוכה לו כי היכי דרגיל בה בחול הואיל וסתם חורבה אין הבעלים משתמשין בה כל כך קני לה האי בגזלתו כשאר גזלנים ונעשית רשותו וחורבה מחזיר לבעלים משמע על כרחו איסור שבת מחזירה לבעלים וצריך להחזירה ואין קנויה לו אלמא אסור להשתמש בה: יש דין גזל. דין השבת גזלה נוהג ברשות של שבת דחורבה מחזיר הגזילה לבעלים ואסור להשתמש בה: אמאי אוסרת. הא רשותא דעליונה היא ותחתונה זו שלא כדין משתמשת בה בחול ואפ''ה כיון דרגילה בה אסרה עלה: שעשו. אותה מחיצה של עליונה בשותפות: א''ה כי עשו. בני תחתונה לתחתונה אם יש להם שותפות בעליונה נמי אסרי עלה: גלויי גליא דעתה. תחתונה לעליונה דסלקה נפשה בשבת מינה דהא מחיצה זו אינה נעשית אלא להיתר שבת: מתני' אין שופכין לתוכה מים כו'. מפרש לה בגמרא: עוקא. גומא: סאתים. בגמ' מפרש טעמא דשעורא: מן הנקב ולמטה. שמחזיק סאתים החלל שלה: בין מבפנים. בין שעשה לעוקה בתוך החצר בין שעשאה ברה''ר סמוך לחצר: אלא שמבחוץ צריך לקמור. לכסות פיה בנסרים שיפלו המים מידיו לתוך מקום פטור: ביב. חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרה''ר: שהוא קמור במשך ארבע אמות ברה''ר. קים לן בארבע אמות יש שיעור ליבלע בהם סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום: שופכין לתוכו. דתיימי מיא ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבע''י כיון דרוב ימות השנה עשוין ליבלע הכי נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוון וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפילו מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה''ר זריק להו איהו גופיה אלא מאיליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוין שרי לכתחלה: לא ישפוך על פי הביב. כלומר בתוך החריץ ואע''פ שיש אורך מכאן עד יציאתו מאה אמה ויכולין ליבלע כיון דבגופיה קא שפיך מקלחי להדיא ובכח לרשות הרבים והרואה אומר ששופכן סמוך ליציאתו ובעי דליפקו כדאמר בגמ' גזרה שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת: דיוטאות. עליות וחצר פחותה מארבע אמות לפניהם ששופכין בה מימיהם: מקצתם. בני האחת עשו עוקה בחצר ובני האחת לא עשו: גמ' מ''ט. אחצר פחותה מארבע אמות קאי דמשמע הא ארבע אמות שרי: אדם רוצה לזלפן. שראויה היא לזלף להרביץ עפרה שלא יעלה אבקה דבימות החמה מוקמינן לה למתני' לקמן בברייתא וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפיך להו ונפקי לא מתקיימא מחשבתו: תוספותהני תיימי והני לא תיימי. תימה לר''י דבמס' שבת בפרק הזורק (דף ק:) אמרינן דשופכין דספינה שדי להו אדופני דספינה משום דכחו בכרמלית לא גזרו ואע''ג דנפלו מיד לכרמלית ומהאי טעמא נמי לישתרי הכא ואפילו לישנא בתרא לא שריא לשפוך אלא משום שאינו חושש שיצאו לכרמלית כדפי' בקונטרס ויש לומר דבגזוזטרא פעמים כששופכין ממנה המים הולך מיד עד מקום שרשות הרבים מהלכת ברקק מים והוי כחו ברשות הרבים ולא פלוג בכל גזוזטראות אבל ספינה לא שכיחא לגמרי שתהלך סמוך לרקק: ביב שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים. פירש בקונטרס בארבע אמות קים ליה שיש שיעור ליבלע סאתים מים שעשוי להסתפק בכל יום והיינו טעמא דקאמר בגמ' גבי חצר ארבע אמות תיימי ולפירושו נראה דאיירי בביב שיש לו ארבע על ארבע דפחות מכאן לא תיימי כמו גבי חצר כדפירש רש''י בגמרא דאיזו שיעור ניתן לרחבו ולרבינו שמואל נראה טעמא דקמירת ביב משום חשדא וכיון דקמור הוא ד' אמות ברה''ר. הרואה מים יוצאין מן הביב אינו סבור שיוצאין מן החצר כיון שרחוק מן החצר ד' אמות ובגמ' משמע כפירוש הקונטרס דמדמה ארבע אמות דביב לארבע אמות דחצר דקאמר כולה כר''א בן יעקב כו' ולפי' רבינו שמואל סילון שקמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין לו מים בשבת דקי''ל משנת ר''א בן יעקב קב ונקי אבל לפ''ה דהטעם משום דמיבלעי אסור דבשל עץ לא מיבלעי ומיהו אומר ר''י דאפילו עשוי כעין רצפה של אבנים מיבלעי ושרי: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|