גמ' בעיר חריבה. מדיוריה אבל מחיצותיה קיימות סביב לה: לרבנן מהלך את כולה. דהא שבת באויר מחיצות והוא הדין לר''ע והא דנקט רבנן משום המניח עירובו דבעי למיתני חילוק בין חריבה לישיבה ולר''ע אפי' בישיבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים: הניח עירובו בעיר חריבה כו'. דכי אמור רבנן כל העיר לו כד' אמות במיושבת כדתנן בהדיא אימתי בזמן שאין בה דיורין אלמא בחריבה מודו: ה''נ הא באין בה דיורין מודין ליה: אינה ראויה לדירה. שנפלו מחיצותיה: מערת צדקיהו. גדולה היתה והיא שיצא בה צדקיהו לילה מירושלים לברוח מפני הכשדים כדכתיב בירמיה (נב) ותבקע העיר וגו': אף עיר חריבה. ועל כרחך חריבה מדיורין ולא מחומה דאי מחומה לא הוי תני מהלך את כולה כיון דלא שבת באויר מחיצות (וה''ה ר' עקיבא) ואע''ג דיש חומה קתני שבת ולא קתני הניח: מני. הא דלא תני הניח: אי נימא ר''ע. דלית ליה בהניח מהלך את כולה אמאי תני עיר דומיא דמערה למימר דבחריבה קאי: אפי' ישיבה נמי. הניח לר''ע לא והא ליכא למימר דהא דנקט חריבה משום שבת נקט למימר אע''ג דהיא חריבה היכא דשבת מהלך את כולה הא מאי איריא עיר אפילו תל ונקע וקמה קצורה ושיבולין מקיפות אותה אמרן בפרקין קמא (דף טו.) מהלך את כולה: אלא לאו רבנן. ושמע מינה בחריבה מודו דהא על כרחך הא דנקט חריבה משום שיורא דשייר ולא תנא הניח נקט לה: אף מערה ישיבה. ולאשמועינן דאפ''ה שבת אין הניח לא כר''ע: והא כמערת צדקיהו קתני. ואין שם דיורין [דרין] דהא של מלך היתה א''נ השתא לית בה דיורין: בבי כנישתא דבי אגובר. בית הכנסת גדול היה וכולו מובלע באלפים של תחום מברכתא והם לא היו חוששין להוליך העירוב עד סופו ולהניחו שם דסבירא להו כרבנן דכיון מונח באויר מחיצות מהלכין את כולו וחוצה לו אלפים: גוו ביה טפי. העמיקו עוד להעמיד העירוב עד סופו ולהניחו שם: כי היכי דלישתרו לכו טפי. דהא ממקום העירוב בעיתו למדוד: פלגאה. חולק על חכמים אתה: בעירובין לית דחש להא דר' עקיבא. דקי''ל הלכה כדברי המיקל בעירוב: מתני' הדר עם העכו''ם או עם מי שאינו מודה בעירוב. כותי כדאמר בפרק בכל מערבין (דף לא:): אוסר עליו. לטלטל מביתו לחצר עד שישכור הימנו רשות שיש לו בחצר: עד שיהו ב' ישראלים. דרין בב' בתים ואוסרין זה על זה ובאין לערב ביניהן הנכרי אוסר עליהן אבל על היחיד אינו אוסר ובגמרא מפרש . טעמא: מעשה בצדוקי אחד. קסבר ר''ג צדוקי אינו כעכו''ם ולא דמי לכותי דגרי אריות הן ואינם גרים גמורים אבל צדוקי ישראל הוא ונהפך למינות ואינו מודה בתורה שבעל פה כיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות: מעשה בצדוקי שהיה דר עמנו במבוי. וביטלנו רשותו: ואמר לנו אבא מהרו והוציאו כליכם למבוי. והחזיקו בו כיון דקדש היום מיד כדי שלא יחזור בו: עד שלא יוציא. כליו תחילה ויחזור ויחזיק ברשותו ויאסור עליכם וש''מ דאינו כנכרי דאי אגירו מיניה היכי מצי למהדר אע''ג דמפיק לא אסר דהא נקיט דמי: מהרו ועשו צרכיכם במבוי. מבעוד יום דבשבת לא מהני לכו האי ביטול שמא יוציא ויאסור עליכם דקסבר רבי יהודה אע''ג דהחזיקו בני מבוי במבוי תחילה מצי לאהדורי ביה:

לית דחש להא דר' עקיבא. דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב כדפי' בקונט' ותחומין דרבנן כדפי' בפ' מי שהוציאוהו (לעיל דף מו.): מתני' הדר. ר' אליעזר בן יעקב אומר עד שיהו ב' ישראלים אוסרים כו'. משמע דאתרוייהו קאי ר''א בן יעקב אעכו''ם ואכותי ובגמ' מפרש דטעמא דראב''י דכיון דעכו''ם חשוד אשפיכות דמים בתרי דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן שמא ילמד ממעשיו כו' וא''ת והרי כותים דלא חשידי אשפיכות דמים ולא ארביעה כדמוכח פ''ק דמס' ע''ג (דף טו:) שמעמידין בהמה בפונדקאות של כותים ומתיחדין עמהם א''כ שכיחי דדיירי ונגזור בחד ואין לומר דר''א בן יעקב סבר דכותים גרי אריות הן וחשידי דהא אפילו למ''ד גרי אריות הן לא חשידי מדפריך התם בע''ז עלה מברייתא דאסרו למכור בהמה דקה לכותים ורוצה להוכיח מתוך כך דטעמא משום דאתי לזבוני לעכו''ם ולא משום דחשידי ואמאי דלמא בכותים גרי אריות או גרי אמת הן פליגי ואומר ר''י דעיקר תקנה משום עכו''ם איתקן שמא ילמד ממעשיו ולא משום צדוקי וכותי ואגב שאסרו בעכו''ם אסרו נמי בכותי וכיון שלא נאסר אלא ע''י עכו''ם לא החמיר בהן יותר מן העכו''ם: אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי א' כו'. קסבר צדוקי אינו כעכו''ם כדמפרש בגמ' ופי' בקונטרס אבל בכותי מודה דהרי הוא כעכו''ם משום דגרי אריות הן ואע''ג דת''ק דאסר כותי היינו רבי מאיר כדאמר בגמ' ושמעינן ליה דקסבר גרי אמת הן בפרק ד' וה' (ב''ק דף לח:) ואפ''ה אסר בכותי מ''מ הוצרך בקונטרס לפרש טעמא דר''ג משום גרי אריות דת''ק ניחא דלא מפליג בין צדוקי לכותי ואסר צדוקי אע''ג דישראל גמור הוא וה''ה בכותי אבל לר''ג דמפליג בין צדוקי לכותי ע''כ צריך לומר משום דצדוקי ישראל גמור הוא וכותי עו''ג גמור דגרי אריות הן ומיהו קשיא לר''י דמשמע בהדיא בפ''ק דגיטין (דף י.) דר''ג סבר ליה דכותים גרי אמת הן דמכשיר גט ששני עדיו כותים ואמר נמי בפ''ק דחולין (דף ה:) דר''ג ובית דינו נמנו אשחיטת כותים ואסרוה ומפרש התם טעמא משום דסבירא להו כר''מ דגזר על יינם לפי שנמצא להם דמות יונה וחייש למיעוט ש''מ דגרי אמת הן דאי גרי אריות הן לא היה צריך למיגזר עליהן ומאליהן קמיתסרי ובקונטרס פירש דההיא רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אבל תימה דבכל מקום רגיל לקרותו או רבן גמליאל בר רבי או רבן גמליאל בנו של ר''י הנשיא ועוד דלא יתכן דר''מ דהוה קודם רבן גמליאל בר רבי גזר על יינם דרבנן ושבק שחיטה דאורייתא שהוצרך. ר''ג ב''ר לגזור עליה ועוד דאין סברא כלל דאם גזר על יינם משום יין נסך שתהא שחיטתם מותרת כיון שנחשבו כמומרי' לעכו''ם דהא אמרינן בפ''ק דחולין (דף ה.) מומר לעכו''ם אסור