|
טקסט הדף מנוקד
וְעִיבּוּר שָׁנָה שְׁלֹשִׁים [וְ]אִישְׁתָּקַד עָשִׂינוּ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִין דַּל תְּלָתָא לְבַהֲדֵי תְּלָתָא וְקָם לֵיהּ בְּדוּכְתֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ נֵר יִשְׂרָאֵל כֵּן הָוֵה
מַתְנִי' אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִים וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחֹשֶׁת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב וְלֹא הָיָה מְחַלֵּק אֶלָּא בְּאַבּוּב יְחִידִי מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַלֵּיק יָפֶה וְעַבְדֵי כֹּהֲנִים הָיוּ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשְׁפַּחַת בֵּית פְּגָרִים וּבֵית צִיפְּרָא מֵעֶמָּאוּם הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהוּנָּה רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר לְוִיִּם הָיוּ גּמ' מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע וְלֹא יוֹסִיף עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבִּי יְהוּדָה סָבַר תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה חֲדָא הִיא וְרַבָּנַן סָבְרִי תְּקִיעָה לְחוּד וּתְרוּעָה לְחוּד וּתְקִיעָה לְחוּד מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה כְּתִיב וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וּכְתִיב תְּרוּעָה יִתְקְעוּ (לָכֶם) שְׁמַע מִינַּהּ תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה חֲדָא הִיא וְרַבָּנַן הַהוּא לִפְשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ הוּא דַּאֲתָא וְרַבָּנַן מַאי טַעְמָא דִּכְתִיב וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה חֲדָא הִיא אָמַר רַחֲמָנָא עֲבֵיד פַּלְגָא דְּמִצְוָה וְרַבִּי יְהוּדָה סִימָנָא בְּעָלְמָא הוּא כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא אֵין בֵּין תְּקִיעָה לִתְרוּעָה וְלֹא כְּלוּם כְּמַאן כְּרַבִּי יְהוּדָה פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא אֲפִילּוּ כְּרַבָּנַן אָתְיָא וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם יָצָא קָא מַשְׁמַע לַן וְאֵימָא הָכִי נָמֵי אִם כֵּן מַאי וְלֹא כְּלוּם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה מַכֶּה בֶּחָלִיל וְכוּ' מַאי שְׁנָא הָנֵי הוֹאִיל וְיָחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק שְׁמוֹנָה עָשָׂר יָמִים שֶׁהַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל שְׁמוֹנָה יְמֵי הַחַג וּשְׁמוֹנָה יְמֵי חֲנוּכָּה וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח וְיוֹם טוֹב (הָרִאשׁוֹן) שֶׁל עֲצֶרֶת וּבַגּוֹלָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד תִּשְׁעָה יְמֵי הַחַג וּשְׁמוֹנָה יְמֵי חֲנוּכָּה וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל פֶּסַח וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל עֲצֶרֶת מַאי שְׁנָא בְּחַג דְּאָמְרִינַן כֹּל יוֹמָא וּמַאי שְׁנָא בְּפֶסַח דְּלָא אָמְרִינַן רש"יועיבור שנה שלשים. הרי לך א' מלא ואשתקד עשינו שניהן מליאים מרחשון ואייר והרי לך שלשה מלאין יותר על כסדרן הלכך כי חסרה השתא לבהדייהו שלשה קם ליה בדוכתיה: נר ישראל. שאתה מאיר עיני חכמים: מתני' כ''א תקיעות ומ''ח תקיעות מפרש להו במס' סוכה בפ' החליל (דף נג:): משני נבלים. לשני לוים: ולא מוסיפין על ששה. לא אתפרש טעמא: משני חלילין. חליל קלמייל''ש בלע''ז: ולא מוסיפין על י''ב. אם היו רוצין היו עושין י''ב כנגד י''ב ימים שהחליל מכה לפני המזבח: מכה. שהיו נקבים בחליל ומכה באצבעו על הנקב להנעים את הקול: בשחיטת פסח ראשון. בי''ד בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים סד.): אבוב. היינו חליל ובגמרא מפרש הכי: ולא היה מחלק. מסיים אלא באבוב יחידי כשהיה מגיע לסיום הנעימה היה האחד מן החלילים מאריך לאחר שתיקת האחר שזהו חילוק יפה יותר משיסיימו שניהם כאחד חילוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה ובשעת הקרבה היה שיר זה והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן י''ב ימים והחלילים מחללים ובשאר ימים היו נבלים וצלצל וכינורות והשיר היה אותו שיר המפורש בר''ה (דף לא.) אחד בשבת לה' הארץ ומלואה וכל המזמור ובשני גדול ה' ומהולל וכן כולם: ועבדי כהנים היו. אותם המכים בחליל: בית הפגרים ובית צפריא. שם המשפחה: מעמאום. שם המקום: ומשיאין לכהונה. כהנים היו נושאין בנותיהן שישראלים מיוחסין היו: גמ' מתני'. דקחשיב כ''א תקיעות ומ''ח תקיעות דלא כר' יהודה דמתני' קא חשיב לכל תקיעה ולכל תרועה באנפי נפשה ואין לך כל תרועה שאין תקיעה פשוטה לפניה ולאחריה ורבי יהודה לא קא חשיב תקיעה ותרועה ותקיעה אלא חדא הרי לך כ''א דתנא דידן ז' לר' יהודה ומ''ח דתנא דידן ט''ז לרבי יהודה: ותקעתם תרועה. אלמא לתרועה קרי תקיעה ולתקיעה תרועה: לפשוטה לפניה ולאחריה. דמהכא נפקא פשוטה לפניה דכתיב ותקעתם והדר תרועה ופשוטה לאחריה דכתיב (במדבר י) תרועה והדר יתקעו ולעולם כל חדא מצוה באנפי נפשה: סימנא בעלמא. לסימן שיקהלו ולאו לשום מצוה: ולא כלום. שלא ישהא ויפסיק בין פשוטה שלפניה לתרועה ובין התרועה לפשוטה שלאחריה אלא בבת אחת סמוכות זו לזו: כר' יהודה. דאמר חדא מצוה נינהו ולא בעי אפסוקי: אפי' כרבנן. והאי אין בין לאו דיעשה סמוכות כל כך אלא שלא ישהה בינתיים יותר מדאי: ולאפוקי מדרבי יוחנן. דאמר גבי ר''ה שמע תשע תקיעות שלש של מלכיות וג' של זכרונות וג' של שופרות בתשע שעות ששהה שעה בין כל אחת ואחת יצא: ולא כלום. משמע כלל לא יפסיק: שמונה ימי חנוכה. לא חשיב במתני' משום דליכא קרבן: תוספותמיום ג' ו' שעות דכי שדית ה' כ''א תקפ''ט נראה המולד ביום [א'] עצמו ויש לדקדק כיון דאשתקד המולד היה ביום ג' איך עשה ח' מלאים (ואי חד) [ואיתאחר] קיבוע עד יום ה' הלא קדם המולד ב' ימים לקיבוע ולעיל אסקינן דלא עבדינן ח' מלאים אלא כשאותה שנה מעוברת ומתארע כך דלא מקדים כי אם חד יומא לקיבוע ואם כן לפירושו היה הדבר אשתקד שהמולד היה ביום ג' אחר י''ח שעות ולא נראית עד יום ד' ולא קדם ראיית המולד לקיבוע רק חד יומא ואם כן קשה טובא דכי שדינן ה' כ''א תקפ''ט על יום ג' י''ח יהיה השנה זו ביום ב' ט''ו שעות והקיבוע היה ביום אחד ואיך נראה החודש בזמנו גם לפי מה דפי' לעיל דמקדים לא הוי אם אינו קודם י''ח שעות אחרונות שביום ויכול להיות דאשתקד המולד ביום ג' לשש שעות ולבני בבל לא נראית עד יום ד' אכתי דכי שדית ה' כ''א תקפ''ט על ג' שש שעות הוי המולד השתא ביום ב' וג' שעות ואכתי לא הוי בזמנו ושמא נראה חודש בזמנו לאו דווקא דביום שאחר קיבוע קרי ליה זמנו דבשביל איחור יום א' המולד לקיבוע אין בכך כלום דלאו אדעתייהו דאינשי הלכך כשהמולד למחרתו דקיבוע כמו ביומא דקיבוע: יש ספרים שגורסין בית הפגריס בסמ''ך ויש שגורסין בית הפגרים במ''ם וכן כתוב בתוספתא (פ''א) ופסוק (ירמיה לא) העמק הפגרים: הפוחת לא יפחות מז'. לרבי יהודה דאמר ליכא תקיעות כי אם שבעה משום דקר''ק חשיב תקיעה אחת והא דאמר בשבת פרק במה מדליקין (דף לה:) שהיו תוקעין ערב שבת ששה תקיעות כדי לבטל העם מן המלאכה לא הוי אלא תרתי אליבא דרבי יהודה דקחשיב לקר''ק תקיעה אחת אלא ו' נקט אליבא דרבנן וחשבינן קר''ק בשלשה תקיעות: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום. ומסיק דאתא כרבי יהודה דקאמר קר''ק חדא תקיעה וה''נ לרבנן דאסור להפסיק התקיעות ומכאן נראה לר' דאסור להפסיק בין שברים לתקיעות דהא מספקא לן [אי] גנוחי גנח וילולי יליל בהדי הדדי ולכך אנו עושים שברים ותרועה בהדי הדדי בחד תקיעה מספק ואסור להפסיק ביניהן ואם נאנס בתרועה ולא יכול לעשות מפני קוצר רוחו או מפני שום אונס יחזור לשברים והודה לו רבי מכאן משמע דאסור להפסיק בין תקיעה לתקיעה והא דאמרינן בשבת (שם) שהיו מפסיקין [דאמרינן] התקיעה הראשונה היתה כדי לבטל העם שבשדות שנייה להבטיל העיר וחנויותיה כו' שאני התם כיון דתקנום כן כדי להיות כל אחת ואחת סימן לדבר אחד לאו הפסק קחשיב ליה: שמונה עשר ימים. הא דלא חשיב ערב פסח דאז הוו להו י''ט משום דלא הוי אלא במקדש לא חשיב ליה: י''ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. פי' ובשאר ימים אין אומרים אותו כלל דליכא לפרושי בשאר ימים אין גומרין אותו אבל קורין אותו בדילוג מדקאמר ר''ח איקרי מועד לימא משמע דסובר דאין אומרין בר''ח כלל וכן הא דקאמר מאי שנא בחג דאמרינן ובפסח דלא אמרינן משמע דאין חובה לאומרו כלל בר''ח ובפסח וכן משמע בהך דמסכת תענית (דף כח:) רב איקלע לבבל חזינהו דקרו הלילא בר''ח קסבר לאפסוקינהו כיון דשמע דקמדלגי אמר מנהג אבותיהם בידיהם משמע שרב היה סבור שלא היו אומרים אותו כלל וא''כ ודאי מה שאנו אומרים אותו אינו אלא מנהג בעלמא ואינו חובה כמו בי''ח ימים ומ''מ אומר ר''ת דצריך לברך עליו דכך משמע הך דסבר לאפסוקינהו (דכיון) שמברכין עליו דאל''כ מיד שראה רב שלא ברכו לפניו מיד היה יכול להבין שלא היה חובה הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|