|
טקסט הדף מנוקד
הָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָא רַבָּנַן
כְּשֶׁתִּימְצֵי לוֹמַר לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ רְשׁוּת בֵּיתוֹ בִּיטֵּל לְרַבָּנַן הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּיטֵּל פְּשִׁיטָא אָמַר רַחֲבָה אֲנָא וְרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא תַּרְגֵּימְנָא לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לַחֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִן בְּחָצֵר אֶחָד וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד לְרַבָּנַן כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא חֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִן בְּחָצֵר אֶחָד וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד כְּמַאן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי הָכִי רַב טַבְיוֹמֵי מַתְנֵי הָכִי כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא חֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִם בְּחָצֵר אֶחָד וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד כְּמַאן אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת כְּמַאן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אִי אָמַר לָא מְבַטֵּילְנָא וּלְרַבָּנַן אִי אָמַר מְבַטֵּילְנָא מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם דְּקָסָבַר הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ רְשׁוּת בֵּיתוֹ בִּיטֵּל וְהַאי אָמַר אֲנָא לָא מְבַטֵּילְנָא אוֹ דִילְמָא טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם דְּבַיִת בְּלָא חָצֵר לָא עֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּדָיְירִי וְכִי קָאָמַר לָא מְבַטֵּילְנָא לָאו כָּל כְּמִינֵּיהּ אַף עַל גַּב דְּאָמַר דָּיַירְנָא לָאו כְּלוּם קָאָמַר וּלְרַבָּנַן אִי אָמַר מְבַטֵּילְנָא מַאי טַעְמָא דְרַבָּנַן מִשּׁוּם דְּקָסָבְרִי הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּיטֵּל וְהַאי אֲמַר מְבַטֵּילְנָא אוֹ דִילְמָא טַעְמָא דְרַבָּנַן מִשּׁוּם דְּלָא עֲבִיד אִינִישׁ דִּמְסַלֵּק נַפְשֵׁיהּ לִגְמָרֵי מִבַּיִת וְחָצֵר וְהָוֵי כִּי אוֹרֵחַ לְגַבַּיְיהוּ וְהַאי כִּי אָמַר מְבַטֵּילְנָא לָאו כָּל כְּמִינֵּיהּ קָאָמַר אֲמַר לֵיהּ בֵּין לְרַבָּנַן בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר כֵּיוָן דְּגַלִּי דַּעְתֵּיהּ גַּלִּי: וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ שֶׁיּוֹצְאִים בְּעַרְקַבָּלִין בְּפֶסַח: מַאי עַרְקַבָּלִין אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אַצְווֹתָא חָרוּזְיָאתָא: הֲדַרַן עֲלָךְ עוֹשִׂין פַּסִּין מַתְנִי' בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח וְהַכֹּל נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן מוּתָּר בְּמֶלַח וּבְמַיִם מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה סוֹמְכוֹס אוֹמֵר בְּחוּלִּין וְלַכֹּהֵן בְּבֵית הַפְּרָס רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ בֵּין הַקְּבָרוֹת רש"ימתני' ר''א. כדאמר רבי אלעאי שמעתי מר''א: רשות ביתו ביטל. ואע''ג דלא פריש בהדיא רשות ביתו דהא ודאי מתני' בדלא פירש דאי פירש לא מצי למימר ר' אלעאי בקשתי לי חבר ולא מצאתי דהא כ''ע מודו דשרי: פשיטא. דבהכי פליגי ולמה ליה לרב ששת לומר כשתימצי לומר: אמר רחבה אנא ורב הונא בר חיננא תרגימנא. להאי כשתימצי לומר דרב ששת למאי איצטריך: ה''ג לא נצרכה אלא לחמשה ששרוין בחצר כו'. דאשמעינן רב ששת לשום לב להבין טעם מחלוקתן וללמוד הימנו דבר אחר דלר' אליעזר מבטל בעין יפה מבטל ולא אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי ונילף מינה דהיכא דבטיל לחד מינייהו בטיל לכולהו ולא אמרינן למאן דגלי גלי למאן דלא גלי לא גלי ולרבנן צריך לבטל לכל אחד ואחד כי היכי דלגבי בית סבירא להו דמאי דלא פריש לא בטיל הכא נמי למאן דלא פריש לא בטיל וכולן אסורין דאע''ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דההיא חולקא לא עירב דההיא שעתא לאו דידיה הוא ודכוותיה תניא בהדר (לקמן דף ע:) אחד מן השוק שמת והיה לו בית בחצר והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום דהיינו קודם שעירבו דכי עירב אדעתא דההיא חולקא נמי עירב אינו אוסר משחשיכה הרי זה אוסר: רב כהנא מתני הכי. להאי כשתימצי לומר דרב ששת אמתניתין ורחבה ורב הונא הוא דתרגמוה לאגמורינן מינה אחמשה שעירבו בחצר כו' הוא דאתא: ורב טביומי מתני. דרב ששת בהדיא אמרה עלה: כר' אליעזר. דאמר מבטל בעין יפה מבטל: לרבי אליעזר. דאמר מסתמא ביטל רשות ביתו: אם אמר. בהדיא לא בטילנא רשות ביתו מי הוי ביתו מותר להן או לא: ולרבנן. דאמרי מסתמא לא ביטל רשות ביתו אמר בהדיא מבטילנא לכו אף רשות ביתו מבטיל אי לא: ביתא בלא חצר. כיון דאסר עצמו בחצרו שביטל להם: לאו כל כמיניה. דכיון דלית ליה חצר דירת בית לא כלום היא לדידיה: והאי כי אמר מבטילנא. בטלה דעתו אצל כל אדם ולא ביטל אלא חצר: אצוותא חרזייתא. סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה בו כלולבי גפנים. חרזייתא תכופות הרבה יחד כמחרוזות וטעם מרור בו: מתני' בכל מערבין עירובי חצירות ותחומין: ומשתתפין. במבוי: חוץ מן המים ומן המלח. דלאו מידי דמזון הן וטעמא דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שנתנו כל בני החצר כדי מזונן בבית אחד נעשה כאילו כולן דרים בתוכו ונמצאו כולן רשות אחת וכו' וכן בעירובי תחומין נעשה כמי ששכב שם ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח הלכך דבר מזון בעינן: בכסף מעשר. בתוך ירושלים כשהוא מוציאו [לצורך מאכלו] כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך: חוץ מן המים ומלח. בגמרא מפרש טעמא דלאו פרי מפרי הוא: מערבין לנזיר. עירובי תחומין: ביין. ואף על גב דלא חזי לדידיה חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן: ולישראל בתרומה. דהא חזיא לכהן: סומכוס אומר בחולין. אבל לא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן ובגמרא מפרש מאי טעמא לא פליג סומכוס איין לנזיר: ולכהן בבית הפרס. סתמא היא ולאו סומכוס קאמר לה מניחין עירוב לכהן בבית הפרס אע''ג דבעינן דמצי למיזל ולמישקליה ומיכליה התם דאי לא מצי אזיל התם היכי קני שביתה בההוא דוכתא למהוי כאילו שבת שם בבית הפרס שפיר דמי דספיקא דרבנן הוא ומותר ליכנס ע''י נפוח: תוספותולא מצאתי לי חבר. היינו דוקא בתלמידיו דתניא בכל שעה (פסחים דף לט.) עד שבאתי אצל ר''א בן יעקב והודה לדברי אי נמי לא מצא חבר ששמע מר''א קאמר: אצוותא חרוזייתא. פירש בקונטרס סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה כלולבי גפנים ואין נראה לר''י דבפ' כל שעה (פסחים דף לט.) אמרי' מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים והתם אמרינן דחרחבינא אצוותא דדיקלא ואפשר דהן ב' מינין ושניהן נכרכין סביב הדקל: מתני' בכל מערבין. פי' בקונט' עירובי חצירות ותחומין ואין נראה דבעירובי חצירות בעינן פת לכולי עלמא בפרק הדר (לקמן דף עא:) וכל האי פירקא מוכח דאיירי בתחומין: ולכהן בבית הפרס. וא''ת בפסחים (דף צב.) אמר אונן ומצורע ובית הפרס בעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת פירוש לא העמידו דבריהם לטמאותו משום דאיכא כרת אם לא יעשה פסח והכא משמע דאפי' בשביל עירוב לא העמידו דבריהם והתם נמי ע''י בדיקה דרב יהודה איירי דקאמר אבית הפרס כדתנן ושוין ב''ש וב''ה שבודקין לאוכלי פסחים ואין בודקין לאוכלי תרומה וקאמר מאי בודקין א''ר יהודה אמר שמואל מנפח אדם בבית הפרס והולך לו ואף ע''ג דמפרש התם בפרק בתרא דאהלות (משנה ד) אהך משנה כיצד הוא בודק מביא עפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם יש עצם כשעורה טמא ההיא בדיקה מיירי אם כבר עבר ובדיקת דרב יהודה איירי אם רוצה לעבור וה''פ מאי בודקין אם רוצה לעבור וי''ל דהא דקאמרינן התם דלא העמידו דבריהם במקום כרת היינו משום דאיכא נמי כרת לעושי פסח בטומאה ולכך דוקא לעושי פסח לא העמידו דבריהם אע''ג דאיכא כרת כיון דאי לא עביד נמי פסח איכא כרת אבל אין בודקין לאוכלי תרומה אף על גב דליכא כרת לאוכלי תרומה בטומאה כיון דאיכא מיתה העמידו דבריהם והכי אמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה:) לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת פי' אפי' במקום כרת לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה פי' אף על גב דליכא כרת אלא מיתה כדפרישית אבל הכא דטומאת כהן ליכא כרת אלא לאו לא העמידו דבריהם במקום מצוה דאפי' אם מערבין לדבר הרשות אורחא דמלתא הוא לערב לדבר מצוה כדאמר בפ' כיצד משתתפין (לקמן דף פב.) ובמצוה רבה אפי' בלא ניפוח התירו כגון ללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער עמהם כדי להציל מידם כדאמר במס' ע''ג (דף יג.) ובפרק מי שהוציאוהו (לקמן דף מ'.) דמדלא מייתי התם הא דרב יהודה משמע דבלא ניפוח איירי ולכך נקט נמי הנך מצות ולא נקט אחריני וכן מצינו דמשום כבוד הבריות התירו לטמא בטומאה דרבנן במי שמתו (ברכות דף יט:) גבי מדלגין היינו ע''ג ארונות: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|