|
טקסט הדף מנוקד
אֶלָּא סְפֵק אִישׁ סְפֵק אִשָּׁה
וְרַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר אִשָּׁה וַדָּאִית נָמֵי תָּקְעָה דְּתַנְיָא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין וְלֹא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים נָשִׁים סוֹמְכוֹת רְשׁוּת אָמַר רָבִינָא וּלְמַאי דְּקָאָמְרִי רַבָּנַן נָמֵי אִית לֵיהּ פִּירְכָא מָה לִתְקִיעַת שׁוֹפָר שֶׁכֵּן וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ תֹּאמַר בְּכִיסּוּי דְּלֵיתֵיהּ כְּלָל הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי מָה לְמִילָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים הוּא דְּלָא נָהֲגָא בִּשְׁאָר לֵילֵי נָהֲגָא אֶלָּא מָה לְמִילָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים תֹּאמַר בְּכִסּוּי שֶׁנּוֹהֵג בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים אָמַר רַבִּי אַבָּא זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּיא אֵין עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה וְהֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי תְּשׁוּבָה מַתְנִי' הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהַשּׁוֹחֵט חוּלִּין בִּפְנִים וְקָדָשִׁים בַּחוּץ חַיָּה וָעוֹף הַנִּסְקָלִים רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ הַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת גְּמָ' אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים וּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּכִסּוּי הַדָּם וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי גָּמַר שְׁחִיטָה שְׁחִיטָה מִשְּׁחוּטֵי חוּץ מָה הָתָם שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה אַף הָכָא נָמֵי שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ גָּמַר מִטְּבוֹחַ טֶבַח וְהָכֵן מָה לְהַלָּן שְׁחִיטָה רְאוּיָה אַף כָּאן שְׁחִיטָה רְאוּיָה וְרַבִּי מֵאִיר נָמֵי לִיגְמַר מִטְּבוֹחַ דָּנִין שְׁחִיטָה מִשְּׁחִיטָה וְאֵין דָּנִין שְׁחִיטָה מִטְּבִיחָה מָה נָפְקָא מִינַּהּ הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְשָׁב הַכֹּהֵן וּבָא הַכֹּהֵן זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ אֲבָל אִיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ מִדְּדָמֵי לֵיהּ יָלְפִינַן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי לִיגְמַר מִשְּׁחוּטֵי חוּץ דָּנִין חוּלִּין מֵחוּלִּין וְאֵין דָּנִין חוּלִּין מִקֳּדָשִׁים וְרַבִּי מֵאִיר אַטּוּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּקָדָשִׁים מִי לָא נָהֵיג הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי חִיָּיא רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר בְּכִסּוּי הַדָּם אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ גָּמַר שְׁפִיכָה שְׁפִיכָה מִשְּׁחוּטֵי חוּץ מָה לְהַלָּן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה אַף כָּאן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲשֶׁר יֵאָכֵל כְּתִיב וְרַבִּי מֵאִיר הָהוּא לְמַעוֹטֵי עוֹף טָמֵא הוּא דַּאֲתָא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן עוֹף טָמֵא מַאי טַעְמָא דְּלָאו בַּר אֲכִילָה הוּא טְרֵפָה נָמֵי לָאו בַּר אֲכִילָה הוּא וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּכִסּוּי הַדָּם וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים אָמַר רַבִּי אַבָּא רש"יאלא ספק איש. ודוחה יום טוב גמור: ור' יוסי. דלא חשיבא ליה הא פירכא משום דאזיל לטעמיה דאמר אפילו אשה ודאית תקעה ואע''ג דלא מיחייבא אבל בכסוי דאילו ידעינן דבהמה היא ביו''ט אסור לכסות כוי מספק לא מחללין עליה יו''ט: סומכות רשות. ואע''ג דלא מיחייבא ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים והכא נמי לא אמרינן מחללת יום טוב היא: ולמאי דקאמרי רבנן נמי. דאשה אסורה לתקוע וטומטום דספק הוא דוחה אית ליה פירכא לתשובה שלהם: מה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת במקדש. לפיכך ספיקה דוחה יום טוב בגבולין: תאמר בכסוי. שאין ודאו דוחה שבת כלל: הא בשאר לילי נהגא. בתמיה: מתני' חיה ועוף הנסקלין. כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן: וחכמים פוטרין. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ואע''ג דבכסוי שפיכה כתיבא אפילו הכי אשר יאכל כתיב וטעמיה דרבי מאיר מפרש בגמרא: גמ' ראה רבי דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו. דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לחייבו: ושנאה בלשון חכמים. כדתנן בה (לעיל דף פא:) רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין ובכסוי תנן ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין ולקמיה מפרש ואזיל מאי שנא דראה אלו כאן ואלו כאן: מה להלן שחיטה ראויה. כדכתיב (בראשית מג) כי אתי יאכלו: ושב הכהן ובא הכהן. בנגעי בתים כתיב וילפינן מינה גזירה שוה בתורת כהנים נאמר ושב הכהן ונאמר ובא הכהן מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה כו' וכבר פירשתיה יפה בעירובין (בכיצד מעברין) (דף נא.): בשחוטי חוץ. כתיב (ויקרא יז) דם שפך: תוספותמה למילה שכן אינה נוהגת בלילות כבימים. ואם תאמר כיון שאין הפירכא מעין ק''ו שתלוי בדחייה נשים הפירכא בתוך הק''ו כמו בכיצד הרגל (ב''ק דף כד:) דבעי למילף שיהא קרן ברשות הניזק משלם נזק שלם משן ורגל ולא פרכינן מה לשן ורגל שכן היזקו מצוי משום שאין הפירכא מעין ק''ו דהוי מתשלומין וי''ל דהתם סברא בעלמא היא אבל חומרא וקולא דכתיבא כמו שאינה נוהגת בלילות כבימים דהכא פרכינן אע''ג דלא הוי מעין ק''ו וכן בפרק קמא דזבחים (דף י.) דיליף שוחט ע''מ לזרוק שלא לשמו פסול מק''ו דשוחט על מנת לזרוק חוץ לזמנו ופריך מה לחוץ לזמנו שכן בכרת: נשים סומכות רשות. היינו באקפויי ידא כדאמר באין דורשין (חגיגה דף טז:) אבל בכל כחה מודה רבי יוסי דאסור ומייתי הכא כי היכי דשרי רבי יוסי לסמוך לנשים באקפויי ידא אע''ג דנראה כעבודה בקדשים ה''נ תקיעה דליכא אלא איסורא דרבנן שרי רבי יוסי בנשים: דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה. הקשה הר''ר נתן דגבי תשלומי ד' וה' (ב''ק דף עא.) מחייבי רבנן בשחיטה שאינה ראויה כגון שחט בשבת או לעבודת כוכבים בטובח ע''י אחר ובשוחט ונמצאת טרפה והתם הוה ליה למילף טביחה מטביחה דוטבחו כתיב וי''ל דהתם דנין טביחה בעבירה משחיטה דעבירה ואין דנין טביחה דעבירה מטביחה דהיתר והכא איצטריך למימר דנין שחיטה משחיטה אפי' אם נמצאת הראשונה טרפה דהוי שחיטת היתר אבל אם נמצאת השניה טרפה שהיא שחיטת עבירה לא היה צריך לטעמא דשחיטה משחיטה א''נ י''ל דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני ולא מטבוח טבח והכן שלא נאמר בסיני ואע''ג דהוי טביחה מטביחה והכא נמי מצי לשנויי הכי אלא דבלאו הכי משני שפיר וא''ת דבריש פ''ב דיבמות (דף יז:) אמרינן דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך אע''ג דאחים דבני יעקב לא נאמר בסיני וי''ל דכיון דילפינן הכא דשמה שחיטה תו אית לן למימר בכל דוכתי דשמה שחיטה וליכא למימר דאדרבה נילף טביחה מטביחה התם דלא שמה שחיטה וכן נאמר בכל דוכתי דהא כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אית לן למימר דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני אבל אי לאו דילפינן הכא שחיטה משחיטה הוה ילפינן בארבעה וחמשה (ב''ק דף עא.) טביחה מטביחה אע''ג דלא נאמר בסיני כדאיתא נמי ביבמות וא''ת ור''מ למה ליה למילף משחוטי חוץ נילף מגופיה דאותו ואת בנו נוהג בקדשים אע''ג דלאו שחיטה ראויה היא דהא הוי מחוסר זמן וי''ל דניחא ליה למילף משחוטי חוץ משום דמגופיה איכא למידחי דלא אסר רחמנא אותו ואת בנו בקדשים אלא כשראשון קדשים ושני חולין דשחיטה ראויה היא: ואין דנין חולין מקדשים. ומ''מ בקדשים נמי פטר בשחיטה שאינה ראויה משום דעיקר קרא דאותו ואת בנו בחולין כתיב ותימה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף. סג:) תנן רבי שמעון אומר השוחט פסח בי''ד על החמץ לשמו חייב שלא לשמו פטור ומפרש בקונטרס משום דהוי פסול ור''ש לטעמיה דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והשתא התם הוה ליה למילף משחוטי חוץ דשמה שחיטה דהויא קדשים מקדשים: ורבי שמעון אשר יאכל כתיב. אבל אם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר משום דלא דמי שפיכה לטביחה כמו שחיטה לטביחה הקשה הר''ר אליעזר ממי''ץ אימא דהאי אשר יאכל אתא למעוטי אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים כדדריש רבי שמעון מכל האוכל אשר יאכל בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קא:) ובפרק העור והרוטב (לקמן דף קכט.) ומרבינן אפילו עוף טמא כיון דמותר בהנאה וי''ל דהתם כתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפילו אסור בהנאה ואתא אשר יאכל למימר שיהא מותר בהנאה אבל הכא לא כתיב כל אשר יאכל משמע המותר לישראל לאכול: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|