|
טקסט הדף מנוקד
אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא כְּשֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי וְהוּא גּוּפֵיהּ מְנָא יָדַע כֹּהֲנִים זְרִיזִין וְעָבְדִין הַיָּיא וּמִשְׁתַּפְכִין
וַהֲלֹא דַּם הַתַּמְצִית מְעוֹרָב בּוֹ רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר דַּם הַתַּמְצִית קָרוּי דָּם דְּתַנְיָא דַּם הַתַּמְצִית בְּאַזְהָרָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּכָרֵת וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיַן כַּפָּרָה שֶׁאֵינוֹ מְכַפֵּר שֶׁנֶּאֱמַר כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ קָרוּי דָּם שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ אֵין קָרוּי דָּם אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה לְדִבְרֵיכֶם לָמָּה פּוֹקְקִין הָעֲזָרָה אָמְרוּ לוֹ שֶׁבַח הוּא לִבְנֵי אַהֲרֹן שֶׁיְּהַלְּכוּ עַד אַרְכוּבּוֹתֵיהֶן בַּדָּם וְהָא דָּם הָוֵי חֲצִיצָה לַח הוּא וְלָא הָוֵי חֲצִיצָה דִּתְנַן הַדָּם וְהַדְּיוֹ וְהַדְּבַשׁ וְהֶחָלָב יְבֵישִׁין חוֹצְצִין לַחִין אֵין חוֹצְצִין וְהָא קָא מִיתַּוְּוסִי מָאנַיְיהוּ וּתְנַן הָיוּ בְּגָדָיו מְטוּשְׁטָשִׁין וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְכִי תֵּימָא דִּמְדַלּוּ לְהוּ וְהָתַנְיָא מִדּוֹ כְּמִדָּתוֹ שֶׁלֹּא יְחַסֵּר וְשֶׁלֹּא יוֹתִיר בְּהוֹלָכַת אֵבָרִים לְכֶבֶשׁ דְּלָאו עֲבוֹדָה הִיא וְלָא וְהָתַנְיָא וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ אֶלָּא בְּהוֹלָכַת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה דְּלָאו עֲבוֹדָה הִיא וְלַעֲבוֹדָה הֵיכִי אָזְלִי אָזְלִי אַאִיצְטְבֵי מַתְנִי' הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר כָּשֵׁר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר פָּחוֹת מִכְּזַיִת כָּשֵׁר לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת כָּשֵׁר שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל כְּזַיִת מִן הָעוֹר וּמִן הָרוֹטֶב וּמִן הַקֵּיפֶה וּמִן הָאָלָל וּמִן הַעֲצָמוֹת וּמִן הַגִּידִין וּמִן הַקְּרָנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ כָּשֵׁר וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמּוּקְדָּשִׁין לֶאֱכוֹל שְׁלִיל אוֹ שִׁילְיָא בַּחוּץ לֹא פִּיגֵּל הַמּוֹלֵק אֶת הַתּוֹרִין לֶאֱכוֹל בֵּיצֵיהֶן בַּחוּץ לֹא פִּיגֵּל חֲלֵב מוּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא גְּמָ' אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר פִּיגֵּל בַּזֶּבַח נִתְפַּגֵּל הַשְּׁלִיל בַּשְּׁלִיל לֹא נִתְפַּגֵּל הַזֶּבַח פִּיגֵּל בָּאָלָל נִתְפַּגְּלָה מוּרְאָה בַּמּוּרְאָה לֹא נִתְפַּגֵּל אָלָל פִּיגֵּל בָּאֵימוּרִין נִתְפַּגְּלוּ פָּרִים בַּפָּרִים לֹא נִתְפַּגְּלוּ אֵימוּרִים לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ וְשָׁוִים שֶׁאִם חִישֵּׁב בַּאֲכִילַת פָּרִים וּבִשְׂרֵיפָתָן לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם מַאי לָאו הָא חִישֵּׁב בָּאֵימוּרִים נִתְפַּגְּלוּ פָּרִים לָא רש"יואף אני לא אמרתי. שיאסף אלא בנתקבל בכלי: והוא גופיה. רבי יהודה מנא ידע שנתקבל בכלי: זריזין הן. ומקבלי לכולהו: הייא. מהרה: באזהרה. ה' לאוין כתיבי בדם חד לדם התמצית כדאמרינן בכריתות בפ''ק (דף ד:): ר' יהודה אומר בכרת. התם יליף טעמא: אין דם מבטל דם. דמין במינו לרבי יהודה לא בטיל ולקמן תנן לה בפ' כל הזבחים שנתערבו (דף עח.): למה פוקקין את העזרה. ערבי פסחים שלא יצאו הדמים דרך אמה לנחל קדרון: והא קא הויא חציצה. בין רגליהם לרצפה ותנן עומד על גבי כלים כו' פסול (לעיל דף טו:): היו בגדיו מטושטשין. לעיל בפרק ב' תניא לה: בהולכת אברים לכבש. הא דקתני שבח הוא לבני אהרן כו' בהולכת אברים קאמר ולקמן פריך ובהולכת דם היכי אזלי: אאיצטבי. איצטבאות גבוהין היו שם בנין אבנים ואינן חוצצין דמן הרצפה הן: מתני' לאכול דבר שאין דרכו לאכול. חוץ למקומו או חוץ לזמנו: קיפה. מפרש בהעור והרוטב (חולין דף קכ.) תבלין ודקדקת הבשר השוכנת בשולי קדרה: אלל. גיד הצואר שהוא קשה ואין ראוי לאכילה: ואין חייבין עליהן משום פיגול. אם היה הזבח פגול שחישב על בשרו או על אימוריו חוץ לזמנו ונתפגל האוכל מאלו פטור: וטמא. אם אכל בטומאת הגוף מאחת מאלה הזבח כשר: את המוקדשין. כל היכא דנקיט האי לישנא מיירי בנקבות: לאכול שליל. שבמעיה: לא פיגל. את הזבח דלאו גופיה דזיבחא הוא: חלב המוקדשין. חלב שבדדיה: אין חייבין עליהן משום פיגול. אם פיגל בזבח ואכל מחלבה לא מחייב כרת דלאו זיבחא הוא: גמ' פיגל בזבח. שחטו ע''מ לאכול או להקטיר חוץ לזמנו: נתפגל השליל. האוכל מהשליל חייב: בשליל. ששחט את הזבח ע''מ לאכול מן השליל חוץ לזמנו: לא נתפגל הזבח. קסבר רבי אלעזר שליל גופיה דזיבחא הויא דעובר ירך אמו הוא ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא דרובא דאינשי לא אכלי ליה ושליל עצמו לא נתפגל מדקתני מתני' לאכול שליל או שליא בחוץ לא פיגל: אלל. של עוף ראוי לאכילה הוא דרכיך: מוראה. לא חזי לאכילה דפירשא בעלמא הוא הלכך מחשבה דידה לא מפגלא ומיהו היכא דנתפגל העוף ע''י דבר אחר כיון דאיכא אינשי דאכלי חייב עליו כרת: פיגל באימורין. שחט פרים הנשרפים ע''מ להקטיר אימוריהן חוץ לזמנן: נתפגלו פרים. והאוכל מבשרן חייב: חישב בפרים. ששחט ע''מ לאכול מבשרן חוץ לזמנו: לא נתפגלו אימורי'. להתחייב כרת האוכל מכליות או מיותרת הכבד שלהם וכל שכן דלא נתפגלו פרים עצמן שהרי חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול ואיידי דנקט פיגל באימורין נקט נמי לא נתפגלו אימורין: לימא מסייע ליה. לר' אלעזר דאמר מתפגל ואע''פ שאין מפגל כגון שליל ומוראה ובשר הפרים: ושוין. ר''ש וחכמים שנחלקו בפ' ב''ש (לקמן מג.) דרבנן אמרי פיגול נוהג בפרים הנשרפים ור''ש אמר כל שאינו על מזבח החיצון אין חייבין עליו משום פיגול ושוין שאם חישב באחת מעבודות הדם לאכול מן הפרים למחר או לשורפן בבית הדשן כהילכתו למחר לא עשה כלום דמחשבת אכילה לא מהניא בהו דדבר שאין דרכו לאכול הוא ומחשבת שריפה נמי לא דאמחשבת אכילת מזבח קפיד רחמנא אבל שריפה לאו לשון אכילה הוא ואע''ג דאמרן בפירקין דלעיל חישב שתאכלהו אש למחר פיגול ה''מ דחשיב בלשון אכילה כדאוקי התם: מאי לאו. הא דפליגי רבנן דאמרי פיגול נוהג בהם בבשר דפרים עצמו קאמר דאם חישב באימורין להקטירם למחר דחשיב כי אורחייהו ואכילת מזבח נתפגל בשר הפרים ליענש כרת על אכילתו: תוספותאין דם מבטל דם. ודם התמצית זרק ליה לשם מים כרבי אליעזר דפ' התערובות (לקמן דף עז.) דאית ליה רואין אי נמי סבר לה כרבי אליעזר דאמר נתערב בדם התמצית כשר: והתניא מדו כמדתו. הך פירכא אליבא דמ''ד אבנט מיגז גייז לעיל בפרק שני (דף יח.): פיגל בזבח נתפגל שליל. כיון דאיכא אינשי דאכלי ליה חייב כרת דירך אמו הוא כו' שאין דרכו לאכול כו' כך פי' בקונטרס וכענין זה גבי מוראה דלא חזיא לאכילה דפירשא בעלמא היא הלכך מחשבה דידה לא מיפגלא ומיהו היכא דנתפגל העוף ע''י דבר אחר כיון דאיכא אינשי דאכלי חייב עליו כרת ושם דחק בחנם דאפילו חזיא כשאר בשר אינה מפגלת את העוף דמוראה אבית הדשן ואין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח והיינו טעמא דחישב בפרים לא נתפגלו אימורים אבל בשליל לא אפשר לומר כך דאע''ג דבפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה:) גבי שוחט את החטאת ונמצא בה בן ארבעה חי תני חדא נאכל לכל אדם ובכל מקום ולעולם וא''כ הייתי יכול לומר דהיינו טעמא דלא פסלא ביה מחשבה משום דלאו גופיה דזיבחא הוא אבל ע''כ ר''א סבירא ליה דגופה דזיבחא הוא דהא אמר פיגל בזבח נתפגל שליל וסבר לה כאידך ברייתא דתניא התם דאין נאכל אלא לזכרי כהונה ליום ולילה לפנים מן הקלעים והתם נמי משני להו הלכך צריך לפרש הטעם כמו שפי' בקונט' ויש דוחקים כאן לפרש משום דדרשינן בתורת כהנים בפרשת צו גבי נותר הזבח פרט לשליל ולשיליא ועל כרחין שייך נותר בשליל כדאיתא בתמורה בפרק כיצד מערימין (גם זה שם) גבי שליל שבחטאת דאין נאכל אלא ליום ולילה הילכך אם אינו ענין לנותר תנהו ענין למחשבת נותר ואין נראה פירוש זה דמנא ליה לתנא הא דלמא איצטריך לגופיה למעוטי שליא מנותר ונראה דמדין שריפה קממעט שליל ושיליא דשריפה כתיבא בקרא: פיגל באלל נתפגלה מוראה. בפ' העור והרוטב (חולין דף קכא.) מודו כו''ע דפלטתו סכין היינו אלל בההוא מיירי הכא ודעולה איירי שקודר להסיר המוראה בנוצתה דאי אפשר שלא יקח מן הושט עם המוראה: באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום. דמחשבת אכילה לא מהניא בהו דדבר שאין דרכו לאכול הוא ומחשבת שרפה נמי לא דאמחשבת אכילת מזבח קפיד רחמנא אבל שרפה לאו לשון אכילה הוא ואע''ג דאמרינן בפירקין לעיל (דף לא.) חישב שתאכלהו אש למחר הני מילי דחישב בלשון אכילה כדאוקימנא התם כך פירש בקונטרס ובחנם דחק דלעיל מיירי במידי דראוי לאכילת אדם ומחשב שתאכלהו האש דהוי פיגול אבל האי לא שייך ביה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|