|
טקסט הדף מנוקד
לֹא מִשּׁוּם זָרוּת וְלֹא מִשּׁוּם טוּמְאָה וְלֹא מִשּׁוּם מְחוּסַּר בְּגָדִים וְלֹא מִשּׁוּם רִחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם
הָא מְקַטֵּר חַיָּיב מַאי לָאו מִיתָה לָא בְּאַזְהָרָה אֶלָּא זָר נָמֵי לְאַזְהָרָה וְהָכְתִיב וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת הָא כִּדְאִיתַאּ וְהָא כִּדְאִיתַאּ מִכְּלָל דְּיוֹצֵק וּבוֹלֵל לָאו נָמֵי לָא וְהָתַנְיָא אַזְהָרָה לְיוֹצֵק וּבוֹלֵל מִנַּיִין תַּלְמוּד לוֹמַר 'קְדֹשִׁים יִהְיוּ וְלֹא יְחַלְּלוּ' מִדְּרַבָּנַן וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא מֵיתִיבִי וְאֵלּוּ הֵן שֶׁבְּמִיתָה טָמֵא שֶׁשִּׁימֵּשׁ תְּיוּבְתָּא גּוּפָא וְאֵלּוּ שֶׁבְּמִיתָה הָאוֹכֵל אֶת הַטֶּבֶל וְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְזָר שֶׁאָכַל אֶת הַתְּרוּמָה וְזָר שֶׁשִּׁימֵּשׁ וְטָמֵא שֶׁשִּׁימֵּשׁ וּטְבוּל יוֹם שֶׁשִּׁימֵּשׁ וּמְחוּסַּר בְּגָדִים וּמְחוּסַּר כַּפָּרָה וְשֶׁלֹּא רָחַץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם וּשְׁתוּיֵי יַיִן וּפְרוּעֵי רֹאשׁ אֲבָל עָרֵל וְאוֹנֵן וְיוֹשֵׁב אֵינָן בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה בַּעַל מוּם רַבִּי אוֹמֵר בְּמִיתָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בָּאַזְהָרָה הֵזִיד בִּמְעִילָה רַבִּי אוֹמֵר בְּמִיתָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בָּאַזְהָרָה הָאוֹכֵל אֶת הַטֶּבֶל מְנָלַן דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִנַּיִין לְאוֹכֵל אֶת הַטֶּבֶל שֶׁהוּא בְּמִיתָה דִּכְתִיב וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [אֵת] אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' בַּעֲתִידִים לִתְרוֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר וְיָלֵיף חִילּוּל חִילּוּל מִתְּרוּמָה מָה לְהַלָּן בְּמִיתָה אַף כָּאן בְּמִיתָה וְנֵילַף חִילּוּל חִילּוּל מִנּוֹתָר מָה לְהַלָּן בְּכָרֵת אַף כָּאן בְּכָרֵת מִסְתַּבְּרָא מִתְּרוּמָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן תְּרוּמָה חוּצָה לָאָרֶץ הוּתְּרָה בְּרַבִּים פֵּירוֹת פִּיגּוּל וְנוֹתָר אַדְּרַבָּה מִנּוֹתָר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן פְּסוּל אוֹכֶל אֵין לוֹ הֶיתֵּר בְּמִקְוֶה הָנָךְ נְפִישָׁן רָבִינָא אָמַר חִילּוּל דְּרַבִּים מֵחִילּוּל דְּרַבִּים עָדִיף וְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה מְנָלַן דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִנַּיִין לְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁהוּא בְּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם דִּכְתִיב וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וְגוֹ' טְהוֹרָה אִין טְמֵאָה לָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִנַּיִין לְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁאֵינוֹ בְּמִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ רש"י
לא משום זרות. זר שעשה אחת מהם בפנים אינו חייב מיתה דנפקא לן בסדר יומא (דף כד.) מועבדתם עבודת מתנה ודרשי' עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה וכל הני יש אחריה עבודה יוצק ובולל ושאר עבודות דמנחה יש אחריה עבודה דהקטרת הקומץ אחר כולן. מסדר השולחן עבודה אחרונה של לחם הפנים היינו סילוק בזיכין והקטרתן המטיב את הנרות המדשנם שחרית יש אחריה הדלקת ערבית. מקבל דמים יש אחריו זריקה: ולא משום טומאה. כהן טמא ששימש דזרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפקי אזהרה דידהו בפ' כל הזבחים תנינא בשחיטת קדשים (זבחים דף טו:) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו דהיינו טומאה כדכתיב בתריה אמור אליהם לדורותיכם וגו' וזר נמי מיניה דרשינן מדאיצטריך קרא למיכתב בני ישראל למעוטי מאי אי למעוטי קדשי נכרים וקדשי נשים וכי בטומאה קרבי והא אמרינן התם דלא אלא הכי קאמר בני ישראל נמי שהם זרים לא יעבדו שלא יחללו וכיון דזרות וטומאה מחד קרא נפקי מאן דמחייב אזרות מחייב נמי אטומאה: ולא משום מחוסר בגדים. דאינהו נמי מזרות אתרבאי בפ''ב דזבחים (דף יז:) דכתיב וחגרת אותם אבנט וגו' בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם וכו' והוו להו זרים: ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים. דחוקה חוקה ממחוסר בגדים גמר לה התם לענין אחולי עבודה והאי תנא נמי יליף מינה דאמר מה מחוסר בגדים לא מיחייב אלא אגמר עבודה האי נמי לא מיחייב אלא אעבודה שהוא גמר: הא מקטיר. דהויא עבודה תמה שאין אחריה עבודה חייב משום טומאה ומאי חייב לאו מיתה: לא לאו. הוא דמחייב דכתיב ולא יחללו: ופרכינן אלא זר נמי. הא דדייקינן הא מקטיר לענין זרות תימא נמי דלאו הוא דמחייב והא מיתה בהדיא כתיב והזר הקרב וגו': הא כדאיתא וכו'. בזרות דייקינן הא מקטר חייב מיתה ולענין טומאה לאו: מכלל דיוצק ובולל. מדקאמר מקטר לאו בעלמא הוא דאית ביה ומההוא חיובא ממעיט ליוצק ובולל אלמא אפילו לאו לא מיחייב משום טומאה: אזהרה ליוצק ובולל. לטומאת הגוף מנין: קדושים יהיו ולא יחללו. אם אינו ענין לעבודה תמה דהא כתיב וינזרו ולא יחללו תנהו ענין לעבודה שיש אחריה עבודה: ואלו שבמיתה. ברייתא היא וחשיב נמי טובא ותני נמי טמא ששימש: האוכל את הטבל וכו'. כולה מתני' יליף לה מקראי לקמן: ופרועי ראש. ששימשו פרועי ראש שעברו עליהם יותר משלשים יום שלא גלחו ראשם: אבל ערל. שמתו אחיו מחמת מילה וכן אונן ששימש וכן מי ששימש מיושב דכל הני כולהו קים להו בהוא דמחלי עבודה בפ''ב דזבחים (ד' טו:) אפילו הכי ליתנהו במיתה אלא באזהרה ולקמן מפרש לה: בעל מום. כהן בעל מום ששימש: רבי אומר במיתה. לקמן מפרש פלוגתייהו: הזיד במעילה. נהנה מן הקדש שיש בו מעילה במזיד: אשר ירימו. שעתידין לתרום וקאמר דלא יחללום שאסור לאכלם בטבלם: מתרומה. שאכלה בטומאה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו: מנותר. כי את קדש ה' חלל: תרומה חוצה לארץ וכו'. סימן הוא זה תרומה וזה תרומה מעורבת בו ואין נוהגין בחוצה לארץ אבל נותר נוהג במדבר ובשעת היתר הבמות בכל מקום ויש היתר לאיסורו זה יש היתר לאיסורו בהפרשה וזה יש היתר לאיסורו דטביל ומותר בתרומה אבל נותר אין היתר לאיסורו זה נאמר בו חלול בלשון רבים ולא יחללו וזה בלשון רבים כי יחללוהו אבל נותר לשון יחיד קדש ה' חלל: פגול ונותר. אין נוהג לא בטבל ולא בתרומה אלא בקדשים: שכן פסול אוכלין. נותר וטבל שניהם פסול המאכל אבל תרומה פסול הגוף הוא דכי יחללוהו בטומאת הגוף כתיב טבל ונותר אין להם טהרה במקוה אבל טמא בתרומה יש לו טהרה במקוה: שנאמר ושמרו את משמרתי וגו'. לכהנים טמאים דבר הכתוב בפרשת אמור איש איש מזרע אהרן: טהורה אין. מילתא באפי נפשה היא וקאי אדשמואל דאמר טמא שאכל תרומה טהורה קאמר טהורה דווקא אבל טמאה לאו במיתה אם אכלה בטומאת הגוף:
תוספות
ולא משום טומאה. וא''ת תיפוק ליה משום טמא שנכנס למקדש דבכרת וי''ל: כגון שנטמא בפנים ולא שהה וכי האי גוונא פריך ומשני בפ''ב דשבועות (ד' יז. ושם) דפריך התם אלא דקיימא לן טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת הוא ואי דלא שהה היכי עביד עבודה ומשני כגון שבא בקצרה והיפך בצינורא ועבודות דהכא נמי אפשר למיעבד בלא שהייה ואפילו איכא מנייהו דלא אפשר בלא שהייה חשיב כולהו משום זרות ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ ידים ורגלים דאסידור שלחן והטבת נרות דבהיכל תיפוק ליה דנפקא לן לקמן שלא רחוץ ידים ורגלים מדכתיב בבואם אל אהל מועד וגו' אלמא אפי' אביאה ריקנית בלא עבודה מיחייב דאע''ג דכתיב בסיפיה דקרא או בגשתם אל המזבח וגו' אלמא לשרת בעינן ה''מ בעזרה אבל בהיכל אפילו אביאה ריקנית מיחייב וצ''ל דלעולם לא מיחייב אביאה ריקנית אפי' אהיכל דלשרת אבבואם נמי קאי וכן מוכח בפרק ב' דזבחים (ד' יט:) דאמר אי כתב בבואם ולא כתב בגשתם ה''א אפי' אביאה ריקנית ופריך לשרת כתיב והא דתנן במס' כלים (פ''א מ''ט) ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים ורבי יוסי פליג ואמר דבין האולם ולמזבח שוה לו התם מעלה בעלמא מיהו בתוספתא משמע דאיכא מיתה דתניא בתוספתא דכלים (פ''א) אמר שמעון הצנוע לפני רבי אליעזר אני נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים וכו' אמר ליה העבודה אפילו כהן גדול פוצעים את מוחו בגזירין אלא שלא מצאך בעל הפול פי' כמו אין פולין (שבת דף יב.) איש הר הבית הממונה ובודק ואי ליכא מיתה לא היו פרחי כהונה פוצעים את מוחו כדאמ' לעיל (דף פב:) מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ושמא ההיא פליגא: חילול דרבים מחילול דרבים עדיף. אע''ג דולא יחללו דכתיב גבי טבל בנותר נמי איירי כדמשמע בזבחים שלהי בית שמאי (דף מה: ושם מו.) דתני לוי מניין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר תלמוד לומר ולא יחללו את שם קדשי וגו' בשני חלולים הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה מ''מ אי הוה יליף טבל מיניה זה לא היתה גזירה שוה אלא היקש מיהו לקמן קשה דלא בעי למילף טמא ששימש מנותר משום דלא כתיב ביה חילול דרבים וצריך לומר דאע''ג דמוקמינן ליה נמי בנותר מ''מ עיקרו לאו לנותר אלא דמוקמי ליה נמי בנותר משום דאשכחן בעלמא גבי נותר דכתיב ביה חילול כי את קדש ה' חלל (וע''ע תוס' זבחים טו: ד''ה אלא):
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|