סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

וְאִי לָאו כֹּחוֹ הוּא תֵּיזִיל לְתַחַת אֶלָּא כֹּחַ כָּחוּשׁ הוּא
תָּנוּ רַבָּנַן הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בַּעֲשָׂרָה מַקְלוֹת וָמֵת בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בְּזֶה אַחַר זֶה פְּטוּרִין רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר בְּזֶה אַחַר זֶה הָאַחֲרוֹן חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁקֵּירַב אֶת מִיתָתוֹ
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כׇּל נֶפֶשׁ אָדָם רַבָּנַן סָבְרִי כָּל נֶפֶשׁ עַד דְּאִיכָּא כׇּל נֶפֶשׁ וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא סָבַר כׇּל נֶפֶשׁ כׇּל דְּהוּא נֶפֶשׁ
אָמַר רָבָא הַכֹּל מוֹדִים בְּהוֹרֵג אֶת הַטְּרֵיפָה שֶׁהוּא פָּטוּר בְּגוֹסֵס בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁהוּא חַיָּיב לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּגוֹסֵס בִּידֵי אָדָם מָר מְדַמֵּי לֵיהּ לִטְרֵיפָה וּמָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְגוֹסֵס בִּידֵי שָׁמַיִם
מַאן דִּמְדַמֵּי לֵיהּ לִטְרֵיפָה מַאי טַעְמָא לָא מְדַמֵּי לֵיהּ לְגוֹסֵס בִּידֵי שָׁמַיִם גּוֹסֵס בִּידֵי שָׁמַיִם לָא אִיתְעֲבִיד בֵּיהּ מַעֲשֶׂה הַאי אִיתְעֲבִיד בֵּיהּ מַעֲשֶׂה
וּמַאן דִּמְדַמֵּי לֵיהּ לְגוֹסֵס בִּידֵי שָׁמַיִם מַאי טַעְמָא לָא מְדַמֵּי לֵיהּ לִטְרֵיפָה טְרֵיפָה מְחַתְּכִי סִימָנִים הָא לָא מְחַתְּכִי סִימָנִים
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כׇּל נֶפֶשׁ אָדָם לְהָבִיא הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ וְאֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית וּבָא אַחֵר וֶהֱמִיתוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב
אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית פְּשִׁיטָא אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית וּבָא אַחֵר וֶהֱמִיתוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב וּסְתָמָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא
אָמַר רָבָא הַהוֹרֵג אֶת הַטְּרֵיפָה פָּטוּר וּטְרֵיפָה שֶׁהָרַג בִּפְנֵי בֵּית דִּין חַיָּיב שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין פָּטוּר
בִּפְנֵי בֵּית דִּין מַאי טַעְמָא חַיָּיב דִּכְתִיב וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין פָּטוּר דְּהָוְיָא לַהּ עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ וְכׇל עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ לֹא שְׁמָהּ עֵדוּת
וְאָמַר רָבָא הָרוֹבֵעַ אֶת הַטְּרֵיפָה חַיָּיב טְרֵיפָה שֶׁרָבַע בִּפְנֵי בֵּית דִּין חַיָּיב שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין פָּטוּר בִּפְנֵי בֵּית דִּין חַיָּיב דִּכְתִיב וּבִעַרְתָּ הָרַע מִקִּרְבֶּךָ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין פָּטוּר דְּהָוְיָא לַהּ עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ
הָא תּוּ לְמָה לִי הַיְינוּ הָךְ הָרוֹבֵעַ אֶת הַטְּרֵיפָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ מַהוּ דְּתֵימָא לֶיהֱוֵי כְּמַאן דִּמְשַׁמֵּשׁ מֵת וְלִיפְּטַר קָא מַשְׁמַע לַן דְּמִשּׁוּם הֲנָאָה הוּא וְהָא אִית לֵיהּ הֲנָאָה
וְאָמַר רָבָא עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ בִּטְרֵיפָה וְהוּזַּמּוּ אֵין נֶהֱרָגִין עֵדֵי טְרֵיפָה שֶׁהוּזַּמּוּ נֶהֱרָגִין רַב אָשֵׁי אָמַר אֲפִילּוּ עֵדֵי טְרֵיפָה שֶׁהוּזַּמּוּ אֵין נֶהֱרָגִין לְפִי שֶׁאֵינָן בְּזוֹמְמֵי זוֹמְמִין
וְאָמַר רָבָא שׁוֹר טְרֵיפָה שֶׁהָרַג חַיָּיב וְשׁוֹר שֶׁל אָדָם טְרֵיפָה שֶׁהָרַג פָּטוּר מַאי טַעְמָא אָמַר קְרָא הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת כֹּל הֵיכָא דְּקָרֵינָא בֵּיהּ וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת קָרֵינַן בֵּיהּ הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְכֹל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינַן בֵּיהּ וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת לָא קָרֵינַן בֵּיהּ הַשּׁוֹר יִסָּקֵל
רַב אָשֵׁי אָמַר אֲפִילּוּ שׁוֹר טְרֵיפָה נָמֵי שֶׁהָרַג פָּטוּר מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּאִילּוּ בְּעָלִים הֲווֹ פְּטִירִי שׁוֹר נָמֵי פָּטוּר
שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַכֶּלֶב וְכוּ' אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה אֶרֶס נָחָשׁ בֵּין שִׁינָּיו הוּא עוֹמֵד לְפִיכָךְ מַכִּישׁ בְּסַיִיף וְנָחָשׁ פָּטוּר
לְדִבְרֵי חֲכָמִים אֶרֶס נָחָשׁ מֵעַצְמוֹ הוּא מֵקִיא לְפִיכָךְ נָחָשׁ בִּסְקִילָה וְהַמַּכִּישׁ פָּטוּר
מַתְנִי' הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ בֵּין בְּאֶבֶן בֵּין בְּאֶגְרוֹף וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵיקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת חַיָּיב רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר פָּטוּר שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי נְחֶמְיָה 'אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ

רש"י

אי לאו כחו תיזיל לתחת. תפול מיד כנגדה ולא לצדדין: אלא כח כחוש הוא. אינו כחו חזק אלא קצת כחו יש כאן והאי דלא אזלה לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו: ה''ג ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב וכו': עד דאיכא כל נפש. וכיון דמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו ליכא כולה נפש במכת האחרון: כל דהוא נפש. אפי' מקצתה ומיהו היכא דהכהו בבת אחת לא קטלינן לכלהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו: הכל מודים בהורג את אדם טריפה. כגון נקב הוושט או קרום המוח: שהוא פטור. מדלא אפליגו ביה שמע מינה כיון דניכרים חתיכת סימנין חיותו גברא קטילא חשיב ליה: בגוסס בידי שמים. ובא אחר והרגו הכל מודים שחייב דלא איתעביד ביה מעשה ברישא והרי הוא כחי: בגוסס בידי אדם. כגון זה שקרוב למות מחמת המכות אלא לא עשאוהו הראשונים טריפה: מחתכי סמנין. סימן חיותא: כל נפש להביא וכו'. דמשמע כל דהוא נפש: שהוא חייב. האחרון: ובערת הרע. והרי ראוהו רוצח: שלא בפני ב''ד. ואתה בא לחייבו על פי עדים פטור דאין עדותן עדות דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה לקיים בה דין הזמה שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למיקטל: את הטריפה. אדם טריפה ורבעו חבירו במשכב זכור: חייב. דהא איכא הנאה: כמאן דמשמש מת. רובע את המת: והא אית ליה הנאה. אבל רובע את המת ליכא הנאה שעבר חמימותו ולחלחותו ונצטנן: עדי טריפה. שהן עצמן טריפה: שהוזמו נהרגין. דכתיב ובערת הרע מקרבך: לפי שאינן בזוממי זוממין. בדין זוממי זוממין אותם שהזימום ואמרו להם באותה שעה עמנו הייתם אם היו באין שנים אחרים ומזימין אותם לומר היאך אתם מזימין את אלו והרי אתם עמנו הייתם במקום פלוני אין הזוממין שנמצאו עכשיו זוממין נהרגין משום דגברא קטילא בעי למיקטל הלכך כי לא אתזמו נמי לא מקטלי הנך טריפה אפומייהו דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ולא מקטלי ולרבא כיון דעדות זוממין חדוש הוא אע''ג דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה מקטלי: זוממי זוממין. המזימין את הראשונים כשהן נעשו זוממין הוו להו זוממין של זוממין קמאי כל עדות זומם קרו זוממי של נדון כדאמרינן זוממי בת כהן באלו הן הנחנקין (לקמן דף פד:): וגם בעליו יומת. כלו' כמיתת בעלים (בסנהדרין דף ב.) כך מיתת השור ולהא מילתא נמי מקשינן להו דכיון דאילו קטיל מריה שלא בב''ד לא מקטיל על פי עדים כדאמרינן לעיל שורו נמי לא מקטיל: כיון דאילו הוו בעלים טריפה. דכוותיה לא הוי מקטלי שור טריפה נמי לא מקטיל דהא למיתת בעלים הוקש: שיסה. גירה: השיך. שאחז הנחש והוליכו והשיך הנחש בבשרו: בין שיניו עומד. והרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו: מכיש בסייף. כדין רוצח: מעצמו מקיא. בנשיכתו וכשהשיכו זה עדיין אין בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אף על פי שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית: לפיכך נחש בסקילה. כדין שור שהמית דכל בהמה וחיה כשור הן אלא שדבר הכתוב בהוה: מתני' ואמדוהו למיתה. בית דין אבל אמדוהו תחילה לחיים אפילו לרבנן פטור כדלקמן: והיקל ממה שהיה. וחזרו ואמדוהו לחיים: שרגלים לדבר. שלא מת מחמת מכה זו שהרי היקל:

תוספות

בגוסס בידי אדם. תימה אותו שעשאו גוסס אמאי פטור הא רוב גוססין למיתה ואמרינן בריש בן סורר (לעיל דף סט:) דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב והמכה חבירו ואמדוהו למיתה ומת מי לא מיחייב והא נמי אמוד למיתה הוא וי''ל דכיון שהקילה עליו תורה שחובשין אותו כדאמרינן בסמוך ואע''פ שאמדוהו למיתה אין הורגין כל זמן שהוא חי וזימנין נמי דאומדין למיתה וחי אף על גב דרובא מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור ותדע דהא אשכחן גוסס בידי שמים דנחשב כחי לחייב את ההורגו אע''ג דרוב גוססין למיתה הלכך אין לתמוה בגוסס בידי אדם אם נחשבנו כחי לפטור מי שעשאו גוסס: מר מדמי ליה לטריפה וכו'. אף על גב דקראי קא דרשי איצטריך ליה להני טעמי: ההורג את הטריפה פטור. אפי' למ''ד טריפה חיה דסופו שימות בחבלה זו ותדע דהא רבא אית ליה טריפה חיה בפרק קמא דתמורה (דף יא: ושם) ומיהו נראה דהתם גרסינן רבה בר פלוגתיה של רב חסדא ועוד דסברתיה הפוכה בפרק קמא דבכורות (דף ג. ושם): בפני בית דין חייב. כגון דראוהו ביום שדנין על ראייתם דאי ראוהו בלילה בעי עדות כדמוכח בהחובל (ב''ק ד' צ: ושם) וכיון דבעי עדות בעינן עדות שאתה יכול להזימה: שור טריפה שהרג חייב. אע''ג דבשילהי פרק ד' וה' (שם דף מד:) פטרינן לרבי שמעון שור שנתכוין להרוג את זה והרג את זה מטעם דכמיתת בעלים כך מיתת השור לא דמי דהתם הטעם שוה לשניהם אבל הכא באדם שייך לפטור מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה ובשור לא שייך דאם הוזמו עדים משלמים דמי שור טריפה לבעלים:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר