סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לְאָדָם אֶלָּא יַיִן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חִטָּה הָיָה שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹא אַבָּא וְאֵימָא עַד שֶׁיִּטְעוֹם טַעַם דָּגָן רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר תְּאֵנָה הָיָה שֶׁבַּדָּבָר שֶׁקִּלְקְלוּ בּוֹ נִתְקְנוּ שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה'
דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי מְלַמֵּד שֶׁכְּפָאַתּוּ אִמּוֹ עַל הָעַמּוּד וְאָמְרָה לוֹ 'מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי' 'מַה בְּרִי' הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאָבִיךְ יְרֵא שָׁמַיִם הֲוָה עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ
'וּמַה בַּר בִּטְנִי' כׇּל הַנָּשִׁים שֶׁל בֵּית אָבִיךָ כֵּיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת שׁוּב אֵינָן רוֹאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי דָּחַקְתִּי וְנִכְנַסְתִּי כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִי בֵּן מְזוֹרָז וּמְלוּבָּן
'וּמָה בַּר נְדָרָי' כָּל נָשִׁים שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הָיוּ נוֹדְרוֹת יְהֵא לִי בֵּן הָגוּן לַמַּלְכוּת וַאֲנִי נָדַרְתִּי וְאָמַרְתִּי יְהֵא לִי בֵּן זָרִיז וּמְמוּלָּא בַּתּוֹרָה וְהָגוּן לִנְבִיאוּת
'אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן' 'אַל לַמְלָכִים' אָמְרָה לוֹ מָה לְךָ אֵצֶל מְלָכִים שֶׁשּׁוֹתִים יַיִן וּמִשְׁתַּכְּרִים וְאוֹמְרִים לָמָּה לָנוּ אֵל 'וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר' מִי שֶׁכׇּל רָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִים לוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר אִיכָּא דְּאָמְרִי מִי שֶׁכׇּל רוֹזְנֵי עוֹלָם מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר
אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִנַּיִין שֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה וְהוֹדָה לְאִמּוֹ דִּכְתִיב כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ מִנֹּחַ דִּכְתִיב וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וְלֹא בִינַת אָדָם לִי זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן
אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל בַּחֲבוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ סְרִיקִין
וְהָאֲנַן תְּנַן אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה טַעְמָא דְּמִצְוָה הָא לָאו מִצְוָה אַף עַל גַּב דְּלָאו כּוּלָּהּ סְרִיקִין הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאַף עַל גַּב דְּכוּלָּהּ סְרִיקִין כֵּיוָן דִּבְמִצְוָה קָא עָסֵיק לָא מִימְּשִׁיךְ
אָכַל בְּעִיבּוּר הַחוֹדֶשׁ לְמֵימְרָא דְּבָשָׂר וְיַיִן מַסְּקוּ וְהָתַנְיָא אֵין עוֹלִין לָהּ אֶלָּא בְּפַת דָּגָן וְקִטְנִית בִּלְבַד הָא קָא מַשְׁמַע לַן אַף עַל גַּב דְּאֵין עוֹלִין לָהּ אֶלָּא בְּפַת וְקִטְנִית וְאִיהוּ אַסֵּיק בָּשָׂר וְיַיִן וַאֲכַל כֵּיוָן דִּבְמִצְוָה קָא עָסֵיק לָא מִמְּשִׁיךְ
תָּנוּ רַבָּנַן אֵין עוֹלִין בְּעִיבּוּר הַחוֹדֶשׁ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְאֵין עוֹלִין לָהּ אֶלָּא בְּפַת דָּגָן וְקִטְנִית וְאֵין עוֹלִין לָהּ אֶלָּא לְאוֹר עִיבּוּרוֹ וְאֵין עוֹלִין לָהּ בַּיּוֹם אֶלָּא בַּלַּיְלָה וְהָתַנְיָא אֵין עוֹלִין לָהּ בַּלַּיְלָה אֶלָּא בַּיּוֹם כְּדַאֲמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לִבְנֵיהּ אַחְרִיפוּ וְעוּלוּ אַחְרִיפוּ וּפוּקוּ כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁמְעוּ בְּכוּ אִינָשֵׁי
אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם כֵּיוָן דְּכִי אוֹרְחֵיהּ הוּא קָא אָכֵיל לֵיהּ לָא מִמְּשִׁיךְ
אָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אָמַר רָבָא אָכַל בְּשַׂר עוֹף אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה
וְהָא אֲנַן תְּנַן אָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הָא טְהוֹרִין נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין לְהַשְׁלִים
אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה וּדְבַר עֲבֵירָה דְּבַר מִצְוָה תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים דְּבַר עֲבֵירָה תַּעֲנִית צִיבּוּר
וְטַעְמָא מַאי אָמַר קְרָא אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ בְּקוֹלֵנוּ וְלֹא בְּקוֹלוֹ שֶׁל מָקוֹם
אָכַל כׇּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר שָׁתָה כׇּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן וְכוּ' אָכַל כׇּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר לְאֵיתוֹיֵי דְּבֵילָה קְעִילִית שָׁתָה כׇּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן לְאֵיתוֹיֵי דְּבַשׁ וְחָלָב
דְּתַנְיָא אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית וְשָׁתָה דְּבַשׁ וְחָלָב וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ

רש"י

שאין לך דבר שמביא יללה על אדם אלא יין. הלכך מסתברא דעל ידו נקנסה מיתה ובכיה לעולם: שאין התינוק יודע וכו'. ומדקרי ליה הדעת טוב ורע שמע מינה היינו חטים: בדבר שנתקלקלו בו נתקנו. מדת הקב''ה באיזמל שהוא מכה בו הוא מרפא נס בתוך נס כמו ויצת אש בציון (א. כה ד) וכתיב (זכריה ב) ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב: למואל מלך. שלמה המלך למואל מעשיו וחכמתו להקב''ה למואל שכינה הוא כמו ידי שמתי למו פי (איוב מ): משא אשר יסרתו אמו. פרשת תוכחה שהוכחתו אמו: שכפאתו על העמוד. להלקותו וייסור לשון מלקות כדאמרי' לקמן (דך עא.) ויסרו אותו זה מלקות ומפני שהיתה רואה שהוא בעל הנאה ומרבה בסעודתו היתה מוכיחתו: אמו גרמה לו. להיות רשע שהרי באביך לא יתלו החובה והיינו מה ברי למה תגרום לרנן אחריך שאתה בני ולא בן אביך: בר בטני. מעי גרמו לך להיות בעל צורה ובעל כח שדחקתי ונכנסתי שתשמיש יפה לולד ללבנו ולזרזו כדאמרינן במס' נדה (דף לא.) שלשה חדשים האחרונים תשמיש יפה לולד שמתוך כך יצא הולד מלובן ומזורז: אי שכר. כלומר אל רוזנים לומר איה שכר לא נאה לומר לך: בער אנכי מאיש. בההוא משא כתיב: זה אדם הראשון. שנכשל ביין ואני שתיתי יותר מהן: שכולה סריקין. רקים שירגילוהו בכך אבל אם יש בחבורה אדם הגון בכי האי גוונא לא ממשיך ואינו נעשה בן סורר ומורה ובחבורה דלאו מצוה קאמר: הא קמ''ל. מתני' דאפי' כולה סריקין כיון דאיחבור השתא למצוה פטור ולעולם דינו דבן סורר ומורה אינו אלא בחבורת סריקין: אכל בעיבור החדש. כדמפרש לקמן שהן נקבצין עשרה או יותר ועולין בעלייה ואין אסיפה זו אלא לפרסם הדבר שעברוה ולא לעיין דהא אין עולין אלא לאור עיבורו דהיינו ליל מוצאי שלשים וכבר מעובר הוא דהא לא קדשו היום את החדש וקדוש אין שם ביום מחרת דהיינו יום שלשים ואחד למנות על כך כדאמרי' (ר''ה ד' כד.) שלא בזמנו אין מקדשין אותו ועוד דאי לקדושי בשלשה סגי: בפת דגן. ולא ידענא משום מאי נקט פת דגן ומשמע למעוטי פת אורז ודוחן קא אתי: יום עבורו. הוא יום שלשים שנעשה ממנו חדש היוצא מעובר: אור יום עבורו. מוצאי שלשים ולהודיע שעברוהו: אחריפו. אקדימו כמו חרפי ואפלי (ע''נ ד' עה.) אחריפו ועולו בלילה היו יושבין שם ועושין הומה להשמיע קול וקאמר להו רבי חייא להקדים ולעלות מבעוד יום מעט כדי שיראו אותם עוברי דרכים כשהן עולין ויפרסמו והיינו דקתני אין עולין לה בלילה אלא ביום והאי דקתני אין עולין לה ביום אעיקר מילתא קאי שהסעודה ומשאו ומתנו של דבר בלילה הוא: אחריפו ופוקו בבקר. אל תאחרו לירד שהרואה אתכם יורדין בהשכמה מבין שישבו שם כל הלילה ומתפרסם הדבר אבל הרואה אותם יורדין שלא בהשכמה סבור שעכשיו עלו ואין מבין הדבר: אכל מעשר שני. גנב ממעות מע''ש וקנה בשר ויין ואכל דאי גנב בשר ויין עצמו אפי' דחולין נמי לא כדאמר עד שיקח בשר בזול ויאכל ויין בזול וישתה (ומן החנוני): דכי אורחיה. כדרך מצותו נאמר בבקר ובצאן וביין ובשכר במע''ש: אכל נבלות וטריפות. לקמן יליף לפטורא: אכל בשר עוף. טהור פטור דלא חשיב דלא ממשיך בתריה: סתם שקצים היינו עופות טמאים דכתיב בהם שקץ הם (ויקרא יא) רמשים הן שרצים וטעמא משום דאיננו שומע בקולנו בעינן ולא זה שאף בקולו של מקום אינו שומע: הא טהורים חייב. כדתנן במתני' דאיצטריך לאשמועינן דפטור אשקצים: להשלים. שאפילו אכל תרטימר בשר חסר כזית מבהמה טהורה והשלימה לתרטימר מבשר עופות טמאים פטור משום דאינו שומע בקולו של מקום דכוותה בטהורים מיחייב: לאיתויי תנחומי אבלים. דאע''ג דתקנתא דרבנן בעלמא הוא דאי מרישא הוה אמינא חבורת מצוה היינו כהנים שאוכלין קדשים או פסחים: תענית צבור. אע''ג דלא עבר אלא אדרבנן: וטעמא מאי. מפטר אדבר עבירה: איננו שומע בקולנו. מיעוטא הוא ולאפוקי האי דאף בקולו של מקום אינו שומע: דבילה קעילית. מאותו מקום ואע''ג דמשכרא לא מיחייב עליה דלא ממשיך:

תוספות

בה נתקנו. פי' בקונט' מדת הקב''ה באיזמל שהוא מכה בו מרפא נס בתוך נס כמו ויצת אש בציון ואני אהיה חומת אש ואין ענין זה לזה כלל אלא היינו כדאמרי' בב''ר משל לבן מלך שקלקל עם אתת משפחותיו כיון ששמע המלך טרדו והוציאו חוץ לפלטרין שלו והיה מחזר על הפתחים של שפחותיו ולא היו מקבלין אותו אלא אותה שקלקלה עמו פתחה לו דלתיה וקבלתו כך בשעה שאכל אדם מפרי האילן טרדו והוציאו מחוץ לגן עדן והיה מחזר על כל האילנות ולא היו מקבלין אותו מה היו אומרים לו א''ר ברכיא הא גנבא דגנב דעתא דברייה היינו הא דכתיב אל תביאני רגל גאוה רגל שנתגאה על בוראו ויד רשעים אל תנידני לא תסב מני עלה אבל התאנה ע''י שאכל ממנה פתחה לו דלתיה וקבלתו: ואין עולים לה ביום. ואם תאמר הא כבר תנא ליה רישא לאור עיבורו וי''ל דס''ד לאו לאפוקי יום העיבור אתא אלא לאפוקי לילה שלפני העיבור:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר