|
טקסט הדף מנוקד
כִּי קָאָמַר רַב כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי דְּלִגְמָרֵיהּ דְּרַב הֲווֹ צְרִיכִי וְלִסְבָרֵיהּ דְּרַב לָא הֲווֹ צְרִיכִי
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ עֲשָׂרָה דְּבָרִים יֵשׁ בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת וְכוּלָּן אֵין נוֹהֲגִין בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל חוּץ מֵעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב אַחָא בַּר פָּפָּא דְּאָמַר קְרָא לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ מִשְׁפַּט אֶבְיוֹנְךָ אִי אַתָּה מַטֶּה אֲבָל אַתָּה מַטֶּה מִשְׁפָּט שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל עֲשָׂרָה הָא תִּשְׁעָה הָווּ הָא עֲשָׂרָה קָתָנֵי מִשּׁוּם דְּאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה חֲדָא הִיא הָא אִיכָּא אַחֲרִיתִי דְּתַנְיָא אֵין מוֹשִׁיבִין בְּסַנְהֶדְרִין זָקֵן וְסָרִיס וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים רַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף אַף אַכְזָרִי וְחִילּוּפֵיהֶן בְּמֵסִית דְּרַחֲמָנָא אָמַר לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל לְאֵתוֹיֵי מַאי אָמַר רַב יְהוּדָה לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר הָא תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא כׇּל הָרָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְיֵשׁ רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְהָוֵינַן בַּהּ לְאֵתוֹיֵי מַאי וְאָמַר רַב יְהוּדָה לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר חֲדָא לְאֵתוֹיֵי גֵּר וַחֲדָא לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גֵּר דְּרָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל אֲבָל מַמְזֵר אֵימָא לָא וְאִי אַשְׁמְעִינַן מַמְזֵר דְּבָא מִטִּיפָּה כְּשֵׁרָה אֲבָל גֵּר דְּלֹא בָּא מִטִּיפָּה כְּשֵׁרָה אֵימָא לָא צְרִיכָא וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַאי טַעְמָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנוּקִּין בְּצֶדֶק כָּךְ מְנוּקִּין מִכׇּל מוּם אָמַר אַמֵּימָר מַאי קְרָא כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ וְדִילְמָא מוּם מַמָּשׁ אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר קְרָא וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ עִמָּךְ בְּדוֹמִין לָךְ וְדִילְמָא הָתָם מִשּׁוּם שְׁכִינָה אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר קְרָא וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ אִתָּךְ בְּדוֹמִין לָךְ לֶיהֱוֵי מַתְנִי' סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גּוֹרֶן עֲגוּלָּה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה וּשְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי מְחַיְּיבִין וְדִבְרֵי מְזַכִּין רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה אֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְאֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְחַיְּיבִין וְהַשְּׁלִישִׁי כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּיבִין רש"י
כי קאמר רב. דתלמידו נמנה לא אמר אלא כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה הוו צריכי למה ששמע מרבו אבל לסבריה למצוא ראיות וליישב הטעמים אינן צריכין הלכך גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמים הבנת לבו דנימא אם היתה חכמתו מפי רב אחר הוי אומר טעם אחר: עשרה דברים. תנן במתני' (דף. לב.): וכולן אינן נוהגין בדין שור הנסקל. להיות שוה לדיני נפשות אף על פי שאמרנו בפ''ק (דף ב.) לענין עשרים ושלשה כמיתת בעלים כך מיתת השור: חוץ מעשרים ושלשה. שצריך כ''ג כדיני נפשות: לא תטה. לרעה ע''פ אחד אבל אתה מטה לחובה דין השור ע''פ אחד ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מכ''ג ומסתברא דהיקש להכי אתי שהוא עיקר הדין ותחילתו אבל כולהו אינך להצלה אתי ומה לנו לחוס על שור המועד מוטב לקיים בו ובערת הרע (דברים יט): הא תשעה הוו. והדר פרקינן אאתקפתין והא י' תנן במתני' ואמר האי דקשיא לן ט' הוו משום דאין הכל כשירין ועשרים ושלשה חדא היא דמאי טעמא ממזר פסול מדיני נפשות משום דבעינן כ''ג דהיינו סנהדרי ובסנהדרי כתיב (במדבר יא) ונשאו אתך בדומין לך מיוחסין כמותך: זקן. ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני וכן סריס: מטיפה כשירה. מזרע ישראל: מכל מום. פגם משפחה: משום שכינה. הנך דבימי משה הוא דבעינן מיוחסין שיהו ראוי שתשרה שכינה עליהן: שכינה. דכתיב (שם) ואצלתי מן הרוח: ונשאו אתך. בסנהדראות שחילק לו יתרו לשפוט את העם דאין כאן משום שכינה דכתיב והקל מעליך ונשאו אתך ולא מן ונשאו אתך במשא העם (שם) יליף דההוא בשבעים זקנים שהלכו עמו לאהל מועד כתיב ומשום שכינה: מתני' סנהדרין. אף של כ''ג: כחצי גורן עגולה. בעגולה היו יושבין כדי שיהו כולן רואין זה את זה לפי שאם היו יושבין בשורה אין פני הראשונים רואין זה את זה ובעגולה שלימה אין יושבין לפי שצריכין בעלי הדין והעדים ליכנס לדבר בפני כולם שיהו כולן רואין את העדים ומדקדקין בדברים ולא שיהא פני העדים לשורה זו ואחוריהם לזו: וכותבין דברי המזכין והמחייבין. שניהם כותבין דברי המזכין ושניהם כותבין דברי המחייבים שאם יטעה האחד יוכיח כתבו על של חבירו: שלשה. הוו שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהן יטעו בדבר אלא א' כותב דברי המזכין וא' כותב דברי המחייבין והג'. כותב דברי כולם ומתוך שאין טורח רב עליהם לא יקצרו בדבר ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתב של שלישי: יושבין לפניהן. אף הן כעגולה אלא שהגדולים יושבין על הספסלין והתלמידים על הקרקע:
תוספות
לאתויי ממזר. לאו אאין הכל כשרין לדון דיני נפשות קאי דאם כן הוה ליה למימר לאתויי חלל דהוי רבותא טפי דאפי' חלל דכשר לבא בקהל פסול לדון דיני נפשות משום דכתיב אתך בדומה לך ועוד הא בהדיא קתני לה אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה אלא אהכל כשירין לדון דיני ממונות קאי וכן מוכח הצריכותא דעביד אדיני ממונות ואע''ג דבפרק בא סימן (נדה דף מט: ושם) קעביד צריכותא איפכא אדיני נפשות מ''מ נקט עיקר מילתא משום דיני ממונות וא''ת לימא לאתויי סומא דכשר לדון דיני ממונות לתנא דמתני' כדאמרינן לעיל (דף לד:) ופסול לדיני נפשות כדאי' בריש מצות חליצה (יבמות דף קא. ושם) דממעט סומין מדתני רב יוסף כשם שב''ד מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום ומהאי טעמא נמי יש לפסול כל מומין כיון דקאמר קרא דמום אין בך במום ממש איירי וי''ל דמשמע ליה מתני' בפסול יוחסין כדאמרי' בזה בורר (לעיל דף כז:) אמתניתין דבא סימן תדע דקתני סיפא אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה: תנינא חדא זימנא. אמילתיה דרב יהודה קשה ליה אמאי איצטריך ליה למימר אתרתי מתניתין לאיתויי ממזר דאי אמתניתין מאי פריך הא קתני התם טובא כה''ג אע''ג דתני להו בשאר דוכתי וכה''ג אשכחן בפרק אלו דברים בפסחים (דף סט: ושם) גבי כלל גדול א''ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה: חדא לאתויי גר. השתא משמע דסתם גר כשר לדיני ממונות וק' דבפרק החולץ (יבמות דף קה: ושם) אכשריה רבא לרב מרי בר רחל ומני' אפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה אלמא בעיא אמו מישראל וי''ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמרי' בפ' מצות חליצה (שם דף קב. ושם) גר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפ''ה דלענין דיני נפשות איירי דדן חבירו ולא ישראל אבל לדיני ממונות כשר ועוד דהתם מייתי קרא דמקרב אחיך ואילו דיני נפשות מימעטי בסמוך מונשאו אתך וא''ת והא דאמר בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף עו:) גבי מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים למימרא דלא מוקמינן פסולין ורמינהו הכל כשרין לדון ואמר רב יהודה לאתויי ממזר ומאי קושיא היינו לדון חבירו וי''ל דשאני ממזר הואיל ואביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה והאי דקאמר צריכא אע''ג דגר וממזר חלוקין מ''מ נקט צריכותא דשייכא לפי המשנה השנויה סתם ואין חילוק זה מפורש בה וא''ת בריש מצות חליצה (דף קב: ושם) דא''ל שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינא בישראל בב''ד של ישראל ולא בב''ד של גרים ורגיל ר''ת לומר דאותו (רב) שמואל בר [רב] יהודה היה בנו של רב יהודה הינדוואה דאמרי' בפ''ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשים הוה ונתגייר הוא ובנו ואינו נראה דא''כ בלא ישראל נמי מיפסיל אפי' בשאר דינין כיון דלאו אמו מישראל ואין לומר דאיצטריך לפסול אפי' לחליצת בני גרים דבני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה ישראל מעליא נינהו כדאמרי' בפ' נערה (כתובות דף מד: ושם) לענין נערה המאורסה דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעליתא היא וצריך לומר דאיצטריך בישראל לפסול גר לחליצה אפילו אמו מישראל ורב שמואל בר יהודה אמו מישראל הוה: אתך בדומין לך. אף על גב דמאתך נמי הוי שייך למעוטי בעל מום דמשה לאו בעל מום הוה כדאמרינן בפרק אלו מומין (דף לז) אם כן עשיתו למשה בעל מום מכל מקום לא הוה מסתבר למידרש אתך להכי אי לאו משום דכתיב ומום אין בך:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|