|
טקסט הדף מנוקד
קְלָתֵיהּ
כֵּיוָן דְּאִיתַּחְזַק בְּבֵי דִינָא אִיבַּעְיָא קְלָתֵיהּ לָא אָמְרִינַן אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן סִימְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו אֵין עָלָיו עֵדִים וְיָצָא מִתַּחַת יְדֵי שָׁלִישׁ אוֹ שֶׁיָּצָא אַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת כָּשֵׁר אַלְמָא שָׁלִישׁ מְהֵימַן תְּיוּבְתָּא דְּרַב נַחְמָן תְּיוּבְתָּא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְעוֹלָם מֵבִיא רְאָיָה וְסוֹתֵר עַד שֶׁיִּסְתַּתֵּם טַעֲנוֹתָיו וְיֹאמַר קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַעִידוּנִי הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא אָמְרַתְּ יִסְתַּתֵּם טַעֲנוֹתָיו אֲתָאן לְרַבָּנַן וַהֲדַר אָמְרַתְּ קִרְבוּ אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַעִידוּנִי אֲתָאן לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְכִי תֵּימָא כּוּלַּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וּפָרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ מַאי עַד שֶׁיִּסְתַּתֵּם טַעֲנוֹתָיו עַד שֶׁיֹּאמַר קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַעִידוּנִי וְהָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵינוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ חוּץ מֵעָרֵב וְצַיְדָן וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה אֶלָּא כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְעוֹלָם מֵבִיא רְאָיָה וְסוֹתֵר עַד שֶׁיִּסְתַּתֵּם טַעֲנוֹתָיו וְיֹאמְרוּ לוֹ הָבֵא עֵדִים וְאוֹמֵר אֵין לִי עֵדִים הָבֵא רְאָיָה וְאוֹמֵר אֵין לִי רְאָיָה אֲבָל בָּאוּ עֵדִים מִמְּדִינַת הַיָּם אוֹ שֶׁהָיְתָה דִּיסַקַּיָּא שֶׁל אָבִיו מוּפְקֶדֶת בְּיַד אַחֵר הֲרֵי זֶה מֵבִיא רְאָיָה וְסוֹתֵר כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַתּוֹקֵף אֶת חֲבֵירוֹ בַּדִּין אֶחָד אוֹמֵר נִדּוֹן כָּאן וְאֶחָד אוֹמֵר נֵלֵךְ לִמְקוֹם הַוַּועַד כּוֹפִין אוֹתוֹ וְיֵלֵךְ לִמְקוֹם הַוַּועַד אָמַר לְפָנָיו רַבִּי אֶלְעָזָר רַבִּי מִי שֶׁנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה יוֹצִיא מָנֶה עַל מָנֶה אֶלָּא כּוֹפִין אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ אִיתְּמַר נָמֵי אָמַר רַב סָפְרָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁנֵים שֶׁנִּתְעַצְּמוּ בַּדִּין אֶחָד אוֹמֵר נִדּוֹן כָּאן וְאֶחָד אוֹמֵר נֵלֵךְ לִמְקוֹם הַוַּועַד כּוֹפִין אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ וְאִם הוּצְרַךְ דָּבָר לִשְׁאוֹל כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין וְאִם אָמַר כִּתְבוּ וּתְנוּ לִי מֵאֵיזֶה טַעַם דַּנְתּוּנִי כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ וְהַיְּבָמָה הוֹלֶכֶת אַחַר הַיָּבָם לְהַתִּירָהּ עַד כַּמָּה אָמַר רַבִּי אַמֵּי אֲפִילּוּ מִטְּבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי אָמַר רַב כָּהֲנָא מַאי קְרָא וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְלֹא זִקְנֵי עִירָהּ אָמַר אַמֵּימָר הִילְכְתָא כּוֹפִין אוֹתוֹ וְיֵלֵךְ לִמְקוֹם הַוַּועַד אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כּוֹפִין אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָאָמַר לֵיהּ לֹוֶה לְמַלְוֶה אֲבָל מַלְוֶה עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה שְׁלַחוּ לֵיהּ לְמָר עוּקְבָא לִדְזִיו לֵיהּ כְּבַר בִּתְיָה שְׁלָם עוּקְבָן הַבַּבְלִי קְבַל קֳדָמַנָא יִרְמְיָה אָחִי הֶעֱבִיר עָלַי אֶת הַדֶּרֶךְ (וְ)אִמְרוּ לוֹ הַשִּׂיאוּהוּ וְיִרְאֶה פָּנֵינוּ בִּטְבֶרְיָא הָא גוּפָא קַשְׁיָא אָמְרַתְּ אִמְרוּ לוֹ אַלְמָא דַּיְּינוּהּ אַתּוּן הַשִּׂיאוּהוּ וְיִרְאֶה פָּנֵינוּ בִּטְבֶרְיָא אַלְמָא שַׁדְּרוּהּ הָכָא (אֶלָּא) הָכִי קָאָמְרִי אֱמַרוּ לֵיהּ דַּיְּינוּ[הּ] אַתּוּן אִי צָיֵית צָיֵית וְאִי לָא הַשִּׂיאוּהוּ וְיִרְאֶה פָּנֵינוּ בִּטְבֶרְיָא רַב אָשֵׁי אָמַר דִּינֵי קְנָסוֹת הֲוָה וּבְבָבֶל לָא דָּיְינִי דִּינֵי קְנָסוֹת וְהָא דִּשְׁלַחוּ לֵיהּ הָכִי כְּדֵי לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְמָר עוּקְבָא הֲדַרַן עֲלָךְ זֶה בּוֹרֵר רש"יקלתיה. שרפתו הלכך מה לה לשקר: דאיתחזק בבי דינא. שכתוב בו הנפק לא אלימא איהי לאפקועי מעשה ב''ד: סימפון. שובר ויצא מתחת יד לוה כמשפטו: יתקיים. השטר בחותמיו יעידו עדים על חתימות ידיהן וכשר: אין עליו עדים. והרי הוא יוצא מתחת יד שליש ולא מתחת יד הלוה הואיל ושניהם מודים שזה מינהו להיות שליש ביניהם כשר: או שיצא אחר חיתום שטרות. בתוך שטר המלוה נכתב השובר תחת העדים כשר שהרי המלוה עצמו מוחזק בשטרו ואי לאו דפרעיה לא הוה שביק למיכתב תברא בגוויה: עד שיסתתם טענותיו. משמע שאמר בבית דין אין לי לא עדים ולא ראיה וחזר ואמר קרבו פלוני ופלוני שהיו מזומנין שם ומתחילה סותר טענותיו לומר אין לי: הא גופא קשיא. יסתתם טענותיו משמע מכיון שיסתמו שוב אין מביא ראיה ואפילו מצאם לאחר זמן כרבנן והדר קתני קרבו דמשמע דהאי הוא דלא מייתי דאפי' רשב''ג מודה בו אבל מצאם לאחר זמן מייתי כרבן שמעון: ואמר אין לי עדים. ואפילו מצאן לאחר זמן אינו סותר כרבנן: דסקיא. שק של עור שהיו שטרותיו של אביו מונחין בו: התוקף את חבירו בדין. בעל דין קשה ומטריח את חבירו ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום וועד תלמידי חכמים הרבה שיהא זה בוש מהם: נתעצמו. שנעשו קשין זה לזה: אפילו מטבריא לציפורי. אע''פ שישיבת טבריא גדולה משל ציפורי הלך אחריו לציפורי: והאמר רבי אלעזר. והא חזינן דפליג עלה ר' אלעזר לעיל ויהיב טעמא למילתיה דמסתבר טעמא: היכא דקאמר לוה. נלך למקום הוועד כופין אותו וידון כאן ולא יוציא זה מנה על מנה: מר עוקבא. אב ב''ד הוה במסכת שבת בבמה בהמה יוצאה (דף נה.): לדזיו ליה כבר בתיה. כמשה שהוא בן בתיה למי שמקרין עור פניו כמשה רבינו שגידלתו בתיה בת פרעה לשון אחר כבר ביתיה כמשה שהוא בן בית דכתיב (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא לדזיו ליה. על שם שהיה חכם וכתיב (קהלת ח) חכמת אדם תאיר פניו ומצאתי בספר הגדה שהיה מר עוקבא בעל תשובה שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ונפל בחולי ואשת איש היתה לימים נצרכה ללות ממנו ומתוך דוחקה נתרצית לו וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים ועל שם כך קרי ליה ר' נתן צוציתא במסכת שבת (דף נו:) הכא נמי להכי כתבו ליה הכי . על שם האור שהיה זורח עליו: עוקבן הבבלי קבל קדמנא. צעק לפנינו ואמר ירמיה אחי העביר עלי את הדרך איבד ממני דרך בני אדם שסירסו כך שמעתי וי''א העביר עלי את הדרך לא נהג עמי כשורה ועל עסקי ממון היה צועק: אמרו לו. לירמיה להתפייס עמו: השיאוהו ויראה פנינו בטבריא. הכריחוהו והזקיקוהו לבוא כאן לדון עמו: דיני קנסות. אלהים כתיב בהן (שמות כב) ובעינן סמוכין ובבבל אין סמיכה כדאמרינן בפרק קמא (דף. יד): תוספותוכיון דאיתחזק בבי דינא. פי' הקונטרס שכתוב בו הנפק וקשה דמכל מקום ניהמנה במיגו דאי בעי קלתיה וי''ל דאיתחזק בבי דינא שראוהו בידה כי ההוא דשילהי מי שמת (ב''ב דף קנט:) שהוחזק כתב ידו בבית דין: סמפון שיש עליו עדים. פ''ה שובר ויוצא מתחת ידי לוה כמשפטו ור''ת פירש דביד הלוה קרוי שובר וכשהוא יוצא מתחת ידי המלוה קרוי סמפון ויתקיים בחותמיו היינו דשיילינא לסהדי אי פריע אי לא פריע כדאיתא שילהי פ''ק דב''מ (דף): אין עליו עדים ויוצא. השטר והסמפונות מתחת ידי שליש כשר משמע ליה אפילו איתחזק דומיא דיוצא אחר חיתום שטרות. א''נ יש לפרש לאו דאין עליו עדים כלל אלא יש עליו עדים ולא ידעי אי פריע אי לא פריע ויוצא הסמפונות מתחת ידי שליש: (ויוציא מנה על מנה. מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אע''פ שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת): ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם כו'. דוקא היכא דנתעצמו לדון כו' וכפו אותו לדון כאן אבל בעלמא לא וכן משמע באיזהו נשך (ב''מ דף סט. ושם) גבי תרי כותאי דעבוד עיסקא דא''ל חזינא דכל בתר דידי קאזיל מר וקאמר כי האי ודאי צריך לאודועי מיהא יש לדחות דהכי קאמר כי האי ודאי צריך לאודועי אע''פ שאין שואל מאיזה טעם נתחייב צריך לאודועי אבל בעלמא אי שאיל אין אי לא לא: אי ציית ציית. אין לפרש אי לא ציית שלא תוכלו לכופו דכ''ש שלא יוכל נשיא לכופו דהכא שבט והתם מחוקק ומר עוקבא ריש גולה הוה אלא מפר''ת אי לא ציית כגון דאמר לב''ד הגדול קאזילנא: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|