סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

רשב"ם

כאן בצווח מעיקרא. מתחלה כשמסר לו זה את השטר התחיל צווח הלכך לא קנה שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו דחוב הוא לו דכתיב (משלי טו) שונא מתנות יחיה וכדאמרינן [באלו טריפות] (חולין ד' מד:) והנותן עצמו לא ג) תחזיר לו שהרי סילק עצמו מהם אלא הפקר הם וכל המחזיק בהן זכה בהן כדאמרינן בכריתות בתחלת פרק המביא אשם תלוי (דף כד.) אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואחר הלה אי אפשי כל המחזיק בה זכה בה ואסקינן התם כריש לקיש: כאן בשתק ולבסוף צווח. קנה כיון דקיבל השטר בשתיקה נתרצה לזכות במתנה ומאחר שזכה אין מועיל כלום להוציאה מרשותו מה שאמר אי אפשי במתנה זו עד שיתנה בלשון מתנה לאחרים או שיפקירם: זיכה לו ע''י אחר. בפניו והוא שתק כשמסרו את השטר או הקנו בקנין סודר לאחרים לצרכו וכשבאו למסור לו השטר התחיל צווח: באנו למחלוקת. אם קנה אם לאו: והיו בהן עבדים. ומתוך כך צווח שאינו רוצה לזון העבדים דאפי' למ''ד יכול הרב לומר לעבד עשה ואיני זנך אפ''ה לא ניחא ליה לעשות כן: רבן שני. מקבל מתנה: אוכלין בתרומה. מחמת השני דודאי קנה וכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו (ויקרא כב): יורשין. כלומר ראשון או יורשין ולרבן שמעון לא סבירא ליה האי דריש לקיש דאמר בכריתות בפרק המביא הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה דסבירא ליה לרבן שמעון דאדעתא דהכי יהיב ליה דאי לא בעי מקבל מתנה תיהדר ליה והכי מפרש בכריתות ומיהו הלכתא כריש לקיש ובהך פלוגתא נמי הלכתא כרבנן דהא דקי''ל הלכה כרשב''ג במשנתנו היינו משנה אבל ברייתא לא אלא הלכה כרבנן דמשנתינו מתני' משמע אבל היכא דאמרי' משנה היינו נמי ברייתא כדאמרי' בעלמא (גיטין דף סז.) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ומשו''ה קי''ל כותיה בין במשנה בין בברייתא: הוכיח סופו. שצווח על השתיקה שבתחלה דלא נתרצה במתנה אלא להכי שתק דגנאי היא לצווח כל זמן שלא הגיע מתנה לידו: תנו רבנן שכיב מרע כו'. להכי נקט שכיב מרע דבדידיה איכא לאיפלוגי בין היכא דאמר אחריו לפלוני להיכא דלא אמר משום דראוי לחלק כל נכסיו בדבור פיו לזה כך ולזה כך אבל בריא רגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו והדבר ידוע למי מקנה תחלה ולמי לבסוף: שאמר תנו מאתים זוז כו'. וכגון דלא שייר אחריהן כלום דאי שייר מידי שלא חלק להם אע''ג דמית לא קנו אא''כ הקנה להם בקנין סודר כדפסקינן לקמן במי שמת (דף קנא:) מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין ואע''ג דמית: אם יצא עליו שט''ח. קודם שקבלו המעות אי נמי כגון דהני מאתים זוז ושלש מאות זוז שדות ששוות כך וכך דמים הלכך אפי' לאחר שגבו גובה בעל חוב מהן דמקבל מתנת שכיב מרע כיורש שויוה רבנן לקמן במי שמת ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבעל חוב: גובה מכולן. שהרי לכולם נתכוין ליתן ביחד אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד וכגון שלא שתק בינתים דהיינו נמלך לקמן במי שמת הלכך גובה מכולן מן המעט ימעיט ומן הרב ירבה כגון אם בא בעל חוב לטרוף תשע דינרין גובה מן המאתים ב' דינר ומן השלש מאות שלש דינר ומן הד' מאות ארבע דינר והא דנקט האי סידרא רבותא הוא דנקט ומשום סיפא דהיכא דאמר אחריו ואחריו דאחרון אחרון נפסד ואע''פ שאוהבו השכיב מרע יותר ליתן לו מתנה מרובה: אין לו. כדי החוב גובה המותר משלפניו: לפלוני בכורי כראוי לו. אמרי' לקמן דהאי כראוי לו לישנא יתירא הוא ליפוי כח שנתן לו הני מאתים זוז לבד בכורתו הלכך נוטלן וגם את בכורתו ואי לא הוה אמר כראוי לו היה נוטלן בבכורתו רצה בכורתו נוטל רצה מאתים זוז נוטל דידו על העליונה כדאמרי' נמי לקמן גבי היכא דאמר בבכורתו בהדיא: רצה בכורתו נוטל. אם היא יותר ממאתים שהרי אינו יכול לגרוע מבכורתו אפי' לרבי יוחנן בן ברוקה כדנפקא לן בפרקין לעיל מלא יוכל לבכר: רצה מאתים נוטל. אם בכורתו פחות ממאתים זוז וה''ה אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה כדפרכינן לקמן ודלמא כראוי לו בחובו קאמר ומשנינן רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא אם לא אמר כראוי לו הוה אמרינן דבחובו או בבכורתו קאמר דיטול מאתים והא דנקט הכא בבכורתו אתא לאשמועינן דאף על גב דפריש בהדיא בבכורתו אפ''ה יטול כל בכורתו אם היא יותר ממאתים זוז דידו על העליונה:

תוספות

כאן בצווח מעיקרא. פי' בקונט' צווח מעיקרא לא קנה ומ''מ הנותן סילק עצמו והם הפקר כר''ל דאמר בהמביא אשם תלוי (כריתות דף כד.) הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם זכה אבל בשתק ולבסוף צווח כיון ששתק לא הוי הפקר וזכה בה בעל כרחו ואע''ג דרבן שמעון בן גמליאל בסמוך בזיכה לו ע''י אחר ושתק ולבסוף צווח עביד ליה כצווח מעיקרא אפ''ה קאמר יחזירו ליורשי נותן ולא הוי הפקר ריש לקיש לא סבר כותיה אלא כרבנן ובכריתות (שם ושם) דפריך אמילתיה דריש לקיש דאמר אי אפשי בה כל הקודם זכה מרב ששת דאמר מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל אי אפשי בה לא אמר ולא כלום בטילה היא דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה לפירושו הכי פריך כי היכי דבטילה היא דמהני אף לאחר שבאה לידו והדרא למרה הכי נמי הוה לן למימר באי אפשי קודם שבאה לידו הדרא למרה וריש לקיש אמר כל הקודם בה זכה ומשני לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה וקשה לר''י על פירושו דהיכי פריך התם לריש לקיש מדין ודברים אין לי על שדה זו דלא אמר כלום לישני דמילתיה דריש לקיש בקודם שבאה לידו ולכך הוי הפקר בסילק עצמו אבל גבי דין ודברים שהנכסים שלו אין יכול להסתלק בהאי לישנא ועוד קשה דהיכי פריך התם לריש לקיש מרבנן דהכא דאמרי הרי אלו אוכלין בתרומה הא אוקמי' הכא מילתייהו דרבנן בשתק ולבסוף צווח ומילתיה דריש לקיש בצווח מעיקרא ואדרבה מרשב''ג הוה ליה למיפרך ועוד קשה דעד כאן לא פליגי רבנן ורבן שמעון בן גמליאל הכא אלא דהאי משוי ליה כשתק ולבסוף צווח והאי משוי ליה כצווח מעיקרא אבל אי צווח מעיקרא לכולי עלמא כבר זכו יורשין ולא הוי הפקר וריש לקיש קאמר דהוי הפקר ועוד קשה להר''ר פטר דאמר בהגוזל (ב''ק דף קטז.) גבי חמרא דרב ספרא דאדעתא דאריא אפקריה אדעתיה דכ''ע לא אפקריה וא''כ לריש לקיש קודם שבאה מתנה לידו אמאי הוי הפקר הוה ליה למימר שיחזירו לנותן דאדעתא דליקבל מיניה קא יהיב ולא שיהיה הפקר לכל לכך נראה לפרש דר''ל נמי איירי אחר שבאה מתנה לידו דהיינו שתק ולבסוף צווח והא דקאמר הכא דבשתק ולבסוף צווח קנה היינו שלא יחזרו לנותן אלא הפקר הן ובצווח מעיקרא דלא קנה יחזרו לנותן דלא יהיב ליה אלא אדעתא דליקבל מיניה והתם בכריתות גרס איפכא במילתיה דרב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה לידו מתנה זו בטילה לא אמר כלום אי אפשי בה תבטל דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה אע''פ שבאה לידו מתנה ומשני דלא הדרא למרה והשתא פריך נמי שפיר מדין ודברים דאין יכול להסתלק הואיל והנכסים בידו וכן ממילתייהו דרבנן דאמרי אוכלין בתרומה ואיירי בשתק ולבסוף צווח כמילתיה דריש לקיש ומיהו בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) גרסינן במילתיה דרב ששת להיפך דלא אפשי לא אמר כלום בטילה היא דבריו קיימין כדמוכח התם והויא כאיכא דאמרי וכהנה רבות בגמרא:
עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר