|
טקסט הדף מנוקד
וְאֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ אֲמַר מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיָדִי וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי הָכִי אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁהוֹרָתָהּ בַּדֶּרֶךְ וְלֵידָתָהּ בֵּין הַחוֹמוֹת שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר יָלְדָה אוֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם לֵידָתָהּ בְּמִצְרַיִם וְאֵין הוֹרָתָה בְּמִצְרַיִם
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי חֶלְבּוֹ מֵרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי כְּתִיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וְגוֹ' מַאי שְׁנָא כִּי אִתְיְלִיד יוֹסֵף אֲמַר לֵיהּ רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁאֵין זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו נִמְסָר אֶלָּא בְּיַד זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגוֹ' אֵיתִיבֵיהּ וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמׇחֳרָתָם אֲמַר לֵיהּ דְּאַקְרְיָךְ נְבִיאֵי לָא אַקְרְיָךְ כְּתוּבֵי דִּכְתִיב בְּלֶכְתּוֹ אֶל צִקְלַג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה עַדְנָה וְיוֹזָבָד וִידִיעֲאֵל וּמִיכָאֵל וְיוֹזָבָד וֶאֱלִיהוּא וְצִלְּתָי רָאשֵׁי הָאֲלָפִים אֲשֶׁר לִמְנַשֶּׁה מֵתִיב רַב יוֹסֵף וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא יִשְׁעִי מִבְּנֵי מְנַשֶּׁה אָתֵי דִּכְתִיב וּבְנֵי מְנַשֶּׁה חֵפֶר וְיִשְׁעִי תָּנוּ רַבָּנַן הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּיבָה וּבְמוּקְדָּשִׁין וּבְשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן כֵּיצַד הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן פָּרָה מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים אוֹ שֶׁהָיְתָה רוֹעָה בָּאֲפָר וְיָלְדָה בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם אֲבָל בָּנוּ בָּתִּים וְנָטְעוּ כְּרָמִים אֵין בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם הַאי הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּיבָה הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאָתֵי לִידֵי אֲבוּהוֹן פְּשִׁיטָא וְאִי דְּלָא אָתֵי לִידֵי אֲבוּהוֹן רָאוּי הוּא וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק הָכָא בְּמַכִּירֵי כְהוּנָּה עָסְקִינַן וּדְאִשְׁתְּחִיט בְּחַיֵּי דַּאֲבוּהוֹן וְקָסָבַר מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמוּ מוּקְדָּשִׁין לָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ בְּקָדָשִׁים קַלִּים וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאָמַר מָמוֹן בְּעָלִים הוּא דְּתַנְיָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹן בְּעָלִים דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן פָּרָה מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים אוֹ שֶׁהָיְתָה רוֹעָה בָּאֲפָר וְיָלְדָה בְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם הַשְׁתָּא מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת דְּלָאו בִּרְשׁוּתָא דְּמָרַהּ דִּידְהוּ קָיְימָא אָמְרַתְּ שָׁקֵיל רוֹעָה בָּאֲפָר מִיבַּעְיָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּמוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת דּוּמְיָא דְּרוֹעָה בָּאֲפָר מָה רוֹעָה בָּאֲפָר שְׁבָחָא דְּמִמֵּילָא קָא אָתֵי וְלָא קָא חָסְרִי בַּהּ מְזוֹנָא רשב"ם
ואת. ריבוי הוא: מרגלית טובה. טעם יקר בעיני כמרגלית שלא הייתי רוצה לגלות ומעיקרא לחדודי הוא דבעי: לאבדה ממני. כלומר לגלותה לאחרים ולחבב הטעם היה אומר כן: זו יוכבד. ולכך לא פרט בה שהרי עדיין לא יצאה לאויר העולם אלא עובר במעי אמה היתה בכניסת' למצרים: מאי שנא. דלא רצה לשוב לבית אביו עד שנולד יוסף: ויכם דוד. בעמלק כשפשטו על צקלג ונהגו נשי דוד מיירי בספר שמואל והלא דוד מיהודה הוה ולא מיוסף ונפל זרעו של עשו בידו דעמלק היה בן אליפז בן עשו ואתה אמרת שאינו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף והלא גם ביד שאר שבטים נמסר ואמאי קאמר קרא ובית יוסף להבה טפי משבט יהודה: דכתיב. בדברי הימים בלכתו אל צקלג להלחם בעמלק: נפלו עליו כו'. ראשי האלפים אשר למנשה לפי שנשתתפו עמו ממנשה דהיינו משבט יוסף לכך נפלו בידו: מבני שמעון וגו'. ויכו את שארית הפלטה לעמלק אלמא ביד בני שמעון נמי נפלו ואתה אמרת שאין נמסר אלא ביד זרעו של יוסף: בכור. בן כהן: נוטל בזרוע פי שנים כו'. לקמן מפרש לה: ובמוקדשים. לקמן מפרש לה: ששבחו. מעצמן כיצד הניח כו': מוחכרת. למחצית שכר: מושכרת. בדבר קצוב עד זמן פלוני: באפר. אחו דלא חסרי מזוני כדלקמן: וילדה בכור נוטל פי שנים. בהאי ולד הואיל ושבחא דממילא הוא ודמי כאילו הוחזק בו אביהן: אבל בנו בתים. דהאי שבחא על ידי היתומים עצמן הוא ולאו ממילא לא קא שקיל פי שנים: ראוי הוא. דלא דמי לשבחא שהשביחו הנכסים דכיון דהוי אבוהון מוחזק בנכסים והן עצמן הושבחו כמי שהוחזקו בשבח דמי אבל הני מתנות לא זכה אביהן כלום מחיים וכולן הוו שבח: ה''ג במכירי כהונה עסקינן. שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהן מיד כשנשחטו קודם שהופרשו מן הבהמה: ודאשתחיט בחיי אבוהון. ודמי כמאן דאתו לידיה בטבלייהו דאמרי' בשחיטת חולין בפ' הזרוע (דף קל:) דקני להו כהן אי אתו לידיה בטבלייהו דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כדנפקא לן התם מוזה יהיה משפט הכהנים מלמד שהמתנות דינן להוציאן בדיינין אי אתו לידיה בטבלייהו כדמפרש התם וה''נ כיון דאשתחיט בחיי אבוהון והן מכירין של כהן זה ומרעיו ואוהביו אע''פ שעדיין לא הופרשו הרי הם כאילו באו לידו שאלו אוהביו גמרו ומקנו לו המתנות כשהן עדיין בתוך הבהמה ודמי כמי שהוחזק בהן בחייו דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ויטול בהן בכור פי שנים והשתא ליכא למיפרך פשיטא דהשתא אשמועינן טובא דאע''פ שלא הורמו כמי שהורמו דמיין: מוקדשין לאו דידיה נינהו. כגון חטאות ואשמות מחיים קדשי ה' נינהו ויש בהן מעילה כל זמן שלא נשחטו אבל שלמים אין בהן מעילה כדדרשינן קדשי ה' קדשים המיוחדים לשם יצאו קדשים קלים שאין מיוחדים לשם ומיהו אינם ממונו דמיקדש מיהא קדשי ולא קרינא בהו בכל אשר ימצא לו ואפילו אם נשחטו שיכול לאכלן אינם שלו כדתנן בפ''ב דקדושין המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת דמשלחן גבוה קא זכו ומשני בקדשים קלים ומחיים דהוי ממונו לרבי יוסי הגלילי ומיהו לאחר שחיטה לא כדאמרינן בפרק ראשון דב''ק כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו לא אמר: דאמר ממון בעלים הם. לכל דבר אף לקדש את האשה: ומעלה מעל בה'. וכחש בעמיתו בפקדון וגו' וכחש בה ונשבע על שקר וחזר והודה והביא את אשמו: לרבות קדשים קלים. להתחייב עליהם אשם גזילות אם כפר בהן ונשבע והודה כשאר גזל ממון שהרי ממונו הן שהבשר והעור שלו ואין לגבוה בהן אלא אימורים ולכהן חזה ושוק ובה' ובעמיתו קדריש דהיינו שלמים שהאימורים לשם והבשר לבעלים והך מעילה דהכא אינו אלא לשון שינוי וכן הוא אומר (דה''ב כו) וימעל בה' אלהיו וכן בסוטה הוא אומר (במדבר ה) איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל בתורת כהנים דהא מעילה ממש ליכא בשלמים כדפרישית דממעיט להו בתורת כהנים מדכתיב קדשי ה' בנהנה מן ההקדש גבי מעילה: דלאו ברשותיה. דאב קיימא: רועה באפר. דהוי מוחזק מיבעיא: מה רועה באפר שבחא דממילא. מעשב השדה:
תוספות
היתה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים בכור נוטל פי שנים. לקמן מוקי לה כרבי דלרבנן אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אע''ג דבכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד או בהמה טמאה עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים ה''נ אי אמר הבכור או תחלקו או אטול פי שנים בשבח הרשות בידו והא דלא נקט חכרוה ושכרוה היתומין משום דהשתא אשמעינן חידוש טפי דאע''ג שהיתה חכורה ושכורה בחיי האב לא חשבינן להפרה ראוי ויטול פי שנים: הכא במכירי כהונה (ולויה) עסקינן. בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפרק כל הגט (גיטין דף ל.) המלוה מעות את הכהן והלוי והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברי' בעלמא ואע''פ שאם רצה יכול לחזור בו מכל מקום כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק ודוקא דאשתחיט בחיי אבוהון הא לאו הכי לא כיון דמת מי יזכה: וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו. תימה דבסמוך מוקי לה כרבי ובסוף פ''ב דקידושין (דף נח.) אית ליה דלאו כמי שהורמו דמי וי''ל דתנא דהכא לא סבר ליה כרבי אלא בהא דבכור שקיל פי שנים בשבח אי נמי דוקא במתנות דתרומת מעשר אית ליה לרבי דלאו כמי שהורמו דמי אבל מתנות דהכא דזרוע ולחיים שהן ניכרות אית ליה כמי שהורמו דמיין:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|