|
טקסט הדף מנוקד
וְאֶלָּא קַשְׁיָא הוֹאִיל וְיוֹנְקִין מִשְּׂדֵה הֶקְדֵּשׁ
אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ לְדִידִי כִּי הֵיכִי דְּמוֹכֵר בְּעַיִן רָעָה מוֹכֵר מַקְדִּישׁ נָמֵי בְּעַיִן רָעָה מַקְדִּישׁ וְשַׁיּוֹרֵי מְשַׁיַּיר לְדִידְכוּ אוֹדוּ לִי מִיהָא דְּלֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא חָרוּב הַמּוּרְכָּב וְסַדַּן הַשִּׁקְמָה וְאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לָא שְׁנָא בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֵימָא סֵיפָא וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ הִקְדִּישׁ אֶת הָאִילָנוֹת וְחָזַר וְהִקְדִּישׁ אֶת הַקַּרְקַע כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה פּוֹדֶה אֶת הָאִילָנוֹת בְּשׇׁוְיֵיהֶן וְחוֹזֵר וּפוֹדֶה בֵּית זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף וְאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵיזִיל בָּתַר פִּדְיוֹן וְנִיפַּרְקוּ אַגַּב אַרְעַיְיהוּ דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל בָּתַר פִּדְיוֹן דְּתַנְיָא מִנַּיִן לַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו וְהִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו מִנַּיִן שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה תַּלְמוּד לוֹמַר וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ שָׂדֶה שֶׁאֵין רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁרְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִנַּיִן לַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו וּמֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ מִנַּיִן שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה תַּלְמוּד לוֹמַר וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שְׂדֵה אֲחוּזָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁהִיא שְׂדֵה אֲחוּזָּה וְאִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֵיכָא דְּמֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ לָא צְרִיכִי קְרָא כִּי אִצְטְרִיךְ קְרָא הֵיכָא דְּהִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו מְנָא לְהוּ אִי מֵהַאי קְרָא אֵימָא לְכִדְרַבִּי מֵאִיר הוּא דַּאֲתָא אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָזְלִי בָּתַר פִּדְיוֹן אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְעוֹלָם בְּעָלְמָא רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא אָזְלִי בָּתַר פִּדְיוֹן וְהָכָא קְרָא אַשְׁכַּחוּ וּדְרוּשׁ אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא אֲחוּזָּתוֹ אִי נָמֵי שְׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ מַאי אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ אֶת שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁרְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה אָמַר רַב הוּנָא חָרוּב הַמּוּרְכָּב וְסַדַּן הַשִּׁקְמָה תּוֹרַת אִילָן עָלָיו וְתוֹרַת קַרְקַע עָלָיו תּוֹרַת אִילָן עָלָיו דְּהֵיכָא דְּאַקְדֵּישׁ אוֹ זַבֵּין שְׁנֵי אִילָנוֹת וְהַאי יֵשׁ לוֹ קַרְקַע תּוֹרַת קַרְקַע עָלָיו דְּלָא מִזְדַּבַּן אַגַּב אַרְעָא וְאָמַר רַב הוּנָא עוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם תּוֹרַת עוֹמֶר עָלָיו וְתוֹרַת גָּדִישׁ עָלָיו תּוֹרַת עוֹמֶר עָלָיו דִּשְׁנֵי עוֹמָרִים שִׁכְחָה שְׁנַיִם וָהוּא אֵינָן שִׁכְחָה תּוֹרַת גָּדִישׁ עָלָיו דִּתְנַן עוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם שְׁכָחוֹ אֵין שִׁכְחָה אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ חָרוּב הַמּוּרְכָּב וְסַדַּן הַשִּׁקְמָה בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי וְרַבָּנַן רשב"ם
והיינו דקפריך ואלא קשיא הואיל ויונקין כו' כמו וליטעמיך אדמקשי' לרב הונא תקשי דר' שמעון אדרבי שמעון דהכא שמעינן ליה בעין רעה מקדיש ולעיל קאמר הואיל ויונקין כו' דמשמע הכל הקדיש בעין יפה ולא שייר קרקע לחרוב שלו: ה''ג אלא ר''ש לדבריהם דרבנן כו'. ושינויא הוא דקא משני דלא תקשי למאי דאמר רב הונא ואפילו לרבי עקיבא כו' ולא תקשי נמי דר''ש אדר' שמעון כו': מקדיש נמי בעין רעה מקדיש. דאפי' במה שהקדיש משייר לעצמו וכיון דלא הקדיש חרוב ושקמה לא הקדיש נמי קרקע הצריך לו כמו גבי מוכר ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע אפי' לר''ע כמו שאמר רב הונא וכל שכן לרבנן: אלא לדידכו. דאית לכו בעין יפה יותר מדאי גבי הקדש אפי' להקדיש בור וגת שאינם בכלל שדה די היה לכם אילו עשיתם מקדיש כמוכר לר''ע למימר ביה עין יפה לגבי מאי דמקדיש בהדיא כגון המקדיש את השדה הקדיש כל הקרקע כולו בעין יפה ולא שייר מן הקרקע כלום לצורך חרוב שלו נמצא יונק מן ההקדש וקדוש אבל בור ודות ושובך וכל הנך דאמרן לעיל דאינן בכלל שדה לא ליקדשו שהרי אין דעתו להקדיש יותר ממה שהוא מפרש: ואמרי ליה רבנן לא שנא. כלומר לא חשו לדבריו דהא קאמרי הקדיש את כולן דמדמו ליה לנותן מתנה שנותן ומקדיש בעין יפה כל מה שבשדה הואיל ושייך גביה דשדה פורתא ומהשתא מיתוקמא מילתיה דרב הונא אפילו כרבי עקיבא כדאמרן מעיקרא: ליזיל בתר שעת פדיון. דהא עכשיו הכל קדוש אילנות בהדי קרקע והכל קרוי שדה: דהא שמעינן ליה כו'. וסברא בעלמא היא והכי משמע ליה קרא ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך עכשיו בשעת פדיון בית זרע תומר שעורים וגו': המקדיש שדה מקנה פודהו בשוייו כדכתיב בהדיא בפרשה אבל בשדה אחוזה קצב הכתוב זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: ואחר כך מת אביו. וכ''ש אם מת אביו תחלה ואחר כך הקדישה דבשעת הקדשה כבר היתה שדה אחוזה ממש: כשדה אחוזה. לפדותה בסלע ופונדיון לשנה: ואם את שדה מקנתו וגו'. וסיפיה דקרא ונתן את הערכך: שדה שאינה ראויה. בשעת הקדש להיות שדה אחוזה היום ולמחר כגון שלקחו מאחר אי נמי מאביו ולא מת קודם היובל וקא ס''ד השתא דקרא לא כמר דייק ולא כמר דייק אלא לפי סברת דבריהן מפרשים הפסוק דס''ל לרבי שמעון דאזלינן בכל הקדשות בתר שעת פדיון כקנין כל דבר שאין לוקחין את החפץ אלא לפי שוויו בשעת מקח: שהיא שדה אחוזה. בשעה שהקדישה דאילו לא מת אביו היתה חוזרת ביובל לאביו כדכתיב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו ועתה כשמת אביו הרי היא לו שדה אחוזה ויחזור לו ביובל אבל הקדישה ואח''כ מת אביו ס''ל לר''מ דאינה כשדה אחוזה: לכדר''מ הוא דאתא. דמרבוי אחד אין לך לרבות אלא ההוא דדמי טפי לרבויי אלא [לאו] משום דאזלי מסברא בשעת פדיון ומפרשי ליה לקרא לפי דעתם: קרא אשכחו. דמרבי ליה בהדיא אבל בעלמא ניזיל גבי שעת הקדש לחומרא דכיון דקדשו אילנות לדמיהן אין לנו להפסיד הקדש: א''כ. כדר' מאיר דלא ריבה הכתוב בדין שדה אחוזה אלא מת ואח''כ הקדיש: ה''ג לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו מאי משדה. דהכי משמע קרא ואם את השדה מקנה שאינה מקצת שדה אחוזה אבל אם היא שדה אחוזה מקצת דהיינו הקדישה ואח''כ מת אביו דכמעט קנוי היא בכלל שדה אחוזה בשעת הקדש שהרי יכולה להיות שדה אחוזה אם ימות קודם היובל ולעולם בתר שעת הקדש אזיל: יש לו קרקע. כדין הקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו דחשיבותו לא תגרע כחו: דלא מיזדבן אגב ארעא. כדתנן במתני' ואם היו שני אילנות והאי חרוב האילנות מכורין והאי אינו מכור ומשום רישא נקט סיפא: תורת עומר עליו. כשיש עמו שנים מצטרפין לשלשה עמרים ולא הוו שכחה: שני עומרים שכחה שלשה אינן שכחה. בספרי מפיק ליה מהאי קרא ושכחת עומר בשדה (דברים כד) ולא גדיש וגם עומר שיש בו סאתים מפיק ליה התם מדכתיב לקחתו למעוטי האי דאינו ניקח בפעם אחת יפה: תורת גדיש עליו. דאפילו כשהוא לבדו אינו שכחה כדדרשינן בספרי עומר ולא הגדיש: חרוב המורכב וסדן השקמה. אם קדוש בכלל שדה אם לאו באנו למחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ורבנן דלרבנן קדשי דבעין יפה מקדיש כדתנן במתניתין ורבי מנחם בר' יוסי כרבי שמעון דבעין רעה מקדיש ואפי' חרוב שיונק מן השדה לא קדיש דבעין רעה כל כך הקדיש את השדה ששייר מן השדה לצורך יניקת חרוב שלו וכדפרישית לעיל רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו כו' והכי הוה שמיע ליה ריש לקיש מרבותיו דרבי מנחם ברבי יוסי סבירא ליה כרבי שמעון:
תוספות
הכי גרסינן ואילו רבי יהודה ור''ש הקדיש ואח''כ מת אביו כשדה אחוזה דמיא. ולא גרסינן היכא דמת אביו ואח''כ הקדישה לא צריך קרא דשפיר צריך קרא לכך אלא ר' יהודה ור''ש דידעי מסברא דהוא הדין הקדישה ואח''כ מת אביו משום דאזלי בתר פדיון אלא בהשולח (גיטין דף מח.) גרסינן ליה והסופרים טעו וכתבו גם כאן: קרא אשכחו ודרוש. ה''נ הוה מצי למדחי דבהא פליגי רבי יהודה ור''ש. סברי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא איצטריך קרא למת אביו ואחר כך הקדישה דהא לגמרי הוה שדה אחוזה דהא בחיי האב לא היה לו כי אם פירות ולא איצטריך קרא אלא להקדישה ואח''כ מת אביו ולא משום דאזלי בתר פדיון ורבי מאיר סבר כקנין הגוף דמי ואיצטריך קרא למת אביו ואחר כך הקדישה שלא ירש כלום דמעיקרא נמי היתה שלו והכי הוה בעי לאוקמי פלוגתא בסוף השולח (שם): לדבריהם דרבנן. ולא מצי למימר דסברא דנפשיה קאמר דהא לדידיה אפילו הקדיש אילן לא הקדיש קרקע כדקתני בברייתא כ''ש דלא הקדיש עם השדה קרקע הצריך לאילן כדפרישית לעיל:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|