סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי, "בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ, וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן" מַאי קָאָמַר? אֶלָּא עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לָן, הָכָא נַמִּי עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לָן. תֵּדַע, דִּכְתִיב "וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים".
אֶלָּא אָמַר רָבָא: שַׁתָּא קַמַּיְיתָא מָחִיל אִינִישׁ, תַּרְתֵּי מָחִיל, תְּלַת לֹא מָחִיל. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: אֶלָּא מֵעַתָּה כִּי הַדְרָא אַרְעָא תֵּיהֲדַר לְבַר מִפֵּירֵי, אַלָּמָּה אָמַר רַב נַחְמָן הַדְרָא אַרְעָא וְהַדְרֵי פֵּירֵי!
אֶלָּא אָמַר רָבָא: שַׁתָּא קַמַּיְיתָא לֹא קָפִיד אִינִישׁ, תַּרְתֵּי לֹא קָפִיד, תְּלַת קָפִיד. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: אֶלָּא מֵעַתָּה, כְּגוֹן הָנֵי דְּבֵי בַר אֶלְיָשִׁיב דְּקָפְדֵי אֲפִילּוּ אַמַּאן דְּחָלִיף אַמֵּיצְרָא דִּידְהוּ, הָכִי נַמִּי דִּלְאַלְתַּר הֲוֵי חֲזָקָה! וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִּי, אִם כֵּן נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִין!
אֶלָּא אָמַר רָבָא: שַׁתָּא קַמַּיְיתָא מִיזְדַּהֵר אִינִישׁ בִּשְׁטָרֵיהּ, תַּרְתֵּי וּתְלַת מִיזְדַּהֵר, טְפֵי לֹא מִיזְדַּהֵר. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: אֶלָּא מֵעַתָּה מְחָאָה שֶׁלֹּא בְפָנָיו לֹא תֶיהֱוֵי מְחָאָה, דְּאָמַר לֵיהּ "אִי מָחִית בְּאַפָּאי הֲוָה מִיזְדַּהַרְנָא בִּשְׁטָרָאי"! דְּאָמַר לֵיהּ "חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ".
אָמַר רַב הוּנָא: שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָמְרוּ, הוּא שֶׁאֲכָלָן רְצוּפוֹת. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – תָּנִינָא: "חֶזְקָתָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם"! מַהוּ דְּתֵימָא? "מִיּוֹם לְיוֹם" לְאַפּוּקֵי מְקוּטָּעוֹת, וּלְעוֹלָם אֲפִילּוּ מְפוּזָרוֹת – קָא מַשְׁמַע לָן.
אָמַר רַב חָמָא: וּמוֹדֵי רַב הוּנָא בְּאַתְרֵי דְּמוֹבְרֵי בַּאגֵי. פְּשִׁיטָא! לֹא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא דְּמוֹבַר וְאִיכָּא דְּלֹא מוֹבַר, וְהַאי גַּבְרָא מוֹבְרָהּ. מַהוּ דְּתֵימָא? אָמַר לֵיהּ "אִם אִיתָא דְּדִידָךְ הֲוָאי, אִיבָּעֵי לָךְ לְמִיזְרְעָה"ּ! קָא מַשְׁמַע לָן, דְּאָמַר לֵיהּ "חֲדָא אַרְעָא בְּכוּלֵּיהּ בַּאגָא לֹא מָצִינָא לִינְטַר", וְאִי נַמִּי "בְּהָכִי נִיחָא לִי דְּעָבְדָא טְפֵי".
תְּנַן: "חֶזְקַת הַבָּתִים…", וְהָא בָּתִּים דְּבִימָמָא יָדְעֵי, בְּלֵילְיָא לֹא יָדְעֵי! אָמַר אַבַּיֵּי: מַאן מַסְהִיד אַבָּתִים? שִׁיבְבֵי – שִׁיבְבֵי מֵידַע יָדְעֵי בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן דְּאָתוּ בֵּי תְּרֵי וְאָמְרֵי "אֲנַן אַגְרִינַן מִינֵּיהּ, וְדָרִינַן בֵּיהּ תְּלַת שְׁנִין בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא".
אָמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אַשִּׁי: הָנֵי נוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן הֵן, דְּאִי לֹא אָמְרֵי הָכִי, אָמְרִינַן לְהוּ "זִילוּ הָבוּ לֵיהּ אֲגַר בֵּיתָא לְהַאי"! אָמַר לֵיהּ: דַּיָּינֵי דִּשְׁפִילֵי הָכִי דָּאיְנֵי – מִי לֹא עָסְקִינַן כְּגוֹן דִּנְקִיטֵי אֲגַר בֵּיתָא, וְאָמְרֵי "לְמַאן לֵיתְבֵיהּ?".
אָמַר מַר זוּטְרָא: וְאִי טָעִין וְאָמַר "לֵיתוּ תְּרֵי סַהֲדֵי לְאַסְהוּדֵי לֵיהּ דְּדָר בֵּיהּ תְּלַת שְׁנֵי בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא", טַעַנְתֵּיהּ טַעֲנָה.

רש"י/רשב"ם

דאי לא תימא הכי. הרי שלח ירמיה לאותן שהיו בבבל שגלו עם יכניה י''א שנה קודם גלות צדקיהו בנו בתים ושבו כי לא תצאו משם עד מלאת לבבל שבעים שנה למה ליה להזהירם על זאת אלא עצה טובה קמ''ל דהוא משיא אותם הכא נמי עצה טובה בעלמא היא: תדע. דכל עצמו היה יגע ליעצם עצה טובה דקאמר להו נמי מקום גניזת שטרותיהם היכן הם מתקיימים יותר: מחיל איניש. על פירות קרקעו לאדם האוכלן: אלא מעתה. כיון דאתרי שנין מחיל תיהדר ארעא ממי שיצא עליו ערעור לסוף שנתים תיהדר ארעא לבעלים לבר מפירי דהא מחיל ליה עלייהו: אלמה אמר רב נחמן. לקמן בשמעתין:

עד כאן פירוש רש"י זצ"ל מכאן ואילך פירוש רבינו שמואל ב"ר מאיר

אלמה אמר רב נחמן. לקמן בשמעתין גבי מחזיק בקרקע חבירו ואזיל אידך ואייתי סהדי דאכלן תרתין שנין ולא יותר ואמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי של שתי שנים: תרתי לא קפדי. על מה שזה יורד לתוך שדהו של חבירו בלא רשותו ומיהו פירי לא מחיל: תלת קפיד. הואיל ושילש באוולתו ליכנס בלא רשות הבעלים וזה ששתק ולא מיחה ודאי מכרו לו: ה''נ דלאלתר תיהוי חזקה. למי שירד לנכסי דבי בר אלישיב הואיל ולא מיחו: אי מחית באפאי הוה מיזדהרנא בשטראי. יותר מג' שנים ומשני חברך חברא אית ליה ונודע לך שמחיתי ואם היתה לקוחה בידך כדבריך היה לך להזהר בשטרך יותר מג' שנים: שאכלן רצופות. אבל אם הניחה שנה שניה ואחר כך אכלה שתי שנים שלישית ורביעית מצי אמר בעל השדה האי דלא מחאי לך היינו משום דאוברת לה שנה שניה דגלית אדעתך דלאו דידך הואי והלכך לא זרעת אותה: חזקתן שלש שנים מיום ליום. שלא יהיה הפסק בינתים: מהו דתימא מיום ליום. דקתני מתניתין למעוטי מקוטעות דלא תימא שלש שנים מקוטעות קאמר כי היכי דקתני סיפא שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום אלא ג' חדשים בראשונה וג' חדשים באחרונה וי''ב באמצע: קמ''ל. רב הונא דדוקא קתני למעוטי מפוזרות: ומודה רב הונא. דדי לו בחזקת אכילת שנים מפוזרות: באתרא דמוברי באגי. במקום שנוהגין לזרוע שנה ולהוביר שנה שלא להכחיש את הקרקע דהא אחזיק בה כדמחזקי אינשי ומיהו שנה שהובירה אינה עולה לחשבון שלש שני חזקה וצריך לשמור שטרו יותר משלש שנים עד שילקוט שלש שנים ואי טעין אידך אני באתי בתוך שלש ומצאתי שדה ריקם ולכך לא מחיתי מצי א''ל מ''מ היה לך למחות שאע''פ שלא זרעתיה הייתי עושה בה ניר שאחר הקציר והיה לך להבין שבשביל שלא להכחיש כחה לא חפצתי לזרעה כמנהג שדות העיר: והאי גברא מוברה. ועומדת בין שדות בורות כמותה: חדא ארעא בכולה באגא. שדה אחת זרועה בתוך בקעה גדולה איני יכול להושיב שם שומר לבדו בשבילה אבל כשכולן זרועות שוכרין שומר בין כולם וגם כן אין מכניסין שם בהמות: דעבדה טפי. בשנה הבאה: בליליא לא ידעי. ואפילו הכי הויא חזקה דבשלמא גבי שדה וכל הנך אין דרכן לעשות מלאכה בלילה וכשמעמידין עדים על מלאכת ימי שלש שנים הרי זו חזקה אבל בתים שדרך לדור בהן בלילה והוא אין יכול להביא עדים שראוהו דר אף בלילות וכיון דלית ליה סהדי על הלילות הוו להו מפוזרות ואם איתא לדרב הונא הא מצי אידך למיטען אני ראיתי שלא היית דר בלילות ולכך לא חשתי למחות דגלית אדעתך דלאו דידך הואי ואמאי הויא חזקה: שיבבי. השכנים שלו שראוהו דר בו יום ולילה היו רגילין להעיד: שיבבי מידע ידעי. ואם יטעון ויאמר אייתי לי סהדי דדיירת ביה ביממא ובליליא יוכלו להעיד לו ומיהו אנן לא טענינן ליה כדמפרש בסמוך: דאי לא. שאם אין מעידין שהבית של משכיר: דייני דשפילי. שאינן בקיאין בדין דייני הכי לקבל עדות אלו אם כבר נתנו שכר הבית למשכיר ומעולם בכי האי גוונא לא איירי רבא: אמר מר זוטרא אי טעין כו'. מילתא באנפי נפשה היא דפשיטא ליה למר זוטרא דאע''ג דבעו כל הנך אמוראי לעיל ג' שנים רצופות אפ''ה אין מחייבין את המחזיק להביא עדים שיעידו בפירוש על כל הימים והלילות אלא יעידו סתם שראוהו דר ג' שנים ומסתמא אם דר בבית אף בלילות דר בו וקאמר מר זוטרא דאי טעין מערער ואמר אייתי סהדי כו' טענתו טענה וצריך שיבואו עדים של לילות וימים דכיון דטעין טענת ברי דקאמר אני ראיתיו שלא דר בלילות בביתי ולכך לא מחיתי ואין חזקתו חזקה ולכך אני אומר אייתי סהדי דדר ביה תלת שנין בין ביממא בין בליליא הלכך צריך להביא עדים להכחישו ולומר לו שהיה לו למחות:

תוספות

שתא קמייתא לא קפיד וכו'. תימה מנא לן דר' ישמעאל דוקא . יליף משור המועד ולא רבנן אינהו נמי מצי גמרי משור המועד דהיינו טעמא נמי דלעיל דגמר משור המועד דכיון דקפיד בג' זמנין ולא מיחה א''כ ודאי מכרה או נתנה לו וי''ל דלא דמי דודאי דר' ישמעאל דאזיל בתר אכילות שפיר מצי למיגמר משור המועד דמה התם הוחזק נגחן בג' פעמים אף כאן בשלש אכילות אם לא שמכרה לו היה מקפיד ואין זה וזה תלויים בשהוי זמן אבל לרבנן דתלוי בשהוי זמן כמה ישהה ויקפיד לא שייך למגמר משור המועד: אלא מעתה מחאה שלא בפניו כו'. אור''י דליכא לאוקמי פירכא דאביי אלא כשהן בעיר אחת דאי בעיר אחרת היכי פריך דלא תהא מחאה ותהא חזקה אדרבה כיון דלא הויא מחאה לא הויא חזקה דהא אינו צריך לבא בעיר אחרת לפני המחזיק ולמחות כדמוכח לקמן: הני נוגעין בעדותן הן. ואם תאמר ואמאי הוו נוגעין בעדות הא איכא מיגו דה''מ אמרי פרענא לך אגר ואע''ג דבתר דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לאסהודי בהאי מיגו כדאיתא בריש האיש מקדש (קדושין מג:) הכא דאמתני' קיימינן ואכתי לא ניתקנה שבועת היסת מאי פריך להימניה במיגו ויש לומר דהאי לאו מיגו הוא שיראים לומר פרענו לך כי שמא יזכה האחר ויתבע מהם פעם שנית [וע''ע תוס' שבועות מה: ד''ה בעדים]: אמר מר זוטרא אי טעין ואמר כו'. הקשה ר''י בר מרדכי לפ''ה כי לא טעין נמי אמאי לא נשאל מהן כי שמא אינן יודעין על הלילות שלא נוציא על פיהן שלא כדין דבכל עדיות אנו דורשין יפה וכאן נמי אמאי לא נחקור אותן מספק ולאו פירכא היא דכיון שהעידו על הימים אפי' יאמרו אין

עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר