|
טקסט הדף מנוקד
אֲבָל מְטָא זְמַן חִיּוּבֵיהּ רָמֵי אַנַּפְשֵׁיהּ וּמִידְּכַר
וְכִי שָׂכִיר עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תִּגְזֹל הָתָם תְּרֵי חֲזָקֵי הָכָא חֲדָא חֲזָקָה גַּבֵּי בַּעַל הַבַּיִת אִיכָּא תְּרֵי חֲזָקֵי חֲדָא דְּאֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין וַחֲדָא דְּאֵין שָׂכִיר מְשַׁהֶא שְׂכָרוֹ וְהָכָא חֲדָא חֲזָקָה אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וְהָא (קָתָבְעוֹ לְקַמַּן) [קָא תָבַע לֵיהּ קַמַּן] אָמַר רַבִּי אַסִּי שֶׁתְּבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ וְדִלְמָא לְבָתַר הָכִי פְּרַע אָמַר אַבָּיֵי שֶׁתְּבָעוֹ כָּל זְמַנּוֹ וּלְעוֹלָם לָא פָּרַע לֵיהּ אָמַר רַב חָמָא בַּר עוּקְבָא כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל תְּבִיעָה מַתְנִי' הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין וְלֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִיטּוֹל מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּחוּץ תַּעֲמֹד הָיוּ לוֹ שְׁנֵי כֵלִים נוֹטֵל אֶחָד וּמַנִּיחַ אֶחָד וּמַחְזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה וְאֶת הַמַּחְרֵישָׁה בַּיּוֹם וְאִם מֵת אֵינוֹ מַחְזִיר לְיוֹרְשָׁיו רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחְזִיר אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין גְּמָ' אָמַר שְׁמוּאֵל שְׁלִיחַ בֵּית דִּין מְנַתַּח נַתּוֹחֵי אִין אֲבָל מַשְׁכּוֹנֵי לָא וְהָתְנַן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין מִכְּלָל דִּבְבֵית דִּין מְמַשְׁכְּנִין אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל אֵימָא לֹא יְנַתְּחֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּקָתָנֵי סֵיפָא לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִיטּוֹל מַשְׁכּוֹנוֹ מַנִּי אִילֵּימָא בַּעַל חוֹב מֵרֵישָׁא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ אֶלָּא לָאו שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא הָכִי קָאָמַר הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין מִכְּלָל דִּבְבֵית דִּין מְמַשְׁכְּנִים וּבַעַל חוֹב אֲפִילּוּ נַתּוֹחֵי נָמֵי לָא שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִיטּוֹל מַשְׁכּוֹנוֹ מֵתִיב רַב יוֹסֵף לָא יַחֲבֹל רֵיחַיִם וָרָכֶב הָא דְּבָרִים אֲחֵרִים חֲבֹל לֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה הָא שֶׁל אֲחֵרִים תַּחְבֹּל מַאן אִי נֵימָא בַּעַל חוֹב הָא כְּתִיב לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ אֶלָּא לָאו שְׁלִיחַ בֵּית דִּין תַּרְגְּמַהּ רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף וְאָמְרִי לַהּ רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְעוֹלָם בְּבַעַל חוֹב וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין תָּא שְׁמַע מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר בַּחוּץ תַּעֲמֹד אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נוֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר וְהָאִישׁ לְרַבּוֹת שְׁלִיחַ בֵּית דִּין מַאי לָאו שְׁלִיחַ בֵּית דִּין כְּלֹוֶה רש"יגבי בעל הבית. כלומר בזכותא דבעל הבית איכא תרי חזקי לזכותו: והא תבע ליה קמן. ומה עדים שתבעו אותו מצריכין: ודלמא לבתר הכי. דאזלי עדים מהתם פרעיה בו ביום דלא עבר בבל תלין: כל זמנו. עד שעבר עליו: ולעולם. בתמיהה ובשביל שתבעו כל היום ולא נתן יהא שכיר זה נאמן לעולם לומר לא התקבלתי ואם רוצה בעה''ב לישבע לא נאמין וכי כל כך השהה שכיר שכרו: א''ר חמא בר עוקבא כנגד כל היום של תביעה. יום אחד לאחר זמנו נתנו לו חכמים לישבע ויטול: מתני' המלוה את חבירו. והגיע זמן ולא פרע לו: לא ימשכננו. אפי' בשוק אלא בב''ד: ולא יכנס לביתו. בגמ' מפרש במאן קאי: היו ' לו שני כלים. וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם: נוטל אחד ומחזיר אחד. בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו משום החזרת העבוט ויעכב את השני וכשיצטרך זה לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני כדמפרש ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום: מת. הלוה אין משיב העבוט ליורשין שאין כאן מצות העבוט אלא ימכרנו ויגבה חובו דהשב תשיבם לו כתיב ולא ליורשין: שלשים יום. זמן ב''ד: גמ' ושליח ב''ד מנתח נתוחי. אף הוא אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא רואהו בשוק ומנתק דבר שאוחז בידו ממנו: ממשכנין. משמע בתוך הבית: חבילה. מתוך הבית משמע דהא ריחיים ורכב בגו ביתא שכיחי: לעולם בבעל חוב. קאמר ולא תידוק מינה הא כלים אחרים חבול דבכלים אחרים עובר משום לא תבא אל ביתו ולהכי איצטריך להוסיף לאו שני משום ריחיים ורכב וחד משום לא תבא אל ביתו: ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד. ויוציא אליך את העבוט וכי איני יודע שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא בעה''ב: מאי לאו לרבות שליח ב''ד כו'. שיכנס לתוך הבית וה''ק והאיש דהוא שליח ב''ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך: תוספותונוטל הכי פירושו יביא ראיה ששכרו ואז יהיה נשבע ונוטל. והיכא דקתני המע''ה היינו יביא עדים שקצץ לו שתים שהעדים יודעים הקציצה אם יודעין ששכרו כדפריך וכן משמע בפרק כל הנשבעין דקאמר עלה ראיה דלשלם קתני ראיה דלשבע לא קתני משמע דנשבע ונוטל היינו שיביא ראיה ששכרו ויהיה נשבע ונוטל: השתא דמטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר. וא''ת א''כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל לימא בעה''ב איני זוכר עתה אבל הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה ועוד קשה במודה במקצת אמאי אין בעל הבית נשבע דרמי אנפשיה ומידכר שלא ישבע לשקר וי''ל דחזקה שאין בעה''ב עובר בבל תלין לא מהני אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו בהדיה כמו שאפרש בסמוך ואם היה יכול בעה''ב לטעון הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר לא היתה כאן חזקה דאין שכיר משהה שכרו שהרי לא השהה אתו אלא תבעו ממנו בב''ד ולא רצו ליתן לו ושהו אותו לעמוד השחר: וכי שכיר עובר בבל תגזול. וא''ת בעל הבית נמי אית ליה הך חזקה שאינו עובר בבל תגזול וי''ל דחמיר ליה לאו אחד כמו שנים א''נ בלאו הכי משני ליה שפיר וא''ת ומ''מ איכא חזקה דאין בעה''ב עובר בבל תלין כנגדו והוה ברי וברי והמע''ה וי''ל דחזקה של בעל הבית אינה חזקה טובה כשל שכיר דזימנין לא רמי אנפשיה למידכר והוה לן למימר דנשבע ונוטל וחזקה דאין שכיר משהה שכרו לבדו לא חשיבא כחזקת שכיר אלא כששתיהן ביחד הוו כנגד חזקת שכיר והוי ברי וברי והמע''ה: והא תבע ליה קמן. ס''ד השתא אם יש עדים שתבעו היינו אפי' אחר זמנו ולכך פריך דמה אנו צריכין לעדים הלא תובעו השתא בפנינו ולמאי דס''ד הוה מצי למיפרך אמאי נשבע ונוטל אלא פריך שפיר: ולעולם. פי' בקונטרס וכי שכיר משהה שכרו כ''כ ואינו מיושב דאין בזה ראיה שנפרע דחזקה דאין שכיר משהה שכרו אינה מועלת אלא היכא דאיכא חזקה דאין בעה''ב עובר בבל תלין בהדה ובל תלין אינו עובר אלא בוקר ראשון אלא הכי פירושו ולעולם שכיר נשבע ונוטל אין זו תקנה טובה שיהא נאמן לעולם לומר לא פרע לי: מחזיר את הכר בלילה. בריש תמורה (דף ו. ושם ד''ה מחזיר) פריך לרבא דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי השבת העבוט דאמר רחמנא לא תעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה אלמא דמהני וקשה דמנליה דמתני' איירי במשכנו באיסור וא''ל דסמיך אברייתא דאלו מציאות (לעיל דף לא:) דקתני משכנו שלא ברשות מנין כו' דא''כ מאי קשה לן דהא בברייתא גופה יליף מהשב תשיב כדמשני התם ואי אדשמואל סמיך א''כ מה צריך לתרץ מהשב תשיב הלא עיקר קרא לשמואל איירי במשכנו באיסור דאם חבל וגו' משמע דמשכנו בביתו וי''ל דסמיך אמעשים בכל יום דמחזיר אפי' משכנו שלא ברשות א''נ סמיך אברייתא דלקמן (דף קיד:) דמתרץ לה רב ששת המלוה [את] חבירו אינו רשאי למשכנו משכנו חייב להחזיר לו אע''ג דהאי דפריך לרבא בתמורה לא אתי אליבא דשמואל דלשמואל אין שייך להקשות דעיקר קרא במשכנו באיסור כתיב מ''מ אין להוכיח משם שלא יהא הלכה כשמואל כי כן דרך גמרא להקשות ולתרץ אפילו דלא כהלכתא כדאשכחן בפ''ב דכתובות (דף כו:) וברייתא דאלו מציאות (לעיל דף לא:) דקאמר אין לי אלא במשכנו ברשות אין צריך לומר דשמואל יהפוך וישנה אין לי אלא משכנו שלא ברשות אלא יעמידנה כתנא דפליג אתנא דקאי כוותיה ויהפוך הדרשה: ואת המחרישה ביום. קשה לר''ת דתניא בסוף פירקין (דף קטז.) חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב משום ב' כלים ופירש בקונטרס פרות החורשות וחייב עליהם החובלן לפי שעושין אוכל נפש א''כ היאך נטל את המחרישה דקתני ומחזיר הא עבר כי נפש הוא חובל (דברים כד) ועוד דאין נראה לחייב אלא דוקא דומיא דריחיים ורכב שמתקנים האוכל עצמו בכלי לכן מפרש ר''ת צמד פרות היינו פרות המרכסות בתבואה וגריס ר''ת נמי זוג של מספרים ולא גרסינן זוג של ספרים וכן גריס ר''ח והם תספורת של ירק או לגזוז בית השחיטה כדאמרינן בבכורות (דף כה.) שדרכן היה לגזוז אבל פרות החורשות לא מיקרי כלי שעושין אוכל נפש ועוד נראה לר''ת דמחרישה דהכא לאו היינו מחרישה שחורשין בה את הקרקע דנראה דלא מיחייב בהשבת העבוט אלא בכלי העשוי לגוף האדם ולהנאתו ועוד דמוקי בגמ' במחרישה דכספא ואין דרך לחרוש קרקע במחרישה של כסף אלא נראה לר''ת דהיינו מגרדתא שמגרדין בו בני אדם בבית המרחץ כדאמר בפרק חבית (שבת דף קמז:) עבדא ליה אימיה מגרדתא דכספא וכן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) במחרישה דכספא פר''ח דהיינו מגרדתא: אימא לא ינתחנו אלא בבית דין. וא''ת מנין דניתוח אסור לבעל חוב ואומר ר''י דמדרבנן הוא כדאמר בסמוך בעל חוב ניתוח נמי לא גזירה שמא יכנס בביתו: וחסורי מיחסרא והכי קתני. תימה דקאמר חסורי מיחסרא כדי לדחות וי''ל דאין לחוש כיון שאינו מגיה כ''כ ורוב ספרים גרסי הכי קאמר: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|