|
טקסט הדף מנוקד
דְּשָׁיְילִינַן לְהוּ לְסָהֲדִי אִי פָּרוּעַ אִי לָא פָּרוּעַ
תָּא שְׁמַע סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים כָּשֵׁר מַאי עֵדִים עֵדֵי קִיּוּם הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא וְשֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים פָּסוּל מַאי אֵין עָלָיו עֵדִים אִילֵּימָא דְּלֵיכָּא עִלָּוֵיהּ עֵדִים כְּלָל צְרִיכָא לְמֵימַר דְּפָסוּל אֶלָּא לָאו עֵדֵי קִיּוּם גּוּפָא סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו אֵין עָלָיו עֵדִים וְיוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שָׁלִישׁ אוֹ שֶׁיּוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת כָּשֵׁר יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שָׁלִישׁ דְּהָא הֵימְנֵיהּ מַלְוֶה לְשָׁלִישׁ יוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת נָמֵי דְּאִי לָאו דִּפְרִיעַ לָא הֲוָה מַרַע לֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁנַיִם אוֹחֲזִין מַתְנִי' אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ וְאֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ מָצָא פֵּירוֹת מְפוּזָּרִין מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְעִגּוּלֵי דְבֵילָה כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם מַחְרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר וְגִיזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחִין מִמְּדִינָתָן וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁינּוּי חַיָּיב לְהַכְרִיז כֵּיצַד מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כׇּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא אֵין חַיָּיב לְהַכְרִיז גְּמָ' מָצָא פֵּירוֹת מְפוּזָּרִין וְכַמָּה אָמַר רַבִּי יִצְחָק קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת הֵיכִי דָּמֵי אִי דֶּרֶךְ נְפִילָה אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי וְאִי דֶּרֶךְ הִינּוּחַ אֲפִילּוּ בְּצִיר מֵהָכִי נָמֵי לָא אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא בְּמַכְנַשְׁתָּא דְּבֵי דָרֵי עָסְקִינַן קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּנְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ לָא טָרַח אִינִישׁ וְלָא הָדַר אָתֵי וְשָׁקֵיל לְהוּ אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ בְּצִיר מֵהָכִי טָרַח וְהָדַר אָתֵי וְשָׁקֵיל לְהוּ וְלָא מַפְקַר לְהוּ בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת מַהוּ קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת כֵּיוָן דְּלָא נְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ לָא מַפְקַר לְהוּ אוֹ דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּלָא חֲשִׁיבִי וַחֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת כֵּיוָן דְּלָא חֲשִׁיבִי מַפְקַר לְהוּ קַבַּיִים בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת מַהוּ קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ וְכׇל שֶׁכֵּן קַבַּיִים בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת כֵּיוָן דִּנְפִישׁא טִרְחַיְיהוּ טְפֵי מַפְקַר לְהוּ אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם דְּלָא חֲשִׁיבִי וְקַבַּיִים בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת כֵּיוָן דַּחֲשִׁיבִי לָא מַפְקַר לְהוּ קַב שׁוּמְשְׁמִין בְּאַרְבַּע אַמּוֹת מַהוּ קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם דְּלָא חֲשִׁיבִי וְשׁוּמְשְׁמִין כֵּיוָן דַּחֲשִׁיבִי לָא מַפְקַר לְהוּ אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ וְכׇל שֶׁכֵּן שׁוּמְשְׁמִין כֵּיוָן דִּנְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ טְפֵי מַפְקַר לְהוּ קַב תַּמְרֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת קַב רִמּוֹנֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת מַהוּ קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם דְּלָא חֲשִׁיבִי קַב תַּמְרֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת קַב רִמּוֹנֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת נָמֵי כֵּיוָן דְּלָא חֲשִׁיבִי מַפְקַר לְהוּ אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם דִּנְפִישׁא טִרְחַיְיהוּ וְקַב תַּמְרֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת וְקַב רִמּוֹנֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת כֵּיוָן דְּלָא נְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ לָא מַפְקַר לְהוּ מַאי תֵּיקוּ אִיתְּמַר רש"ידשיילינן להו. אם ראו הפרעון ואם לאו נאמן המלוה לומר שלא נכתב אלא להיות מוכן לכשיפרע: עדי קיום. שכתבו הנפק דבי דינא לא מקיימי ליה אלא א''כ פרע: סמפון שיש עליו עדים. בעדי קיום מוקמינן לה: יתקיים בחותמיו. ואפי' יוצא מתחת יד מלוה כשר: אין עליו עדי קיום. אבל עדים חתומין עליו: ויוצא מתחת ידי שליש. שאין הלוה מוציאו ולא המלוה אלא שליש שביניהם נאמן: או שיצא אחר חיתום שטרות. שיצא לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב אחר החתימה כשר: דהא הימניה מלוה לשליש. דעל כרחך אין כותב שובר אלא מלוה והוא מסרו ליד השליש: מתני' אלו מציאות: מצא פירות מפוזרין. נתייאשו הבעלים מהן כדאמר בגמרא והפקר הן: מעות מפוזרות. הואיל ואין להם סימן ניכר איאושי מיאש והוו להו הפקר וזהו טעם כולם: כריכות. עומרים קטנים כמו מאלמים אלומים ומתרגמינן בירושל' מכרכן כריכן (בראשית לז): ברה''ר. שהכל דשין עלייהו ואם היה סימן נקשר עליהן הרי הוא נשחת: של נחתום. כל ככרות הנחתומין שוין אבל ככרות של בעל הבית יש בהן סימן: ממדינתן. כמות שהן גזוזות כשאר כל גיזת המדינה לאפוקי הבאות מבית האומן כדקתני סיפא: אניצי פשתן. רישט''א בל' אשכנז ובמקומינו פופי''ר: ולשון של ארגמן. צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע ארגמן ומצויין הן: מצא עיגול. של דבילה: אנפוריא. בגמ' מפרש: גמ' וכמה. חשוב פיזור: קב. מפוזר בארבע אמות אבל בג' אמות לא הוי פיזור וטעמא מפרש ואזיל: אי דרך נפילה. אם מצאם דרך נפילה שיש לדעת שלא הונחו שם מדעת אלא נפלו: אפילו טובא. מקב נמי דכיון דאין בהן סימן איאושי מיאש: ואי דרך הינוח וכו'. עתיד לחזור וליטלן: במכנשתא דבי דרי. בשעת אסיפת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשאו את העיקר ונותרו אלו: נפיש טרחייהו. לקבצן: בציר מהכי. אם היה פזורן בפחות מכן: משום דלא חשיבי. עליה קב פירות לטרוח עליהן טורח קיבוץ של ארבע אמות: שומשמין. דקין מאד ויש טורח בקיבוצן יותר מחטין אבל דמיהן יקרין: תמרים ורמונין. גסים הן ואין טורח בקבוצן: תוספותמתני' אלו מציאות שלו: כריכות ברה''ר. בכריכות דוקא מפליג בין רה''ר לרה''י משום דלמ''ד (לקמן כב:) סימן העשוי לידרס הוי סימן ומקום הוי סימן מיירי הכא דליכא סימן ומקום נמי לא הוי סימן ברה''ר משום דמנשתפי וברה''י הוי מקום סימן וחייב להכריז ומיירי דאשכח דרך הינוח וככרות של נחתום ועיגולי דבילה אין בהם סימן והוי שלו אף ברה''י ומיירי דמצא דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן וא''ת אמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי משאר דאיירי דרך נפילה וי''ל דכריכות איידי דיקירי אינון לא הוה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ ושכחם שם וככרות של בעה''ב יש להן סימן דבעלי בתים רגילים לעשות סימן בככרותיהן ולכך אפילו ברשות הרבים חייב להכריז דסימן העשוי לידרס הוי סימן וציבורי מעות ופירות דהוי מקום סימן אף ברה''ר כדאמר לקמן משום דלא שייך בהו מנשתפי ואם תאמר כריכות ברה''ר דמיירי דרך הינוח היאך לוקחם הא אמרינן לקמן ספק הינוח לא יטול וכל שכן ודאי הינוח וי''ל דה''מ כשמצא במקום מוצנע ומשתמר דלא יטול אם אין בו סימן ואם יש בו סימן נוטל ומכריז ולמ''ד (לקמן כב:) סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומקום נמי לא הוי סימן מיירי בכריכות שיש בהם סימן ולכך ברה''י מכריז וככרות של נחתום ושאר דמתניתין לית בהו סימן ולכך אף ברה''י הם שלו וככרות של בעה''ב שיש בהם סימן חייב להכריז אף ברה''ר דאין עשוי לידרס משום דאין מעבירין על האוכלין וכולה מתני' מיירי בין דרך נפילה בין דרך הינוח וא''ת כריכות אי דרך נפילה היא אם כן אינו יודע היכן נפלו וברשות היחיד אמאי צריך להכריז הא מתייאש שסבור ברה''ר נפיל וי''ל דאע''פ שאינו יודע לכוין המקום יודע הוא אם נפל ברשות הרבים או ברשות היחיד: וכמה א''ר יצחק קב בארבע אמות. צריך לומר דרבי יצחק גופיה בעי וכמה דאי גמרא בעי מאי בעי וכמה לוקי דרך נפילה ואפילו טובא כדפריך גמ' בתר הכי אלא מדברי רבי יצחק הוא ורבי יצחק לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפילו טובא משום דסבר כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אלא מוקי לה במכנשתא דבי דרי שהניחם שם מדעת וכה''ג איכא בפירקין (דף ל:) דבעי ולעולם אמר רב יהודה כו' דצריך לומר דרב יהודה אמר ולעולם וכן בפרק לא יחפור (ב''ב דף כב: ושם ד''ה וכמה) גבי מרחיקין מן החלונות דקאמר וכמה אמר רב ייבא כמלוא רוחב חלון: חצי קב בשתי אמות מהו. תימה הלא קב בארבע אמות הוי נמי חצי קב בשתי אמות ומאי קמבעיא ליה וי''ל כיון דליכא אלא חצי קב ילקוט כיון שאין לו טורח לגמור אבל קב בארבע אמות יש לו טורח ללקוט הכל ואין מלקט כלל אי נמי קב בארבע אמות מרובעין הוי חצי קב בשתי אמות רוחב וארבע אמות אורך והכא בעי חצי קב בב' אמות על ב' אמות: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|