|
טקסט הדף מנוקד
מוֹאָבִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתְּךָ עָלְתָה עַל דַּעְתִּי שְׁתֵּי פְּרִידוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶן רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר וּמָה בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי פְּרִידוֹת טוֹבוֹת חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁתֵּי אוּמּוֹת גְּדוֹלוֹת וְלֹא הֶחֱרִיבָן בִּתּוֹ שֶׁל רַבִּי אִם כְּשֵׁרָה הִיא וּרְאוּיָה הִיא לָצֵאת מִמֶּנָּה דָּבָר טוֹב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דַּהֲוָה חַיָּה אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כׇּל בְּרִיָּה אֲפִילּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה דְּאִילּוּ בְּכִירָה דְּקָאָמְרָה מוֹאָב אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָם מִלְחָמָה מִלְחָמָה הוּא דְּלָא הָא אַנְגַּרְיָא עֲבֵיד בְּהוּ צְעִירָה דְּקָאָמְרָה בֶּן עַמִּי אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כְּלָל דַּאֲפִילּוּ אַנְגַּרְיָא לָא תַּעֲבֵיד בְּהוּ וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה שֶׁבִּשְׁבִיל לַיְלָה אַחַת שֶׁקְּדָמַתָּה בְּכִירָה לִצְעִירָה קְדָמַתָּה אַרְבַּע דּוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל עוֹבֵד יִשַׁי וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה וְאִילּוּ צְעִירָה עַד רְחַבְעָם דִּכְתִיב וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית תָּנוּ רַבָּנַן שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל כּוּתִי פָּטוּר וְשֶׁל כּוּתִי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל כּוּתִי פָּטוּר וְשֶׁל כּוּתִי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַבִּי מֵאִיר כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן ורְמִינְהִי כׇּל הַכְּתָמִים הַבָּאִים מֵרְקָם טְהוֹרִים רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן גֵּרִים וְטוֹעִים מִבֵּין הַגּוֹיִם טְהוֹרִים מִבֵּין יִשְׂרָאֵל וּמִבֵּין הַכּוּתִים רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כִּתְמֵיהֶן אַלְמָא קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר כּוּתִים גֵּרֵי אֱמֶת הֵם אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ קְנָס הוּא שֶׁקָּנַס רַבִּי מֵאִיר בְּמָמוֹנָם שֶׁלֹּא יִטָּמְעוּ בָּהֶם מֵתִיב רַבִּי זֵירָא וְאֵלּוּ נְעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קְנָס הַבָּא עַל הַמַּמְזֶרֶת וְעַל הַנְּתִינָה וְעַל הַכּוּתִית וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קָנַס רַבִּי מֵאִיר בְּמָמוֹנָם הָכִי נָמֵי נִקְנוֹס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּמְעוּ בָּהֶן אָמַר אַבָּיֵי כְּדֵי רש"י
מואבים עצמן. שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם: פרידות. גוזלות: בתו של רבי אם ראויה. לזרע כשר על אחת כמה וכמה שתחיה: דקאמרה מואב. לשון פריצות שהוא מאביה: אנגריא. להשתעבד בהן להביא להם מים ומזון: שור של ישראל שנגח לשל כותי פטור. לקמן מוקי טעמא דקנס הוא שקנסו שלא יטמעו ישראל בבנותיהם ודיין בקנס זה אבל כולי האי לא קנסינן שיהא הם משלמים על התם נ''ש ור''מ חשיב כותי כנכרי: גרי אריות הן. בספר מלכים (ב יז) מפורש וישלח ה' בהם את האריות וכותים כתיבי התם ויבא מלך אשור (אנשים) מכותה וקא חשיב שאר מקומות: מרקם טהורים. עיר שרובה נכרים היא ודם נכרי' טהור מדאורייתא דכתיב (ויקרא יב) דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע וילדה בת ישראל מטמאה בלידה ובנדה ולא נכרית ואע''ג דרבנן גזרו עליהם שיהו כזבין על כתמיהן לא גזרו דהא כתמין דישראל גופייהו מדרבנן נינהו דמדאורייתא דם יהיה זובה בבשרה כתיב (שם טו) שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה ואפילו ראתה מגופה אמרינן במס' נדה (דף לד.) שלא גזרו על דם נכרית טומאה אלא בעודו לח דתנן דם הנכרית ב''ש מטהרין וב''ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה מטמאין לח ואינן מטמאין יבש: רבי יהודה מטמא מפני שהן. רובן גרים ודמן מטמא וכישראל הם אלא שהם טועין ונוהגין בחוקות הנכרים והרי הן כישראל מומר: מבין ישראל כו'. במס' נדה (דף נו:) פרכינן אי דישראל טהורין דמאן טמאין ותרצינן לה הכי מבין ישראל ומבין הכותים טמאים והנמצאים בערי ישראל במקום הפקר טהורים שלא נחשדו על כתמיהן להפקירן אלא מצניעין אותם שלא יטמאו בהן טהרות והנמצאין בין הכותים ר''מ מטמא שנחשדו על כתמיהן וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן להפקירן אלא מצניעים אותם עד שיכבסום אלמא מדאמר ר''מ דם כותים מטמא אלמא גרי אמת הן: קנס הוא כו'. וקניס ליה טפי מת''ק:
תוספות
מואב ובבראשית רבה סוף פרשת ויצא קאמר דכששלח דוד יואב אל ארם נהרים ואל ארם צובה פגע במואבים ובקש לאבדם והביאו לו אסטראות שלהם אל תצר את מואב והשיב דוד שהם פירצו גדר תחילה דכתיב וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור משמע שמאותה שעה הותרו ותירץ ר''י דדיחויא בעלמא השיב וקרא דשופטים [שלחצם] עגלון מלך מואב היה לו להביא אלא שמן התורה היה רוצה להביא [להם תשובה] מפני חילול השם אע''פ שעל אדומים מייתי קרא דקבלה ויאסוף אליו בני עמון ועמלק וילך [ויך את ישראל] וירשו את עיר התמרים מ''מ כל זמן דמשכח דברי תורה ניחא ליה לאתויי: מואבים עצמן לא כל שכן. וא''ת תינח מואב אדומי ועמון מאי איכא למימר וי''ל דאצטריך לאסור בהן אנגריא שהיו מותרים דאנגריא היה עושה שלא ברשות ואע''פ שמזכיר ב' פרידות על עמון לא אצטריך אלא משום מואב: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה. לשם מצוה נתכוונו כדאיתא בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר דף כג.): גרי אריות הן. ואע''ג דפסקינן בסוף פ''ק דיבמות (דף טז.) הלכה דגרי אמת כולן הני מילי היכא שמתגיירים לגמרי אבל גרי אריות דהכא לא נתגיירו לגמרי כדכתי' בקרא את ה' היו יראין ואת אלהיהם היו עובדין ומ''ד גרי אמת סבר דלבסוף נתגיירו לגמרי: וחכמים מטהרים. בפרק דם הנדה (נדה נו:) פריך אי דישראל מטהרין דמאן מטמו ומשני מבין ישראל ומבין הכותים בחדריהם טמאים לכ''ע דכותים גרי אמת הן והנמצאים בערי ישראל טהורין שלא נחשדו על כתמיהם ואצנועי מצנעי להו והנמצאים בערי הכותים ר''מ מטמא דנחשדו על כתמיהם וחכמים מטהרים דלא נחשדו: על הנתינה. בכתובות פרש''י דאצטריך לאשמועינן שיש להם קנס אע''פ שדוד גזר עליהם והקשה ר''ת דמדאורייתא אסירי בלאו דלא תתחתן כדמסיק רבא בפ' הערל (יבמות דף עו.) דבגיותן לית להו חתנות וכי מגיירי אית להו חתנות ובפרק אלו הן הלוקין (מכות יג.) קחשיב נתינה וסתם נתינה דקתני בכל מקום היינו בגיורת שיש לה קנס ותפסי בה קדושין ובפרק יש מותרות (יבמות פה:) משמע נמי דנתינה דאורייתא דאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ''ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ובריש אלו נערות (כתובות דף כט:) גבי פלוגתא דשמעון התימני ור''ש בן מנסיא ואור''ת דדוד לא גזר עליהם אלא שעבוד אבל מדאורייתא אסירי לבא בקהל מלא תתחתן בם ובריש אלו נערות ראוי להאריך בזה יותר: ועל הכותית. סוגיא דשמעתין מוכחא דקסבר גרי אמת הן וא''ת א''כ מה חידוש לומר שיש להם קנס וכי תימא משום דאמר רבה בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עו.) ממזר מאחותו ומאשת איש נתערבו בהן מרישא שמעינן ליה דיש להן קנס ואפילו ודאי ממזר וכ''ש ספק ממזרת וי''ל דהיא גופה קמ''ל דגרי אמת הן דאם היו גרי אריות לא היו להן קנס וא''ת ולרבא דאמר בפרק עשרה יוחסין (שם) דעבד ושפחה נתערבו בהן אמאי יש להן קנס נימא לה אייתי ראיה דלאו שפחה את ושקול דהא שפחה אין לה קנס כדמוכח באלו נערות (כתובות ד' כט.) ועל כרחך לאו מטעם שהיא בחזקת בעולה אין לה קנס כדאמרינן בירושלמי דשפחה אפילו משומרת אין לה קנס ואע''ג דרובן לאו שפחה נינהו מ''מ תקשה לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב וי''ל משום דכל חדא מוקמינן לה בחזקת אביה שהשפחות נתערבו בהן ונשאו לכותים אף על גב דלרבא פסלו כותים משום איסור שפחה ולא מוקמינן להו בחזקת אביהן מ''מ לענין קנס לא מחשבינן להו כשפחה שלא יהא חוטא נשכר ואף על גב דנקט רבא עבד ושפחה לאו דוקא לפי מה שפירש שהשפחות נשאו לכותים והכותים לעבד ואם כן משום עבד אין לפוסלן דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר: ה''נ נקנוס. מדרבנן לדרבנן נמי הוי מצי למיפרך דמודו רבנן דקנסינן להו דקתני שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור אלא משום דסתם מתניתין רבי מאיר פריך מרבי מאיר ארבי מאיר:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|