|
טקסט הדף מנוקד
לְאֵתוֹיֵי לִיחֲכָה נִירוֹ וְסִכְסְכָה אֲבָנָיו
הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן לְאֵתוֹיֵי מַאי אָמַר אַבָּיֵי לְאֵתוֹיֵי אַבְנוֹ סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ הֵיכִי דָּמֵי אִי בַּהֲדֵי דְּקָא אָזְלִי קָא מַזְּקִי הַיְינוּ אֵשׁ מַאי שְׁנָא אֵשׁ דְּכֹחַ אַחֵר מְעוֹרָב בּוֹ וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי כֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ וְאֶלָּא בָּתַר דְּנָיְיחִי אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל הַיְינוּ בּוֹר מַאי שְׁנָא בּוֹר שֶׁכֵּן תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ אֶלָּא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ הַיְינוּ בּוֹר לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ וְלָא דָּמוּ לְבוֹר מָה לְבוֹר שֶׁכֵּן אֵין כֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בּוֹ תֹּאמַר בְּהָנֵי שֶׁכֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן אֵשׁ תּוֹכִיחַ מָה לְאֵשׁ שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק בּוֹר תּוֹכִיחַ וְחָזַר הַדִּין רָבָא אָמַר לְאֵתוֹיֵי בּוֹר הַמִּתְגַּלְגֵּל בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְּהֵמָה הֵיכִי דָּמֵי אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל הַיְינוּ בּוֹר מַאי שְׁנָא בּוֹר שֶׁכֵּן תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ אֶלָּא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ הַיְינוּ בּוֹר לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ וְלָא דָּמֵי לְבוֹר מָה לְבוֹר שֶׁכֵּן מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ לוֹ תֹּאמַר בְּהָנֵי שֶׁאֵין מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ לוֹ שׁוֹר יוֹכִיחַ מָה לְשׁוֹר שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק בּוֹר תּוֹכִיחַ וְחָזַר הַדִּין לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתַנְיָא כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ פּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן וְגוֹרְפִין מְעָרוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה אֵין לָהֶם רְשׁוּת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת אַף עַל פִּי שֶׁבִּרְשׁוּת אִם הִזִּיקוּ חַיָּיבִים לְשַׁלֵּם הֵיכִי דָּמֵי אִי בַּהֲדֵי דְּקָאָזְלִי מַזְּקִי כֹּחוֹ הוּא אֶלָּא בָּתַר דְּנָיַיח הֵיכִי דָּמֵי אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל הַיְינוּ בּוֹר מַאי שְׁנָא בּוֹר דִּתְחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ אֶלָּא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ הַיְינוּ בּוֹר לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ וְלָא דָּמֵי לְבוֹר מָה לְבוֹר שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת תֹּאמַר בְּהָנֵי דְּבִרְשׁוּת רש"י
לאתויי ליחכה נירו. שאם ליחכה האש חרישתו של חבירו או סכסכה אבניו חייב באבנים שייך לשון סכסוך שלא נשרפו לגמרי אלא שסכסכה ונדבקה האש בהן וסכסכה מעט כדאמרינן (חולין דף יז:) גבי פגימת סכין מסוכסכת מרוח אחת שלא נפגמה מב' צדדין לגמרי . ולהכי כתב אש לחייבו בהני דנפקא לן התם מאו השדה דלא שמעינן מהנך דמתניתין הא מילתא דליחייב בדבר שאינו ראוי לה כגון הכא שאין עיקר אש בכך: הצד השוה שבהן שדרכן להזיק כו'. דמשמע אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך ומאי מצית לאתויי: היינו אש. דתולדה דאש היא דמאי שנא אש מינה שכן כח אחר מעורב בה הני נמי כח אחר כו': בתר דנייחי. מזקי בהן שור או חמור: אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל. דפליגי בהפקר בפ' המניח את הכד (לקמן דף כח:): היינו בור. דתרוייהו אמרי כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב דכי היכי דחיובא דבור הוא ברה''ר דהוי הפקר כדאמרינן בפ' שור שנגח את הפרה (לקמן דף מט:) שעל עסקי כרייה ופתיחה באה לו אף כל תקלתו שהפקיר חייב דהא נמי תחילת עשייתן לנזק דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דסופו ליפול ברוח מצויה: אש תוכיח. והיינו דנקט במתני' הצד השוה: שכן דרכו לילך כו'. אבל אלו לא הזיקו בהליכתן אלא השור והחמור נתקל בהן: וחזר בהן הדין. דאיכא למפרך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו ואתיא בהצד השוה דמתניתין: בורו המתגלגל. כגון הניח אבן ברה''ר ובעודה במקומה לא הזיקה וגלגלה רגלי אדם ובהמה למקום אחר והזיקה שם: אי בהדי דאזלי מזקי כו'. לא גרס והכי גרסינן היכי דמי אי דאפקרה בין לרב בין לשמואל כו': מעשיו. כרייתו גרמה את ההיזק אבל מעשיו של זה לא הזיקו אלא רגלי אדם ובהמה שגלגלוהו: שור יוכיח. שאין מעשה בעלים גרמו ההיזק אלא ממונו הזיק והיינו הצד השוה דנקט במתניתין: כל אלו שאמרו. וקחשיב ואזיל להו אלו הפותקים ביבותיהם וגורפים מערותיהם כלומר כל אלו שאמרו חכמים שיש להן רשות להשליך נזקיהן לרה''ר ואלו הן פותקין ביבותיהן פותחין צינורותיהן המקלחים שופכים ששופכין מחצריהן לר''ה: וגורפין מערותיהן. ומשליכין זבליהן לרה''ר: בימות החמה אין להם רשות. מפני שהרחוב נאה והוא מקלקלו אבל בימות הגשמים שהרחובות מלוכלכות יש להן רשות: ואע''פ שברשות. ב''ד משליכין אם הזיקו חייבין: כחו הוא. והיינו אדם ותנא ליה במתניתין:
תוספות
אי לרב דאמר כו' לא גרסינן כדפירשנו לעיל: מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו. למאי דפריך דלא חשיב אש מעשיו גרמו לו לפי שהרוח מסייע לו ה''מ למפרך הכא מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר באבנו וסכינו אלא לפי דפירכא שכן אין כח אחר מעורב בו חשיב טפי דהשתא ליכא למימר שור יוכיח אלא אש גרידא ולקמן גבי בור המתגלגל פריך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו דלא שייך התם שכן אין כח אחר מעורב בו דהיכי נימא תאמר בור המתגלגל שכן כח אחר מעורב בו דמשמע דלא הוי בור אלא על ידי כח אחר וזה אינו שהרי נעשה בור בלא כח אחר משמניחו ברה''ר: לאתויי בור המתגלגל. בכל הספרים כתוב אי בהדי דקא אזלי קמזקי כחו הוא ופירש הקונטרס דלא גרס ליה וטעמא משום דאמרינן לקמן בהמניח (דף כז:) אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ובעל התקלה נמי אין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא משום דחשיב כרוח מצויה והוי אשו ואין למוחקו בשביל כך דלענין כדי שלא ילכו כ''כ בחוזק שיתיזו ויזיקו דרכו להתבונן שפיר ולהכי פריך כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל ולא בעל . התקלה ואע''ג דלגבי כלב שנטל החררה והלך לגדיש כו' (לקמן ד' כא:) ופריך בגמרא (ד' כג.) וליחייב בעל הגחלת נמי שהוא בעל התקלה היינו משום דכלב לאו בר דעה הוא אבל הכא המקלקל בר דעה הוא תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חבירו לתוכו אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש והמגלגל ברגלי בהמה אם הזיק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה והא דאמרינן לקמן בפרק הפרה (ד' נג:) שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דמשמע אפילו בעל הבור צריך לומר דמיירי אדם בלא כוונה דכיון דאין בכוונה כלל חייב בעל הבור כמו האדם והא דאמרינן (שם) לענין ד' דברים ודמי ולדות אדם חייב האי ד' דברים היינו נזק צער וריפוי ושבת אבל בושת אין חייב עד שיתכוין כדאמר בהחובל (לקמן ד' פו.) ולא הוי כארבעה דברים דלעיל דהתם לא חשיב נזק והא דאמר (לקמן נג:) לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב צ''ל דהיינו דוקא בכוונה אע''ג דלא הוי דומיא דאדם דבשלא בכוונה ליכא כופר ושלשים של עבד כדאי' בשילהי שור שנגח ד' וה' (לקמן ד' מג.): מה לבור שכן שלא ברשות. דאפילו עשאו ברשות ואח''כ הפקיר כיון שהפקיר היינו שלא ברשות: תאמר בהני דברשות שור יוכיח וא''ת למ''ד . תנא שור לרגלו היכי קאמר שור יוכיח דברשות חייב והא רגל לא מיחייב אלא ברשות הניזק ושם אין לו רשות וי''ל כגון שהלך ברה''ר והתיז והזיק ברה''י דחייב כדאמרינן לקמן (דף יט.): (שייך לע''ב) ה''ג הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם וכן כתוב בספרים של רש''י וכן בספר רב אלפס וכן עיקר אבל אותם דכתוב בהו חייב לשלם לא נהירא דכיון דבשלא הזהירו חייב לא יתכן להקל עליו לפוטרו ממה שמזהירין אותו לקוץ ולסתור: אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. וא''ת והא משמע לקמן בהמניח (ד' כט.) דלכ''ע המפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור והאי נמי אונס הוא דבבנין ונטיעה שעשה לא פשע כלום וי''ל כיון שהזהירו לקוץ ולסתור שלא יזיקו ועבר הזמן הוי פושע והוי כמפקיר. נכסיו לאחר נפילת פשיעה: היינו בור. לכאורה נראה דמיירי כשהזיקו כותל ואילן בשעת נפילה גופה ואפ''ה מדמה ליה לבור מדלא קאמר הכא אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש ועוד דאי בהיזק דלאחר נפילה מיירי אמאי פטור מלשלם הלא כיון שנפלו מיד היה לו לסלקן ועוד דא''כ לא הוה ליה למיתני לקוץ ולסתור אלא נתנו לו זמן לפנותו ולסלקו כיון דבהיזק דלאחר נפילה איירי אע''ג דבור אין הולך להזיק ואלו הולכים ומזיקין יש לנו ללמדם מבור דעדיף היזק דידהו שהולכים ומזיקין מבור שאינו הולך ומזיק אלא מזיק במקומו ונראה דבהיזק דלאחר נפילה
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|