סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

נֵילַף מִינֵּיהּ מִשּׁוּם דְּהָוֵה מְעִילָה טְבִיחָה וּמְכִירָה שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין מְעִילָה הָא דַּאֲמַרַן טְבִיחָה וּמְכִירָה מַאי הִיא אָמַר קְרָא וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ מָה מְכִירָה עַל יְדֵי אַחֵר אַף טְבִיחָה עַל יְדֵי אַחֵר
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא אוֹ לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ דְּבֵי חִזְקִיָּה תָּנָא תַּחַת לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר גַּלִּי רַחֲמָנָא בִּשְׁחוּטֵי חוּץ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ הוּא וְלֹא שְׁלוּחוֹ
אַשְׁכְּחַן גַּבֵּי שְׁחוּטֵי חוּץ בְּכׇל הַתּוֹרָה מְנָלַן דְּיָלֵיף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ
אַדְּיָלֵיף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ נֵילַיף מֵהָנָךְ הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ תְּנֵהוּ עִנְיָן לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ
וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִים הָנֵי הָהוּא הָהוּא מַאי דָּרֵישׁ בְּהוּ חַד לְמַעוֹטֵי שְׁנַיִם שֶׁאוֹחֲזִים בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִים וְחַד הוּא וְלֹא אָנוּס הוּא וְלֹא שׁוֹגֵג הוּא וְלֹא מוּטְעֶה
וְאִידָּךְ מֵהוּא הָהוּא וְאִידָּךְ הוּא הַהוּא לָא דָּרֵישׁ
וְהָא דְּתָנֵי הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא הֲרוֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ הוּא חַיָּיב וְשׁוֹלְחָיו פָּטוּר שַׁמַּאי הַזָּקֵן אוֹמֵר מִשּׁוּם חַגַּי הַנָּבִיא שׁוֹלְחָיו חַיָּיב שֶׁנֶּאֱמַר אֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן
מַאי טַעְמֵיהּ דְּשַׁמַּאי הַזָּקֵן קָסָבַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד מְלַמְּדִין וְהוּא הַהוּא לָא דָּרֵישׁ וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם דָּרֵישׁ וּמַאי חַיָּיב חַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם
מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אֲפִילּוּ מִדִּינֵי שָׁמַיִם נָמֵי פָּטוּר אֶלָּא דִּינָא רַבָּה וְדִינָא זוּטָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ
וְאִיבָּעֵית אֵימָא שָׁאנֵי הָתָם דְּגַלִּי רַחֲמָנָא אֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן
וְאִידַּךְ הֲרֵי לְךָ כְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן מָה חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן אֵין אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו אַף אוּרִיָּה הַחִתִּי אִי אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו מַאי טַעְמָא מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הֲוָה דְּקָאָמַר לֵיהּ וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים
אָמַר רָבָא אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סָבַר שַׁמַּאי שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד מְלַמְּדִין וְהוּא הַהוּא לָא דָּרֵישׁ מוֹדֶה בְּאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא בְּעוֹל אֶת הָעֶרְוָה וֶאֱכוֹל אֶת הַחֵלֶב שֶׁהוּא חַיָּיב וְשׁוֹלְחָיו פָּטוּר שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה מִתְחַיֵּיב
אִיתְּמַר רַב אָמַר שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד מַאי טַעְמָא דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא אֲמַר לֵיהּ הֱוֵי לִי עֵד אֶלָּא מֵעַתָּה קִידֵּשׁ אִשָּׁה בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלָא אָמַר לָהֶם אַתֶּם עֵדַיי הָכִי נָמֵי דְּלָא הָווּ קִידּוּשֵׁי
אֶלָּא רַב אָמַר שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד אַלּוֹמֵי קָא מְאַלֵּימְנָא לְמִילְּתֵיהּ דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד כֵּיוָן דְּאָמַר מָר שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ הָוֵה לֵיהּ כְּגוּפֵיהּ
מֵיתִיבִי אָמַר לִשְׁלֹשָׁה צְאוּ וְקַדְּשׁוּ לִי הָאִשָּׁה אֶחָד שָׁלִיחַ וּשְׁנַיִם עֵדִים דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כּוּלָּם שְׁלוּחִין הֵן וְאֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה אֲבָל בִּשְׁנַיִם דִּבְרֵי הַכֹּל לָא
הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שָׁלִיחַ וְעֵד אֶחָד וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שָׁלִיחַ וּשְׁנֵי עֵדִים וְרַב כְּבֵית שַׁמַּאי אֵיפוֹךְ וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנִי אִיפְּכָא רַב אָמַר אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד וְהִילְכְתָא שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר לִשְׁנַיִם צְאוּ וְקַדְּשׁוּ לִי אֶת הָאִשָּׁה הֵן הֵן שְׁלוּחָיו הֵן הֵן עֵדָיו וְכֵן בְּגֵירוּשִׁין

רש"י

ניליף מיניה. ממעילה: מה מכירה. אינה מתקיימת אלא ע''י אחר הגנב מוכר והלוקח לוקח: אף טביחה. אפילו טבחה שליח נתחייב הגנב בתשלומי ד' וה': או מכרו. לרבות אפילו שליח: תחת השור תחת השה. דחד מינייהו יתירה הוא ודרוש לרבות שאם מינה שליח תחתיו לטבוח חייב הגנב: מאי איכא למימר. נילף מיניה דיש שליח לדבר עבירה: הוא ולא שלוחו גרסינן: ולמ''ד אין מלמדין. ולית לן למילף ממעילה וטביחה דיש שליח לדבר עבירה ומסברא אין שליח דאית לן למימר דיש לו לשמוע דברי הרב והני ההוא ההוא מאי דריש בהו: למעוטי שנים אוחזין וכו'. שפטורין מחטאת דשחוטי חוץ: ההוא ולא אנוס. דההוא משמע שיהא בהוייתו וביישוב דעתו: קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדים. ויליף ממעילה וטביחה דיש שליח לדבר עבירה והני ההוא דריש להו חד למעוטי שנים אוחזים וחד למעוטי אנוס ולית ליה דרשה דהוא ההוא: מכלל דת''ק כו'. בתמיה: דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו. לשמאי מיחייב בדינא רבה בעונש גדול ולת''ק לא מיענש כולי האי כהורג עצמו אלא כגורם: ואדוני יואב. זהו מרד שקראו אדון בפני המלך: אם ת''ל. דהאי חייב דקאמר שמאי בדיני אדם קאמר ויליף ממעילה וטביחה וקסבר שני כתובים הבאים כאחד כו' אפ''ה מודה הוא באומר כו' הואיל ונהנה שליח זה: שליח נעשה עד. בין לקידושין בין ששלח ממון לבעל חובו מצטרף שליח עם עד להיות שנים או אם שניהם שלוחים היו ביחד שניהם מעידים בדבר: ה''נ דלא הוו קידושי. הרי ראו וכי אמרינן בסנהדרין (דף כט.) צריך שיאמר אתם עדיי ה''מ בעדי הודאה שפעמים שאדם מודה לתובעו מנה ואומר הדין עמך מפני שרוצה להשתיקו מעליו עד לאחר זמן ואע''פ שאינו חייב לו כלום לפיכך אין השומע יכול להעיד בפני הודה עד שיאמר אתם עדי אבל בעלמא לא: אלומי אלמוה למילתא. דעדות כשעשה הדבר ע''י השליח: הוא דאמר. רב: שליח ועד אחד. יכולין להעיד על הדבר: איפוך. דב''ה לב''ש: מתני איפכא. לפלוגתא דאמוראי: והלכתא שליח נעשה עד גרסי': הן הן עדיו. דשליח נעשה עד: וכן בגרושין. אם שלח גט לאשתו ע''י שנים:

תוספות

מורד במלכות הוה דקאמר ליה ואדוני יואב כו'. פי' בקונטרס דמורד היה מהא דקאמר אדוני יואב בפני המלך דוד ולא נהירא. שהרי יואב לא היה מורד במלכות ואומר רבינו מאיר אביו של ר''ת מה שאמר לו דוד שילך לביתו לאכול ולשתות והוא מיאן בדבר כדכתיב כל עבדי אדוני על פני השדה חונים ואני אבא אל ביתי לאכול וגו' בתמיה ולא היה לו לסרב וי''מ דהמרד היה שהקדים לומר אדוני יואב קודם המלך דוד.: שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. וא''ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואמאי זה נהנה וזה מתחייב הוא וי''ל דמעילה לא מתחייב המשלח ע''י הנאת השליח אלא ע''י הגבהה דשליח דמיד דאגבהיה שליח קנייה וההיא שעתא חייב משלח אמנם מסופק היה ר''י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה או דילמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן: ולא אמר להם אתם עדי ה''נ דלא הוו קידושי. ופשיטא דהוו קידושין משמע דלא מצרכי לומר אתם עדיי כי אם בהודאה כדאמר בסנהדרין (דף כט.) שאם אמר לחבירו אתה חייב לי מנה והודה בפני שנים אם לא אמר אחד מהם אתם עדיי יכול לומר לו היום או למחר משטה אני בך מיהו אי לא טעין לא טענינן ליה אבל עשוי אדם שלא להשביע עצמו כגון אם הודה הלוה בפני שנים חייב אני לך בלא תביעת המלוה טענינן ליה אפי' כי לא טען: עד כאן לא פליגי אלא כו'. תימה אמאי קאמר עד כאן לא פליגי כי נמי פליגי מי לא פריך שפיר ממילתיה דב''ה וי''ל היינו טעמא דלא רצה למיפרך מב''ה דהוה מצי לשנויי איפוך כדמשני בסמוך:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר