|
טקסט הדף מנוקד
הָא דִּטְעוֹ הָא דְּלָא טְעוֹ אִי דְּלָא טְעוֹ מַאי יְכוֹלִים לְמַחוֹת יְכוֹלִים לְמַחוֹת בְּרוּחוֹת
אָמַר רַב נַחְמָן הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ הֲרֵי הֵן כְּלָקוֹחוֹת פָּחוֹת מִשְּׁתוּת נִקְנֶה מִקָּח יָתֵר עַל שְׁתוּת בָּטֵל מִקָּח שְׁתוּת קָנָה וּמַחְזִיר אוֹנָאָה אָמַר רָבָא הָא דַּאֲמַרַן פָּחוֹת מִשְּׁתוּת נִקְנֶה מִקָּח לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא שַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ אֲבָל שַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ אָמַר לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתָּיךָ וְלָא לְעַוּוֹתֵי וְהָא דַּאֲמַרַן יָתֵר מִשְּׁתוּת בָּטֵל מִקָּח לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא אָמַר (נִיפְלִיגַן) [נִפְלוֹג] בְּשׁוּמָא דְּבֵי דִינָא אֲבָל אָמַר נִפְלוֹג בְּשׁוּמָא דְּבֵי דִינָא מִכְרָן קַיָּים דִּתְנַן שׁוּם הַדַּיָּינִים שֶׁפִּיחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת מִכְרָן בָּטֵל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִכְרָן קַיָּים וְהָא דַּאֲמַרַן שְׁתוּת קָנָה וּמַחְזִיר אוֹנָאָה לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלֵי אֲבָל בִּמְקַרְקְעֵי אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת וּבִמְקַרְקְעֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דִּפְלוּג בְּעִילּוּיָא אֲבָל פְּלוּג בְּמִשְׁחֲתָא לָא כִּדְרַבָּה דְּאָמַר רַבָּה כׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה נָמֵי חוֹזֵר וְהָא דִּתְנַן הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵירָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם שִׁילַּח בְּיַד פִּיקֵּחַ פִּיקֵּחַ חַיָּיב וְאַמַּאי נֵימָא שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ שָׁאנֵי הָתָם דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה דְּאָמְרִינַן דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי תַּלְמִיד דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִים וְהָדְתַנְיָא שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ שָׁלִיחַ מָעַל עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ בַּעַל הַבַּיִת מָעַל כִּי עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ דְּבַעַל הַבַּיִת בַּעַל הַבַּיִת מִיהָא מָעַל אַמַּאי נֵימָא אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה שָׁאנֵי מְעִילָה דְּיָלְפָא חֵטְא חֵטְא מִתְּרוּמָה מָה תְּרוּמָה מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ אַף מְעִילָה מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ וְנֵילַף מִינַּהּ מִשּׁוּם דְּהָוֵי מְעִילָה וּשְׁלִיחוּת יָד שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין מְעִילָה הָא דַּאֲמַרַן שְׁלִיחוּת יָד מַאי הִיא דְּתַנְיָא עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לְחַיֵּיב עַל הַמַּחְשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד שֶׁנֶּאֱמַר אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ וְגוֹ' אָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל וַהֲלֹא נֶאֱמַר עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי וַהֲלֹא נֶאֱמַר אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ אָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל אִם כֵּן עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע לְמָה לִי שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא הוּא אָמַר לְעַבְדּוֹ וְלִשְׁלוּחוֹ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע הָנִיחָא לְבֵית הִלֵּל אֶלָּא לְבֵית שַׁמַּאי דְּמוֹקְמִי לֵיהּ לְהַאי קְרָא בְּמַחְשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה רש"י
הא דטעו. הא דפיחת שתות או הותיר: ברוחות. מי שנפל לו חלק בדרום אומר נוח לי חלק בצפון שהיתה לו שם שדה סמוכה לה שנפלה לו מאמו: הרי הן כלקוחות כו'. כך דינן של לקוחות קצוב בפרק הזהב (ב''מ דף מט:): ה''ג והא דאמרן יתר על שתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא. הא דאמר יתר על שתות בטלה חלוקה לגמרי לא אמרן אלא שלא התנו מתחילה להיות שומת הנכסים בשלשה שהן ב''ד אבל קבלו עליהם להיות חלוקתם כדין שום הדיינין אפי' יותר על שתות מכרן קיים דקי''ל כרשב''ג דאמר מכרן קיים במסכת כתובות פרק אלמנה ניזונית (ד' צט:) ולא ס''ל לרבא הא דאמר רב נחמן לעיל הלכה כדברי חכמים: והא דאמרן שתות צריך להחזיר אונאה לא אמרו אלא במטלטלי. דאונאה כתיבה בהן או קנה מיד עמיתך אל תונו דבר הנקנה מיד ליד: בעילויא. שלא חלקום בחבל ליטול כל אחד ברעה וביפה אלא העלום בדמים ונטל זה ברעה כפי דמים וזה ביפה כפי דמים: חוזר. שאין זה כשאר אונאות דקי''ל בהזהב (ב''מ דף מט:) פחות משתות מחיל אינש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות הוא ואדעתא דהכי לא עביד: נימא שלוחו של אדם כמותו. יתחייב שולחו ולא השליח: אין שליח. חשוב שליח לדבר עבירה שיתחייב שולחו אלא הרי הוא כעושה מאיליו: שליח שלא עשה שליחותו. גבי הקדש קאי שהיו אצלו מעות הקדש וטעה כסבור שהן של חולין ומסרו לשליח ליקח בהן חלוק וקנה בהן טלית שליח מעל ולא השולחו שבדבר זה אינו שלוחו: אבל אם עשה שליחותו בעל הבית מעל. ומביא קרבן מעילה: חטא חטא מתרומה. לרוב דברים היא למודה מתרומה במסכת מעילה (דף יח:) כתיב הכא וחטאה בשגגה מקדשי ה' וכתיב בתרומה באוכלה בשוגג ולא ישאו עליו חטא: משוי שליח. להרמתה: ונילף מינה. לכל דבר עבירה דיש שליח: שליחות יד. בפקדון: על כל דבר פשע. בתר אם לא שלח ידו כתיב: לחייב על המחשבה. או על הדיבור שאם אמר או חשב לשלוח יד בפקדון הרי הוא ברשותו מאותה שעה ואילך להתחייב בכל אונסין שיעלו בו אפילו הוי שומר חנם שלא היה חייב עד עכשיו אלא בפשיעה: אין לי. שנתחייב באונסין בשליחות יד אלא בזמן ששלח בה יד הוא עצמו:
תוספות
הא דטעו הא דלא טעו. ה''ה דמצי למימר הא דטעו בשתות והא דטעו בפחות משתות ולא איצטריך לומר יכולין למחות ברוחות: אבל שויה שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך כו'. וא''ת הא אמרי' בפ' אלמנה ניזונת (כתובות דף ק. ושם) שליח כמאן רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין משמע דפחות משתות המקח קיים כדיינים ורבא גופיה קאמר הכא דאי שוייה שליח מצי א''ל לתקוני שדרתיך כו' משמע דהמקח בטל אף בפחות משתות ואומר רשב''ם דהתם רבא משום דרב נחמן קאמר וליה לא ס''ל והכא משמיה דנפשיה ור''ת מפרש דהתם מיירי בשליח הדיינין דאלמוהו רבנן להיות כמותם והכא מיירי בשליח דשויה הלוקח בעצמו אי נמי י''ל דנהי דקאמר התם שליח כדיינין והמקח קיים האונאה מיהא צריך להחזיר והכא נמי ה''ק לתקוני שדרתיך כו' וצריך להחזיר האונאה ולא כשאר אדם דפחות משתות הויא מחילה: ה''ג בקונטרס הא דאמרן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא. כלומר המקח קיים ולפי גירסא זו מייתי ראיה מרשב''ג דאמר מכרן קיים ולא ס''ל לרבא הא דאמר רב נחמן לעיל דהלכה כחכמים והא דאמרן שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלים דהא כתוב בהן אונאה או קנה מיד עמיתך אל תונו דבר הנקנה מיד ליד עכ''ל וקשה לר''ת חדא מדנקט גבי שתות אין אונאה לקרקעות משמע דביתר משתות יש להן אונאה ובפרק המקבל (ב''מ דף קח.) מסיק רב נחמן זבין שוה מאה במאתן אין להם אונאה ועוד קשה דפירש דרבא לא ס''ל כר''נ ודוחק הוא דהא רב נחמן רבו היה וע''ק דלפי' הקונטרס גרס מעיקרא יתר משתות במילתיה ומייתי ראיה ממשנה דשום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות כו' ואמאי מייתי ראיה מינה הא משנה זו לא מיירי כלל ביתר משתות מה יהא דינן וא''כ לא הוי דומה בדומה לכך נראה לר''ת דגרס איפכא וכן גרס ר''ח וה''ג הא דאמר שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא והוי המקח בטל והשתא מייתי ראיה מחכמים והא דאמר יתר משתות בטל המקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי כו' והשתא ניחא שפיר זבין שוה מאה במאתן מיהו קשה דמשמע הכא לפי' רבינו תם דבקרקעות לא שייך ביטול מקח אליבא דרב נחמן ובפרק הזהב (ב''מ דף נז.) אמר ר''נ הדר אמר רב. חסדא אונאה אין להם ביטול מקח יש להם וי''ל דביטול מקח דהתם היינו מפלגא וה''נ איתא בירושלמי עד פלג יש להם אונאה אבל בציר מפלג לא הוי ביטול מקח וההוא דזבן מאה במאתן אי פלג דוקא לא הוי זבין מאה במאתן דוקא אלא פחות ממאתן פורתא ואי מאתן דוקא הא דקתני עד פלג לאו דוקא אלא ר''ל יותר מפלג פורתא אבל מפלג המקח קיים: אמאי מעל נימא אין שליח לדבר עבירה. תימה הא ע''כ מיירי בשוגג דאי במזיד ליכא מעילה דאין מעילה במזיד א''כ יש שליח לדבר עבירה דלא שייך למימר דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים כיון שהוא שוגג דהכי נמי משמע בפ' מרובה (ב''ק דף עט:) דקאמר הרי שגנב טלה מן העדר ואמר לכהן טול טלה זה שהוא שלי או נתנו לכהן לבכורות בנו והראה לו בטלה של חבירו ומסיק דמיד שהוציאו הכהן מרשות בעלים נתחייב הגנב במשיכת הכהן והקשה ר''י התם אמאי חייב הגנב נימא אין שליח לדבר עבירה ותירץ כיון שאין הכהן יודע שהוא בא מגניבה לא שייך למימר דברי מי שומעין ואומר ר''י דהכא מיירי אפי' דנזכר השליח קאמר דמעל בעל הבית והשתא פריך אמאי מעל נימא אין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואע''ג דנזכר השליח מעל בעל הבית כדמוכח במעילה (דף כא.) דתני נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח השליח מעל נזכרו שניהם חנוני מעל והטעם לפי דמעילה אינו אלא בשוגג כדפרישית לפיכך מעל אותו שלא נזכר ואותו שנזכר מזיד הוא מ''מ דוקא אם נזכרו שניהם הא אם נזכר השליח לבד בעל הבית מעל:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|