|
טקסט הדף מנוקד
אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נֵילַף חֲמִשָּׁה עָשָׂר חֲמִשָּׁה עָשָׂר מֵחַג הַמַּצּוֹת מָה לְהַלָּן נָשִׁים חַיָּיבוֹת אַף כָּאן נָשִׁים חַיָּיבוֹת צְרִיכָא
וַהֲרֵי רְאִיָּה דְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ וְטַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא זְכוּרְךָ לְהוֹצִיא הַנָּשִׁים הָא לָאו הָכִי נָשִׁים חַיָּיבוֹת אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נֵילַף רְאִיָּה רְאִיָּה מֵהַקְהֵל וְאַדְּיָלְפִינַן מִתְּפִילִּין לִפְטוּרָא נֵילַף מִשִּׂמְחָה לְחִיּוּבָא אָמַר אַבָּיֵי אִשָּׁה בַּעֲלָהּ מְשַׂמְּחָהּ אַלְמָנָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר בִּשְׁרוּיָה אֶצְלוֹ וְנֵילַף מֵהַקְהֵל מִשּׁוּם דְּהָוֵה מַצָּה וְהַקְהֵל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִים אִי הָכִי תְּפִילִּין וּרְאִיָּה נָמֵי שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִים צְרִיכִי דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא תְּפִילִּין וְלָא כְּתַב רְאִיָּה הֲוָה אָמֵינָא נֵילַף רְאִיָּה רְאִיָּה מֵהַקְהֵל וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא רְאִיָּה וְלָא כְּתַב תְּפִילִּין הֲוָה אָמֵינָא אַקֵּישׁ תְּפִילִּין לִמְזוּזָה צְרִיכָא אִי הָכִי מַצָּה וְהַקְהֵל נָמֵי צְרִיכִי לְמַאי צְרִיכִי בִּשְׁלָמָא אִי כְּתַב רַחֲמָנָא הַקְהֵל וְלָא כְּתַב מַצָּה הֲוָה אָמֵינָא נֵילַף חֲמִשָּׁה עָשָׂר חֲמִשָּׁה עָשָׂר מֵחַג הַסּוּכּוֹת אֶלָּא נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא מַצָּה וְלָא בָּעֵי הַקְהֵל וַאֲנָא אָמֵינָא טְפָלִים חַיָּיבִים נָשִׁים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן הִילְכָּךְ הָוֵה לְהוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִים הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר וְתוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ נָשִׁים חַיָּיבוֹת מְנָלַן דְּיָלֵיף מִמּוֹרָא מָה מוֹרָא נָשִׁים חַיָּיבוֹת אַף כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים חַיָּיבוֹת וְנֵילַף מִתַּלְמוּד תּוֹרָה מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ תַּלְמוּד תּוֹרָה וּפְרִיָּה וּרְבִיָּה שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִים רש"י
איצטריך. למיעוטה בהדיא: מה להלן נשים חייבות. באכילת מצה לילה הראשונה: ראיה. מצות עשה היא יראה כל זכורך: ראיה ראיה מהקהל. דכתיב ביה (דברים לא) בבא כל ישראל ליראות והתם נשים חייבות דכתיב האנשים והנשים והטף: ואדילפינן מתפילין לפטורא. אמתני' (לעיל דף כט.) פריך דגמר כל מצות עשה שהזמן גרמא מתפילין לפטור את הנשים בבנין אב דמה מצינו בתפילין: נילף. בנין אב במה מצינו משמחה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות: בעלה משמחה. אין חובת השמחה תלויה בה אלא על בעלה שישמחנה קרי ביה ושימחת: אלמנה מאי איכא למימר. הא כתיב בה שמחה דכתיב (דברים טז) והגר והיתום והאלמנה: בשרויה אצלו. לא נצטוית היא אלא בעניה הכתוב מדבר ונצטוה מי שהיא שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל ומשתה וכלי פשתן: אי הכי תפילין וראיה נמי ניהוי שני כתובים כו'. והיכי ילפת מתפילין לפטור הא כתיב פטורא בין בתפילין דאיתקיש לת''ת בין בראיה דכתיב זכורך להוציא את הנשים: צריכי. למיכתב פטורא בתרוייהו דלא גמירי מהדדי הילכך לאו למימרא דאין מלמדין איכתיב בתרוייהו אלא משום דלא הוה גמיר חד מחבריה כדמפרש ואזיל: דאי כתב רחמנא. פטורא דנשים בתפילין ולא כתב בראיה ה''א נילף ראיה מהקהל לחייב את הנשים: א''ה מצה והקהל נמי צריכי. ולאו שני כתובים הבאים כאחד נינהו ונילף שאר מצות עשה מינייהו לחיובא: למאי צריכי. תרוייהו אלא חד מינייהו נכתוב ונגמר אידך מיניה עם כל שאר מצות עשה: בשלמא אי הוה כתב. חיובא בהקהל לא הויא אתיא מצה מיניה בבנין אב דאנא אמינא נגמר ג''ש מחג הסוכות ט''ו ט''ו מה להלן נשים פטורות דכתיב האזרח להוציא הנשים אף מצה נשים פטורות: ואנא אמינא טפלים חייבין. דכתיב (דברים לא) והטף: מא''ל. נילף כל מצות עשה שהזמן גרמא ממצה והקהל לחיובא: ממורא. איש אמו ואביו תיראו דילפינן ביה נשים לעיל (דף כט.) כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים: ונילף מתלמוד תורה. לפטורה:
תוספות
סד''א נילף ט''ו ט''ו מחג המצות מה להלן נשים חייבות. פירש בקונטרס כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וא''ת למאי איצטריך במצה דכל שישנו בבל תאכל ולומר דנשים חייבות במצה בלאו הכי נמי ידעינן שנשים חייבות במצה דאי פטורות למה לי האזרח להוציא את הנשים דגבי סוכה פשיטא דפטורות דהא מ''ע שהזמן גרמא היא אלא ש''מ דנשים חייבות במצה ולהכי איצטריך האזרח גבי סוכה להוציא את הנשים דלא נילף ט''ו ט''ו מחג המצות ואם כן למה לי טעמא דכל שישנו וי''ל דע''כ איצטריך לטעמא דכל שישנו דאי לא דחזינן מיניה דנשים חייבות במצה ה''א האזרח אתא לרבויי נשים דלמעוטי לא איצטריך דהא מ''ע שהזמן גרמא הוא אבל השתא דחזינן דחייבות במצה מכל שישנו בבל תאכל חמץ א''כ ע''כ האזרח למעוטי אתא דלרבות לא איצטריך דמג''ש דט''ו ט''ו נפקא: אשה בעלה משמחה. פי' בקונטרס אין חובת השמחה בה אלא על בעלה שישמחנה אלמנה מאי איכא למימר פירוש דכתיב בה שמחה דכתיב (דברים טז) והלוי והגר והיתום והאלמנה ומשני בשרויה אצלו כלומר לא נצטוית היא אלא בעניה הכתוב מדבר שנתחייב מי שהיא שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל ובמשתה וכלי פשתן עד כאן לשונו וקשה לר''ת דהיינו בזמן שאין בהמ''ק קיים כדמוכח בערבי פסחים (פסחים דף קט.) דקאמר אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להם בבגדי צבעונים וההוא מילתא לא מיתוקמא אלא בזמן שאין בהמ''ק קיים כדאמר התם דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין אבל בזמן שבהמ''ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ועוד דמשמע מתוך לשון הקונטרס שאינו חייב להעלותה לירושלים ולהאכילה שלמי שמחה מיהו במס' חגיגה (דף ו.) לא משמע הכי דקאמר התם בן שאינו צריך לאמו חייב להעלות עולת ראיה להר הבית ואם הוא צריך לאמו אינו חייב ופריך עד האידנא מאן אתייה וקאמר אביי עד הכא דהוה אמיה דמיחייבה בשמחה אתייה ועוד אי שמחה בכלי פשתן זה יכולה לעשות בביתה ועוד תניא בתוספתא (דחגיגה פ''א). שלש מצות נצטוו ישראל ראיה חגיגה שמחה יש בראיה שאין בשניהם שכולה לשמים ויש בחגיגה מה שאין בשניהם שכן נוהגת לפני הדבור ויש בשמחה שאין בשניהם שהשמחה נוהגת באיש ובאשה אלמא בגוף הקרבן קאמר ומפרש ר''ת אשה בעלה משמחה בשלמי שמחה שלו שהחובה מוטלת על בעלה ובאלמנה על ששרויה אצלו אבל היא גופא לא מיחייבא לאתויי שלמי שמחה: ואי כתב ראיה ולא כתב תפילין. אינו ר''ל דלא ליכתוב תפילין כלל דמצות תפילין איצטריך ליכתוב אלא ה''ק לא ליכתוב תפילין היקישא דתפילין לת''ת: ולא בעי הקהל. פי' לא ליכתוב חיובא דנשים גבי הקהל אבל מצות הקהל בעי למיכתב: ה''א נילף ראיה ראיה מהקהל. וא''ת הא אמרינן מצה והקהל הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וי''ל דמג''ש דראיה ראיה הוה אמינא דילפינן ראיה מהקהל: ואנא אמינא טפלים חייבים נשים לא כל שכן. וא''ת למה לי האי ק''ו בלאו ק''ו נמי מצי למילף הקהל ממצה לחייב נשים ואפילו לא כתיב נשים בהקהל כלל שכן שיטת כל שני כתובים וי''ל דאי לא כתיב נשים בהקהל ה''א אדרבה נילף ראיה דהקהל מעולת ראיה ולפטור כדקאמר לעיל וא''ת כיון דלא נילף חיוב דהקהל ממצה למה לי דאמר ליכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל בלא מצה נמי נפקא לן חיובא בהקהל מטפלים בק''ו טפלים חייבים וכו' וי''ל דאי לא כתיב נשים במצה הוה אמינא דמקל וחומר לא אתו נשים לחיובא דטפלים מעלו מנשים לפי שבאים לכלל חיוב אבל נשים אין סופן לבא לידי חיוב לא אבל השתא שמצינו דנשים חייבות במצה וטפלים פטורים מעתה נוכל לדון מק''ו בהקהל היכא דטפלים חייבים אינו דין שיהו נשים חייבות: נשים חייבות מנ''ל דיליף ממורא. וא''ת אמאי לא קאמר דילפינן ממזוזה ויש לומר דהוה מצי למימר דיליף ממזוזה וחד מינייהו נקט וא''ת אם כן הוי מורא ומזוזה שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין וי''ל דצריכי תרוייהו דאי כתב מורא ולא כתב מזוזה הוה אמינא דבמזוזה יהיו פטורים דילפינן מת''ת ואי כתב מזוזה ולא כתב מורא הוה אמינא דבמורא יהיו פטורין כדלקמן (דף לה.) דאין סיפק בידה לעשות: ונילף מת''ת. ואם תאמר אדרבה אית לן למילף ממורא לחיוב דהא אמר פ''ק דיבמות (דף ח.) כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ואמר הר''ם דמסברא דמת''ת איכא טפי למילף כיון דאשכחן דנשים פטורות ממצוה יקרה וחביבה כת''ת דין הוא שיהו פטורין בכל השאר שלא הזמן גרמא עי''ל דסברא הוא למילף טפי מת''ת ממורא דשאני אב ואם דהוקש כבודם לכבוד המקום ואין למילף שאר מצות מינה עי''ל דאין סברא לומר נילף ממורא דמורא נמי לפעמים דאינה חייבת היכא דרשות אחרים עליה כדאמרינן (לעיל דף ל:) אשה אין סיפק בידה לעשות:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|