|
טקסט הדף מנוקדוְאִי עֲבַדְתְּ אַהְנֵית מַאי אִי עֲבַדְתְּ אַהְנֵית דְּאִי אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר לָא מַשְׁגְּחִינַן בֵּיהּ כִּדְתַנְיָא מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵבִיא גֵּט לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר לוֹ צָרִיךְ אֲנִי לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אוֹ אֵינִי צָרִיךְ אָמַר לוֹ בְּנִי מֵהֵיכָן אַתָּה אָמַר לוֹ רַבִּי מִכְּפַר סִיסַאי אָנִי אָמַר לוֹ צָרִיךְ אַתָּה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם שֶׁלֹּא תִּיזָּקֵק לְעֵדִים לְאַחַר שֶׁיָּצָא נִכְנַס לְפָנָיו רַבִּי אִלְעַאי אָמַר לוֹ רַבִּי וַהֲלֹא כְּפַר סִיסַאי מוּבְלַעַת בִּתְחוּם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּקְרוֹבָה לְצִיפּוֹרִי יוֹתֵר מֵעַכּוֹ וּתְנַן רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר עַכּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין וַאֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא פְּלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בְּעַכּוֹ דִּמְרַחֲקָא אֲבָל כְּפַר סִיסַאי דִּמְקָרְבָא לָא אָמַר לוֹ שְׁתוֹק בְּנִי שְׁתוֹק הוֹאִיל וְיָצָא הַדָּבָר בְּהֶיתֵּר יָצָא הָא אִיהוּ נָמֵי שֶׁלֹּא תִּיזָּקֵק לְעֵדִים קָאָמַר לֵיהּ לָא סַיְּימוּהָ קַמֵּיהּ שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אֶבְיָתָר לְרַב חִסְדָּא גִּיטִּין הַבָּאִים מִשָּׁם לְכָאן אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם לֵימָא קָסָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ וְהָנֵי גְּמִירִי וְתִסְבְּרָא וְהָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן לְקַיְּימוֹ וְכֵיוָן דְּאִיכָּא רַבִּים דְּסָלְקִי וְנָחֲתִי מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי אָמַר רַב יוֹסֵף מַאן לֵימָא לַן דְּרַבִּי אֶבְיָתָר בַּר סַמְכָא הוּא וְעוֹד הָא אִיהוּ דִּשְׁלַח לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה בְּנֵי אָדָם הָעוֹלִין מִשָּׁם לְכָאן הֵן קִיְּימוּ בְּעַצְמָן וַיִּתְּנוּ (אֶת) הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ וּכְתַב לֵיהּ בְּלָא שִׂירְטוּט וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק שְׁתַּיִם כּוֹתְבִין שָׁלֹשׁ אֵין כּוֹתְבִין בְּמַתְנִיתָא תָּנָא שָׁלֹשׁ כּוֹתְבִין אַרְבַּע אֵין כּוֹתְבִין אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אַטּוּ כֹּל דְּלָא יָדַע הָא דְּרַבִּי יִצְחָק לָאו גַּבְרָא רַבָּה הוּא בִּשְׁלָמָא מִילְּתָא דְתַלְיָא בִּסְבָרָא לְחַיֵּי הָא גְּמָרָא הִיא וּגְמָרָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ וְעוֹד הָא רַבִּי אֶבְיָתָר הוּא דְּאַסְכֵּים מָרֵיהּ עַל יְדֵיהּ דִּכְתִיב וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר זְבוּב מָצָא לָהּ רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר נִימָא מָצָא לָהּ וְאַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי אֶבְיָתָר לְאֵלִיָּהוּ אֲמַר לֵיהּ מַאי קָא עָבֵיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲמַר לֵיהּ עָסֵיק בְּפִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה וּמַאי קָאָמַר אֲמַר לֵיהּ אֶבְיָתָר בְּנִי כָּךְ הוּא אוֹמֵר יוֹנָתָן בְּנִי כָּךְ הוּא אוֹמֵר אֲמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם וּמִי אִיכָּא סְפֵיקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא אֲמַר לֵיהּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן זְבוּב מָצָא וְלֹא הִקְפִּיד נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד אָמַר רַב יְהוּדָה זְבוּב בַּקְּעָרָה וְנִימָא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם זְבוּב מְאִיסוּתָא וְנִימָא סַכַּנְתָּא אִיכָּא דְּאָמְרִי אִידֵּי וְאִידֵּי בַּקְּעָרָה זְבוּב אוּנְסָא וְנִימָא פְּשִׁיעוּתָא אָמַר רַב חִסְדָּא לְעוֹלָם אַל יָטִיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁהֲרֵי פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה הֵטִיל עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ אֵימָה יְתֵירָה וְהִפִּילָה כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כׇּל הַמֵּטִיל אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ סוֹף הוּא בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת גִּילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְחִילּוּל שַׁבָּת אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הָא דְּאָמְרִי רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה עִשַּׂרְתֶּם עֵרַבְתֶּם הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר צָרִיךְ רש"ידאי אתי בעל כו'. אבל אי לא אמרת ואתי בעל ומערער מיפסיל: כדתניא. דאף מי שאינו צריך לומר אם אמר מהני: כפר סיסאי. שם מקום: שלא תיזקק. האשה לעדים אם יקרא עליו ערער: והא איהו נמי כו'. ולאו משום דצריך ומאי קשיא ליה לר' אלעאי: לא סיימוה קמיה. דר' אלעאי לסיומא דמילתיה דר' ישמעאל: משם לכאן. מבבל לא''י: דסמכא הוא. ראוי לסמוך עליו: ויתנו (את) הילד כו'. שהיו משתהין בא''י ומניחין נשותיהן עגונות ובטלים מפריה ורביה שנקל בעיניהם ילדים וילדות: שתים. שתי תיבות כותבין מן המקרא בלא שרטוט: בשלמא מילתא דתליא בסברא. אי לא הוה סבר לה מדעתו: לחיי. כלומר שפיר מצית למימר דלאו גברא רבה הוא: וגמרא לא שמיע ליה. הא גמרא דר' יצחק: דאסכים מריה על ידיה. לגלות לו סוד לכוין דברים הסתומים על אמיתתם: ותזנה עליו פילגשו. בפילגש בגבעה כתיב ותזנה סרחה עליו: זבוב מצא לה. בקערה: נימא מצא לה. לקמיה מפרש: ואשכחיה. גרסי': נימא מצא והקפיד. כדמפרש טעמא ואזיל: נימא באותו מקום. ודרכן היה להשיר את השער ולא ליסכן בועלה ליעשות כרות שפכה ומשום דסכנתא הוא הקפיד עליה וברחה מפני אימתו: גילוי עריות. כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה: שפיכות דמים. כי הכא או פעמים שבורחת מפניו ונופלת באחת הפחתים או בגשר: וחילול שבת. פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו והוא אינו יודע: עשרתם. פירות שנאכל למחר: ערבתם. עירובי חצירות: תוספותואי עבדת אהנית. משמע דבפני נכתב מועיל בא''י והא דאמר בספ''ב (לקמן דף כג:) בארץ דלאו אדיבורה סמכינן מהימנא היינו משום דאיירי בלא אמר בפני נכתב כסתם מביאי גט בארץ ישראל אבל אי אמר סמכינן אדבוריה כדאמרינן הכא: ויתנו (את) הילד בזונה. לפי שהן משתהין בארץ ישראל היו בניהם ובנותיהם משתעבדים בשביל מזונות והיינו בזונה בשביל מזונות . ועוד מפ' כדאמר בירושלמי עובדא הוה בחד שמכר בתו ללמוד תורה והלך ולמד: א''ר יצחק שתים כותבין. בה''ג פוסק כר' יצחק ואע''ג דפליג אמתניתא דיודע היה שאינה עיקר ואומר ר''ת וכן פי' ריב''א בשם רבינו אליהו דדוקא שמתכוין לכתוב הפסוק לדרשה כי הכא אבל כשאדם שולח איגרת לחבירו מותר שיכתוב לשון המקרא כדי לכתוב לשון צח בלא שירטוט מיהו בירושלמי. פ' בתרא דמגילה משמע קצת דאסור דקאמר התם מהו לכתוב תרתין תלת מילין מן פסוקא ומייתי ר' מונא שלח כתב לר' אושעיא בר שימי ראשיתך מצער היה מאד ישגא אחריתך משמע שלא היה כותב אלא לשם איגרת שלומים ולא לדרשה ואעפ''כ היה מקפיד שלא לכותבו כסדר ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשה דקאמר מר עוקבא שלח כתב לריש גלותא דהוה קאי ודמיך בזמרא פירוש כשהיה שוכב וקם היו מזמרין לפניו ישראל אל תשמח אל גיל בעמים וכן הרבה מביא שם וא''ת דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לב:) ובפ''ב דמגילה (ד' יח:) דתפילין אין צריכין שירטוט והלא אפי' שלש או ארבע תיבות צריכין שרטוט ואור''ת דתפילין לא בעי שרטוט על כל שיטה ושיטה אבל עושה שרטוט אחת למעלה וכותב תחתיו כמה שיטין ואור''ת דאין לשרטט תפילין על כל שיטה ושיטה כדאמר עלה בירושלמי בפ' במה מדליקין. כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט וכן משמע בהקומץ רבה (שם דף לב:) דקאמר התם תפילין אין צריכין שרטוט ופריך מהא דתניא ס''ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזות לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ומשני תנאי היא ומדלא משני הכא במאי עסקינן במשורטטין משמע דאין רגילות לשרטט כלל לא ס''ת ולא תפילין והיינו משום דנקרא הדיוט ומיהו אם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שרטוט צריך לשרטט על כל שיטה ושיטה משום זה אלי ואנוהו והא דאמר בפ''ק דמגילה (דף טז:) דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה אור''ת דלאו היינו ס''ת דהא לא בעי שרטוט אלא היינו מזוזה וקרי ליה אמיתה של תורה על שם שיש בו שם יחוד מלכות שמים וכן פירש ר''ח וכן נראה דאי בס''ת כדפי' שם בקונטרס הא דפסלינן התם בפ''ב דמגילה (דף יט.) אדיפתרא ושלא בדיו דאתיא כתיבה כתיבה מדכתיב (ירמיה לו) ואני כותב על הספר בדיו ואמאי לא ילפי מאמיתה של תורה ואי במזוזה מיירי ניחא דאם כן הייתי מצריך דוכסוסטוס כמו במזוזה והא דאמר במסכת סופרים (פ''א הל' א') אינו רשאי לכתוב אא''כ סירגל ויריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ולמטה ומצדדין ודוחק.: זבוב מצא לה נימא מצא לה. מותזנה עליו דריש לשון זנות ולשון מזון וא''ת ומנלן דלא הוי זנות ממש ואמר ר''ח מדרצה להחזירה כדמוכח קראי דאפי' פילגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כדכתיב. בא אל פילגשי אביך וכתיב. ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות: נימא מצא לה. וא''ת והא אמר בסנהדרין בפ' כ''ג (דף כא.) שאין להם לבנות ישראל שער לא בית השחי ולא בית הערוה וי''ל דבת יפת תואר היתה כדמשני התם גבי תמר: שלש עבירות. בסדר עולם אמר דאותו יום דפילגש בגבעה . שבת היה ור''ח כתב ג' עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול השם וג' היו בפילגש בגבעה ולהכי לא חשיב אבר מן החי: ערבתם. פי בקונטרס עירובי חצירות ואין נראה אלא כמו שפי' בקונט' בבמה מדליקין (שבת דף לד.) דפריך התם הא גופא קשיא אמרת עם חשיכה ערבתם הא ספק חשיכה לא והדר תני ספק חשיכה מערבין ומשני כאן בעירובי תחומין פי' בקונט' דרישא בעירובי תחומין דבספק חשיכה אין מערבין וכן פר''ח והיינו משום דבעירובי תחומין מחמירין טפי שיש לה סמך מן הפסוק וכן משמע בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) גבי הלכה כדברי המיקל בעירוב רב פפא אמר אצטריך סד''א ה''מ בעירובי חצירות אבל בעירובי תחומין אימא לא: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|