סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

גַּסְטְרָא שֶׁל בֵּית פְּעוֹר הַרְאֵנוּ הֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר עָמְדוּ לְמַעְלָה נִדְמָה לָהֶם לְמַטָּה לְמַטָּה נִדְמָה לָהֶם לְמַעְלָה נֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִיתּוֹת אוֹתָן שֶׁעוֹמְדִים לְמַעְלָה נִדְמָה לָהֶן לְמַטָּה לְמַטָּה נִדְמָה לָהֶן לְמַעְלָה לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ
רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר אַף מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן קָבוּר כְּתִיב הָכָא וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ וּכְתִיב הָתָם וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא מִפְּנֵי מָה נִקְבַּר מֹשֶׁה אֵצֶל בֵּית פְּעוֹר כְּדֵי לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה פְעוֹר
וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא מַאי דִּכְתִיב אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא
אֶלָּא לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים דִּכְתִיב וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים דִּכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים דִּכְתִיב וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים דִּכְתִיב וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים
כׇּתְנוֹת עוֹר רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר דָּבָר הַבָּא מִן הָעוֹר וְחַד אָמַר דָּבָר שֶׁהָעוֹר נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ
דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי תּוֹרָה תְּחִלָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים תְּחִילָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים דִּכְתִיב וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים דִּכְתִיב וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי
דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי מִפְּנֵי מָה נִתְאַוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִיכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכִי לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ הוּא צָרִיךְ אוֹ לִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ הוּא צָרִיךְ אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה הַרְבֵּה מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל וְאֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶכָּנֵס אֲנִי לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּימוּ כּוּלָּן עַל יָדִי
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְקַבֵּל שָׂכָר מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִילּוּ עֲשִׂיתָם שֶׁנֶּאֱמַר לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ
לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָּרַבִּים יָכוֹל כָּאַחֲרוֹנִים וְלֹא כָּרִאשׁוֹנִים תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁהֵן עֲצוּמִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא וְגוֹ'
וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה שֶׁנִּמְנָה עִם מֵתֵי מִדְבָּר וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא שֶׁכִּיפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ שֶׁבִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי
הֲדַרַן עֲלָךְ הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ
מַתְנִי' הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ
כׇּל הַמְּנָחוֹת תְּחִילָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלִי שָׁרֵת וְזוֹ תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית וְסוֹפָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת
כׇּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה כׇּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין מִנְחַת הָעוֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין הִיא הָיְתָה בָּאָה גֶּרֶשׂ וְזוֹ בָּאָה קֶמַח רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה כָּךְ קׇרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה
גְּמָ' תַּנְיָא אַבָּא חָנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר [וְכׇל כָּךְ לָמָּה] כְּדֵי לְיַגְּעָהּ כְּדֵי שֶׁתַּחֲזוֹר בָּהּ אִם כָּכָה חָסָה תּוֹרָה עַל עוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ קַל וָחוֹמֶר עַל עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ
וּמִמַּאי מִשּׁוּם דְּחָסָה הוּא דִּילְמָא כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּימָּחֵק מְגִילָּה קָסָבַר

רש"י

גסטרא. מושל כמה שאמר קומוס דוכוס ושלטון וחבירו ריהטון קורטון גסטרא (ברכות דף לב:): ויברך אלהים את יצחק. ניחמו על אביו וברכו ברכת אבלים: דבר הבא מן העור. של צמר הוא: שהעור נהנה ממנו. של פשתן שאדם לובש סמוך לעורו: תחילתו גמילות חסדים. הלביש ערומים: ולפושעים יפגיע. בשביל פושעים הפגיע: הערה. הריק: מתני' היה מביא את מנחתה. הבעל כדכתיב. והביא את קרבנה עליה וגו' (במדבר ה): כפיפה מצרית. סל של נצרי דקל זרדים שגדילין סביב הדקל: כדי ליגעה. בגמרא מפרש טעמא: תחילתן וסופן. השתא משמע כשמביאה מביתו מביאה בכלי שרת לעזרה: וסופה בכלי שרת. קודם קמיצה: כל המנחות טעונות שמן ולבונה. כדכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה (ויקרא ב) ולקמיה פריך והאיכא מנחת חוטא: וזו אינה טעונה. דכתיב בה לא יצוק עליה שמן וגו' (במדבר ה): באות מן החטין. דכתיב סלת חטים תעשה אותם (שמות כט): מנחת העומר באה מן שעורים. במסכת מנחות (דף סח:) ילפינן לה מקראי: באה גרש. דכתיב גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך (ויקרא ב) ובמסכת מנחות (דף סו:) אמרינן במנחת העומר הכתוב מדבר: גרש. בשעורים מובחר שבו מנופה בי''ג נפה כעין סולת חטים: קמח. הכל מעורב כמו שנטחן: גמ' וכל כך למה. למה אנו טורחין ליגעה: על עוברי רצונו. שאם זינתה עברה על רצונו של מקום ורוצה שתודה שלא תיבדק: קסבר. האי תנא דאמר משום דחסה הוא:

תוספות

מפני מה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור. ומדרש אגדה בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו. מתוספת רבי: מתני' מביא את מנחתה. אין סדר המשנה וסדר הפרשה מכוונין שהרי כך סדר הפרשה קינא לה ונסתרה מעלה האשה ומביא את מנחתה הכהן מביא פיילי של חרס ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור ונותן בו עפר מעמיד האשה בשער נקנור ואוחז בבגדיה וסותר את שערה ונותן. את המנחה על ידיה וביד הכהן מים המרים ומשביע ומתנה עמה וכותב את המגילה ומוחק ומשקה ונוטל מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותן לתוך כלי שרת מניף ומגיש קומץ ומקטיר ולא ידענו למה שינה התנא הסדר ואם סדר התנא דוקא או סדר הפרשה: כדי ליגעה. שהרי היתה נתונה על ידה עד גמר כל הסדר כדי שתחזור ותודה ולא שייך למימר דדריש טעמא דקרא אלא היכא דנפקא לן מינה מידי דמרבי מיניה וקרא סתמא כתיב וכולל הכל ואנו דורשין טעמו ואומרים זהו הטעם של פסוק הואיל וטעמו בשביל כך איכא דוקא כגון לא תחבול בגד אלמנה משמע בין עניה ועשירה וקאמר ר''ש טעמא דקרא שאם אתה ממשכן אותה אתה משיא לה שם רע בשכינותיה מתוך שאתה משיב לה העבוט ונאמר עניה דוקא אין ממשכנין אותה (ב''מ דף קטו.):

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר