|
טקסט הדף מנוקד
טְהוֹרוֹת אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא בְּבָאִין מִנּוֹי אָדָם לְנוֹי בְּהֵמָה וְרַב יוֹסֵף אָמַר הוֹאִיל וְאָדָם מוֹשֵׁךְ בָּהֶם אֶת הַבְּהֵמָה מִי לָא תַּנְיָא מַקֵּל שֶׁל בְּהֵמָה שֶׁל מַתֶּכֶת מְקַבֵּל טוּמְאָה מַה טַּעַם הוֹאִיל וְאָדָם רוֹדָהּ בָּהֶן הָכָא נָמֵי הוֹאִיל וְאָדָם מוֹשֵׁךְ בָּהֶן
וְטוֹבְלָן בִּמְקוֹמָן וְהָאִיכָּא חֲצִיצָה אָמַר רַבִּי אַמֵּי בְּשֶׁרִיתְּכָן לֵימָא רַבִּי אַמֵּי כְּרַב יוֹסֵף סְבִירָא לֵיהּ דְּאִי כְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא דְּאָמַר בְּבָאִין מִנּוֹי אָדָם לְנוֹי בְּהֵמָה כֵּיוָן דְּרִיתְּכָן עֲבַד בְּהוּ מַעֲשֶׂה וּפְרַחָה לַהּ טוּמְאָה מִינַּיְיהוּ דִּתְנַן כׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה וְאֵין עוֹלִין מִטּוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר מַעֲשֶׂה לְתַקֵּן לָאו מַעֲשֶׂה הוּא דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא אָמְרוּ שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה לְתַקֵּן אֶלָּא לְקַלְקֵל בְּמַתְנִיתָא תָּנֵי בִּמְחוּלָּלִין שָׁאַל תַּלְמִיד אֶחָד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שָׁמַעְתִּי שֶׁחוֹלְקִין בֵּין טַבַּעַת לְטַבַּעַת אָמַר לוֹ שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא לְעִנְיַן שַׁבָּת דְּאִי לְעִנְיַן טוּמְאָה דָּא וְדָא חֲדָא הִיא וּלְעִנְיַן טוּמְאָה דָּא וְדָא אַחַת הִיא וְהָתְנַן טַבַּעַת אָדָם טְמֵאָה וְטַבַּעַת בְּהֵמָה וְכֵלִים וּשְׁאָר כׇּל הַטַּבָּעוֹת טְהוֹרוֹת כִּי קָאֲמַר לֵיהּ אִיהוּ נָמֵי דְּאָדָם קָאֲמַר לֵיהּ וּדְאָדָם דָּא וְדָא אַחַת הִיא וְהָתַנְיָא טַבַּעַת שֶׁהִתְקִינָה לַחְגּוֹר בָּהּ מׇתְנָיו וּלְקַשֵּׁר בָּהּ בֵּין כְּתֵפָיו טְהוֹרָה וְלֹא אָמְרוּ טְמֵאָה אֶלָּא שֶׁל אֶצְבַּע בִּלְבַד כִּי קָאֲמַר לֵיהּ אִיהוּ נָמֵי דְּאֶצְבַּע קָאֲמַר לֵיהּ וּדְאֶצְבַּע דָּא וְדָא אַחַת הִיא וְהָתְנַן טַבַּעַת שֶׁל מַתֶּכֶת וְחוֹתָמָהּ שֶׁל אַלְמוֹג טְמֵאָה הִיא שֶׁל אַלְמוֹג וְחוֹתָמָהּ שֶׁל מַתֶּכֶת טְהוֹרָה כִּי קָאֲמַר לֵיהּ אִיהוּ נָמֵי כּוּלָּהּ שֶׁל מַתֶּכֶת קָאֲמַר לֵיהּ וְעוֹד שָׁאַל שָׁמַעְתִּי שֶׁחוֹלְקִין בֵּין מַחַט לְמַחַט אָמַר לוֹ שֶׁמָּא לֹא שָׁמְעַתְּ אֶלָּא לְעִנְיַן שַׁבָּת דְּאִי לְעִנְיַן טוּמְאָה דָּא וְדָא אַחַת הִיא וּלְעִנְיַן טוּמְאָה דָּא וְדָא אַחַת הִיא וְהָתְנַן מַחַט שֶׁנִּיטַּל חוֹרָהּ אוֹ עוּקְצָהּ טְהוֹרָה כִּי קָאֲמַר לֵיהּ בִּשְׁלֵימָה וּבִשְׁלֵימָה דָּא וְדָא אַחַת הִיא וְהָתְנַן מַחַט שֶׁהֶעֶלְתָה חֲלוּדָה אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּפִירָה טְהוֹרָה וְאִם לָאו טְמֵאָה וְאָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי וְהוּא שֶׁרִישּׁוּמָהּ נִיכָּר כִּי קָאֲמַר לֵיהּ בְּשִׁיפָא קָאֲמַר לֵיהּ וּבְשִׁיפָא דָּא וְדָא אַחַת הִיא וְהָתַנְיָא מַחַט בֵּין נְקוּבָה בֵּין אֵינָהּ נְקוּבָה מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת וְלָא אָמְרִינַן נְקוּבָה אֶלָּא לְעִנְיַן טוּמְאָה בִּלְבַד הָא תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרָבָא בְּגֻלְמֵי מַתְנִי' חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בּוֹ זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין רְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת כְּבוּלוֹת וּכְבוּנוֹת הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכוּלָּן חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת לְיַבֵּשׁ אֲבָל לֹא לֵחָלֵב רש"יטהורות. דלאו משום תכשיט מיטמאו דאין תכשיט לכלי וכלי נמי לא הוו אלא תכשיט כלי ומיהו בעודן מחוברות לכלי מיטמו עם הכלי דהוי יד לכלי דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו: בבאין מנוי אדם לנוי בהמה. מתני' כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם ובעודו לאדם נטמא ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו ראשונה שלא יגע בטהרות: הואיל ואדם מושך בהן את הבהמה. חשיב ליה כלי תשמיש דאדם: מקל של בהמה. שרודין בו את הגמל או את הנאקה אי נמי כעין שעושין להנהיג את הדוב: של מתכת. דאילו של עץ פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה: מאי טעם. הרי צורך בהמה: רודה. מכה ומייסרה: והאיכא חציצה. שטבעת הקבוע בשיר קבוע בו בחוזק ואין המים נכנסין שם: בשריתכן. הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחק הנקב סביב סביב: כרב יוסף סבירא ליה. דאמר כשהן של בהמה נמי מקבלי טומאה הואיל ואדם מושך בהן הלכך כי ריתכן לאחר טומאה אכתי במילתייהו קיימי ולא פרחה טומאתן דאכתי חזו לבהמה: דאי כרבי יצחק. דאמר לא מקבל טומאה אלא בעודן לאדם טומאה זו שקבלו בעודן לאדם כיון דריתכן ושוב אין נאים לאדם בטלי להו מתורת תכשיט וטהרו מטומאתן: יורדין לידי טומאתן במחשבה. מאחר שחישב עליו שיניחנו כמות שהוא עכשיו ולא יוסיף תיקון אחר הוא גמר מלאכתן ומקבל טומאה: ואין עולין מטומאתן. מאחר שחישב על העור לעשות שטיח ירד לידי טומאה ואם חזר וחישב עליו לרצועו' וסנדלים לא בטל מתורת כלי ולא טהר בכך עד שיתן בו אזמל דהוי שינוי מעשה הא בשינוי מעשה מיהא עולה מטומאתו: לתקן. וזו היא תקונו לצורך בהמה: לאו מעשה הוא. לבטל מתורת כלי: במחוללין. מתחלה נעשו חלולין רחבים שיש חלל בדביקתן שנתן טבעת בתוך טבעת כמות שהוא רחב: שחולקין. יש חילוק בהלכותיהן ואיני יודע מהו חילוקן: אלא לענין שבת. לענין הוצאת שבת יש חילוק בין יש עליה חותם לשאין עליה חותם כדאמר לקמן בפ' במה אשה (דף נט.): דא ודא אחת היא. כל טבעות דין אחד להן: שהתקינה לחגור בה מתניו. שקבעה בראש רצועה ועשאה כמין בוקלא שעושין לסרגין של סוסין: ולקשור בה בין כתפיו. בתי זרועותיו בראצייר''א: טהורה. דהדר הויא לה כטבעת כלים ולא דמיא לאדם מושך בהם שאינו משתמש בה כלום אלא מונחת ועומדת לרצועה ומיהו עם הרצועה מקבלת טומאה אבל אם היה נוטלה ומחזירה אינה מקבלת טומאה לעצמה: כי קאמר ליה איהו נמי. דא ודא אחת היא: דאצבע קאמר ליה. ולענין שבת יש חילוק: אלמוג. עצי אלמוגים והוא נאה: טמאה. דבתר טבעת אזלינן ופשוטי כלי מתכות טמאים: היא של אלמוג טהורה. דפשוטי כלי עץ הוא: אלא לענין שבת. לענין הוצאת שבת יש חילוק בין נקובה לשאינו נקובה דנקובה קתני חייב חטאת ובשאינה נקובה כגון אישפיגל''א שהיא תכשיט קתני אינו חייב חטאת בפרק במה אשה (דף נז:): חורה. חור שלה: עוקצה. פונטא: חלודה. רואיירא''ה: והוא שרישומה. של מחט ניכר דהוי כלי וטמאה ל''א שרישומה של חלודה ניכר בבגד היינו עיכוב תפירה וטהורה: בשיפא. נישופת בשופינא שקורין לימ''א שאין בה חלודה: מותר לטלטלה בשבת. בחצר דהא חזיא ליטול את הקוץ ותורת כלי עליה: ולא אמרו נקובה. חלוקה להלכותיה אלא לענין טומאה בלבד דנקובה מקבלת טומאה ושאינה נקובה לא: הא תרגמא אביי. בפרק כל הכלים: בגלמי. שהוא גולם שנקצצה מן החוט ועומדת לינקב התם הוא דכל זמן שלא נקבה אינה מקבלת טומאה דהא לא נגמרת מלאכתה ולענין טומאה כלי מעשה כתיב (במדבר לא) שגמר כל מעשהו ומיהו לענין שבת שריא דזימנין דממליך עלה ומנח לה הכי ומשוי לה מנא לנטילת קוץ אבל מחט שנגמרה מלאכתה כגון אישפינגל''א שאינה עומדת לינקב דא ודא אחת היא לטומאה: מתני' מרדעת. בשטי''ל ומניחין אותו כל היום על החמור לחממו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה: שהיא קשורה בו. בגמ' מפרש: זכרים. אילים: לבובים שחוזות כבולות וכבונות. מפרש בגמרא: צרורות. דדיהן צרורות פעמים ליבש שמהדקן כדי שלא יחלבו עוד ויתעברו או יהו שמנות לאכול ופעמים לחלב לשמור חלבן שלא יטפטף לארץ וקושרין להם כיס בדדיהן: ר' יוסי אוסר בכולן. דמשוי הוא: חוץ מן הרחלים הכבונות. שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט: יוצאות צרורות ליבש. ר' יהודה סבירא ליה כתנא קמא דלאו משוי הוא ומיהו ליבש דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן: תוספותוהא איכא חציצה. פירש בקונטרס שטבעת תקוע בשיר בחוזק ואין המים נכנסים שם ואומר ר''י דצריך לומר שפעמים מסירים אותן ועושים מהן מלאכה בפני עצמן שאם כל שעה היו קבועים בצואר הבהמה היה הכל חשיב כלי אחד ולא הוי חציצה וה''ר פור''ת פירש והא איכא חציצה לפי שהוא דבוק בצואר הבהמה: בשריתכן. להכי לא מוקי לה במחוללין דאין דרך השיר להיות כן: טבעת שהתקינה לחגור בה מתניו. נראה לר''י דהיינו לחגור מלבושיו שהן רחבים ואוגדם כנגד מתניו בטבעת כעין שפי' בקונטרס לקשור בה את כתפיו: היא של אלמוג וחותמה של מתכת. וא''ת והא יש בה בית קיבול מקום מושב החותם וי''ל דאין זה בית קיבול דאמרינן בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קבול: והתניא מחט בין נקובה בין אינה נקוב'. נראה לר''י דלא פריך אליב' דאביי דאיהו הוה מפרש שאינה נקובה היינו שניטל חורה או עוקצה אלא אליב' דרבא פריך דלדידיה לא מצינן לפרש הכי כדמוכח בריש כל הכלים (לקמן קכג.) ותימה לר''י דכיון דלא ידע המקשה דמיירי בגלמי א''כ בלאו הכי תקשה ליה לרבא כדפריך בריש כל הכלים (ג''ז שם): הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|