|
טקסט הדף מנוקד
אֲבָל אִם הָיָה הֶפְקֵירוֹ קוֹדֵם לְנִדְרוֹ הֲרֵי זֶה מוּתָּר וְאִי אָמְרַתְּ עַד דְּאָתֵי לִרְשׁוּת זוֹכֶה מָה לִי נִדְרוֹ קוֹדֵם לְהֶפְקֵירוֹ מָה לִי הֶפְקֵירוֹ קוֹדֵם לְנִדְרוֹ
הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְשַׁנֵּי לַהּ כׇּל הַנּוֹדֵר אֵין דַּעְתּוֹ עַל מַה שֶּׁהִפְקִיר מֵתִיב רָבָא מִקְצָתָן לָרִאשׁוֹן וְכוּלָּן לַשֵּׁנִי רִאשׁוֹן קָנָה שֵׁנִי לֹא קָנָה אֶלָּא אָמַר רָבָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי גְּזֵירָה מִשּׁוּם מַתְּנַת בֵּית חוֹרוֹן תַּנְיָא הַמַּפְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ רש"י
אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מותר. דמסתמא כי מדי אינש על מה דאית ליה ברשותיה הוא דאדריה ולא על מה שכבר הפקיר ואדהכי מותר ואי אמרת טעמא דרבי יוסי משום דלא הוי הפקר עד דאתיא לרשות זוכה מה לי נדרו קודם כו' הא כי נדר האי אכתי לא זכה ביה שום אדם ואמאי מותר: היינו טעמא דשרי דכל המדיר' אין דעתו על מה שהפקיר. אלא על מה שעדיין ברשותו ואדהכי מותר: מתיב רבא כו' מקצתן לראשון וכולן לשני. שכ''מ שכתב מקצת נכסיו לאחד והשאר כולן כתב לשני: ראשון קנה שני לא קנה. ואם עמד חוזר בשני ואינו חוזר בראשון לפי שכשכתב לראשון שייר לעצמו מה שנתן אחר כך לשני ומן השני חוזר דלא שייר כלום ומש''ה לא קנה ואי אמרת לא הוי מתנה עד דמטי ליד מקבל אמאי קנה ראשון טפי משני הא כיון דלא אתי לידיה לא הוי שלו וכי היכי דשל שני הוי שיור לראשון איכא למימר נמי דשל ראשון הוי שיור לשני הואיל וברשותו של נותן הן אכתי כל זמן דלא אתי לידיה דהאי אלא מדקנה ראשון ש''מ ליתא להא דר' יוחנן דאמר לא. זכי מקבל עד דאתיא לידיה: אלא אמר רבא. לעולם קסבר רבי יוסי דמן התורה הויא מתנה לאלתר אע''ג דלא אתי לרשות זוכה והואיל ומשעה שהפקירו הוי הפקר ומאי טעמא דר' יוסי דאסר הכא במתניתין: היינו טעמא דרבי יוסי. דלא אמר דליהוי הפקר: משום מתנת בית חורון. כדתנן בפרקין לקמן (דף מח.) דמוכחא מילתא דלא נתנה לחברו אלא בשביל שיבא אביו ויאכל והכא נמי אי אמרינן הוי הפקר כיון דאין שם אחר מיחזי דבשביל מודר ממש הפקיר והיינו דומיא דבית חורון הלכך אוקמינן אדרבנן דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ואית דמפרשי אלא אמר רבא לעולם לר' יוסי מדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ולא דמי למתנה ומדרבנן הוא דהוי הפקר אע''ג דלא אתי לרשות זוכה כדאמרי' לקמן כדי שלא תשתכח תורת הפקר והכא במתני' כו': המפקיר את שדהו כל ג' ימים הראשונים יכול לחזור בו. בין אמר אין רצוני שיהא הפקר דחזר בו ובין זכה בו איהו בתוך ג' ימים ושם הפקר לא חייל ביה ולא פקע ליה מידי מעשר דהפקר פטור מן המעשר כדקאמרינן (שבת דף סח.) ונשמר פרט להפקר: מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו. ופטור מן המעשר כל מאן דזכי ביה:
תוספותואי אמרת עד דאתי לרשות זוכה מה לי נדרו קודם להפקירו מה לי הפקירו קודם לנדרו. בכלהו ליתסר דהא ברשותיה קיימי: אין דעתו לאסור מה שהפקיר. הלכך הוי הפקירו קודם לנדרו שרי: מתיב רבא מקצתה לראשון וכולה לשני. פירוש המחלק נכסיו: ראשון קנה. דהוי מתנה במקצת של. שכיב מרע דבעינן קנין ואם עמד אינו חוזר והשני לא קנה דהויא מתנה בכולה דחוזר כשעמד ומיירי הכא כשעמד ומשום הכי ראשון קנה דהוה מתנה במקצת וע''כ בנמלך מעיקרא כי יהיב לראשון לא היה בדעתו ליתן כלל לשני דהכי אמר בפרק מי שמת (דף קמח:) המחלק נכסיו אם כנמלך עמד אינו חוזר אלא באחרון ואם כמחלק שמתחלה כי יהיב לקמא מאז היה בדעתו לחלק אף לשני עמד חוזר אף בראשון אם כן ע''כ כולן לשני דקאמר אף מקצת שנתן לראשון יהא נתון לשני הלכך כי אמר מקצתו לראשון לא היה בדעתו לומר ומקצתו לשני ושוב כי אמר וכולן לשני הוי נמלך דאי כולן לשני דקאמר היה רוצה לתת השאר שלא נתתי לראשון יהא לשני אם כן ראשון אמאי קנה שמא מתחלתו כי אמר מקצתו לראשון היה דעתו ליתן השאר לשני ומנלן שהוא נמלך והיה לו להזכיר אם כנמלך והוי כמחלק ונימא דאם עמד חוזר אלא ע''כ ר''ל אף מה שנתן לראשון ונמלך הוי אלמא דעתו על מה שנתן ה''נ נימא דעתו על מה שהפקיר. כך פר''ת. ויש ספרים דגרסי מקצתו לראשון לא קנה ורבינו נתנאל אמר דברייתא היא בתוספתא גבי עבדים דכתב לראשון מקצת נכסיו ולשני כתב כל נכסיו [ראשון] לא יצא לחירות כיון דשייר מנכסיו ושני קנה עצמו דהא לא שייר לכך משתעבד אף בראשון אלמא דעתו ליתן לשני אף מה שנתן לראשון דאל''כ לא קנה עצמו דהא שייר והוא עצמו נתנו לראשון והשתא אין לו כלום אלא ע''כ דעתו אמה . שנתן כבר ה''נ נימא הכי: אלא אמר רבא משום מעשה בית חורון. בשלהי השותפין לקמן (דף מח.) ואסרו מטעם שלא היתה מתנה גמורה שלא גמר בלבו לתתה הכא נמי אין נראה הפקר שדומה כאילו לא הפקירו אלא לדעת שיזכה בו המודר: תניא המפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו. וחייב במעשר האוכל ממנו אם אינו מתכוין לדבר דהפקירו אינו הפקר כלל אע''פ שלא חזר בו נמי לא. הוי הפקר וטעמא משום דאיסור טבל ידוע לכל ויודעין כל העולם דזה איסור טבל עליו וזה הפקר אינו מפורסם ולפיכך כל ג' ימים יכול לחזור בו בין זכה בו הוא בין זכה בו אחר ומש''ה חייב במעשר כיון דיכול לחזור ולכך גזרו מפני הרמאים דמפקרי והדרי בהו כדמסיק ועד שלשה ימים יש לחוש שמא יאמרו העולם הוא אוכל פירותיו שאינן מתוקנים אבל לאחר שלשה לא גזרו דמכאן ואילך ידוע ההפקר ומועיל ההפקר אפילו לא זכה בו אדם ואין חייב במעשר אבל במתני' המודר מותר מיד כשהפקיר דהתם כמו שאינו ידוע ההפקר כן אינו ידוע שהדירו חבירו דכוותיה דהכא אנו מתירין משום דידוע ההפקר לאחר שלשה ימים כמו איסור הטבל חייב במעשר וליכא למימר דזה מן החיוב על הפטור דמעשר הוא מיניה וביה: ר"ן הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|