|
טקסט הדף מנוקד
דְּאִיכָּא דְּבַשׁ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים דְּלֵיכָּא דְּבַשׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְאוֹתָן שְׁתֵּי חַלּוֹת וְהָא מוּקְצוֹת נִינְהוּ דְּחַשֵּׁיב עֲלַיְיהוּ הָא לָא חַשֵּׁיב עֲלַיְיהוּ מַאי אָסוּר אִי הָכִי הָא דְתָנֵי וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לָצוּד לִפְלוֹג וְלִתְנֵי בְּדִידַהּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן אֲבָל לֹא חִישֵּׁב עֲלֵיהֶן אָסוּר הָא קָמַשְׁמַע לַן אַף עַל פִּי שֶׁחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לָצוּד מַנִּי אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ מוּקְצֶה אִי רַבִּי יְהוּדָה כִּי לֹא מִתְכַּוֵּין מַאי הָוֵי הָא דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה מַאי וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לָצוּד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה כִּמְצוּדָה דְּלִישְׁבּוֹק לְהוּ רַוְוחָא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתַּצְדוּ מִמֵּילָא רַב אָשֵׁי אָמַר מִי קָתָנֵי בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים קָתָנֵי בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי דְּאִיכָּא חַמָּה וְאִיכָּא צִינָּה וְאִיכָּא גְּשָׁמִים וְאִיכָּא דְּבַשׁ
אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת פּוּקוּ וֶאֱמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק כְּבָר תַּרְגְּמַהּ רַב הוּנָא לִשְׁמַעְתָּיךְ בְּבָבֶל דְּאָמַר רַב הוּנָא עוֹשִׂין מְחִיצָה לְמֵת בִּשְׁבִיל חַי וְאֵין עוֹשִׂין מְחִיצָה לְמֵת בִּשְׁבִיל מֵת מַאי הִיא דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה וְכֵן תָּנָא שֵׁילָא מָרִי מֵת הַמּוּטָּל בַּחַמָּה בָּאִים שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין בְּצִדּוֹ חַם לָהֶם מִלְּמַטָּה זֶה מֵבִיא מִטָּה וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ וְזֶה מֵבִיא מִטָּה וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ חַם לָהֶם מִלְּמַעְלָה מְבִיאִים מַחְצֶלֶת וּפוֹרְסִין עֲלֵיהֶן זֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ וְנִמְצֵאת מְחִיצָה עֲשׂוּיָה מֵאֵלֶיהָ אִיתְּמַר מֵת הַמּוּטָּל בַּחַמָּה רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הוֹפְכוֹ מִמִּטָּה לְמִטָּה רַב חֲנִינָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר מַנִּיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וּמְטַלְטְלוֹ הֵיכָא דְּאִיכָּא כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי כִּי פְּלִיגִי דְּלֵיכָּא מָר סָבַר טִלְטוּל מִן הַצַּד שְׁמֵיהּ טִלְטוּל וּמָר סָבַר לָא שְׁמֵיהּ טִלְטוּל לֵימָא כְתַנָּאֵי אֵין מַצִּילִין אֶת הַמֵּת מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּצִּילִין אֶת הַמֵּת מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאִיכָּא כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא אִי דְּלֵיכָּא מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ אֶלָּא לָאו בְּטִלְטוּל מִן הַצַּד פְּלִיגִי דְּמָר סָבַר טִלְטוּל מִן הַצַּד שְׁמֵיהּ טִלְטוּל וּמָר סָבַר לָא שְׁמֵיהּ טִלְטוּל לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא טִלְטוּל מִן הַצַּד שְׁמֵיהּ טִלְטוּל וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ דְּמִתּוֹךְ שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מֵתוֹ רש"י
דאיכא דבש. דבר הניטל: שתי חלות. כל הכוורת עושין אותה הדבורים חלות חלות של צפיחית דבש ושעוה וכשרודים אותן מניחין בה שתים שיתפרנסו מהן הדבורים כל ימות הגשמים כדתנן בהמוכר את הספינה (ב''ב פ.) הלוקח חלות כוורתו של חבירו מניח שתי חלות דסתמא לא מכרן: מוקצות נינהו. לדבורים הדר הוה ליה דבר שאינו ניטל ואפ''ה מטלטלין מחצלת להצלתן: דחשיב עלייהו. מאתמול לאכילה: ומני. היא שהצרכת לתרוצה כשחישב וקתני דדבר שאין מתכוין מותר כר''ש: אי ר''ש. אמר למה לי לאוקמיה בשחישב: שלא יעשנו כמצודה. שלא יכסנה כולה אלא דנשבוק רווחא שיוכלו לצאת כי היכי דלא ליתצדו בהאי כיסוי ממילא ואע''ג דלא מיכוין למיצד אסור: רב אשי אמר. לעולם דאיכא דבש טובא ודקשיא לך ימות הגשמים מי קתני בה ימות הגשמים: לשמעתיך. דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל: מת המוטל בחמה. ויש לחוש שמא ימהר להסריח: ויושבין בצדו. ע''ג הקרקע כדי שיצטערו מחום הקרקע ויצטרכו להביא מטות לישב עליהן והמטות יהיו למחיצה כדמסיים ואזיל: חם להם למטה. מן הקרקע שרתחו חמה: ופורסין. על ראשן לצל: זה זוקף מטתו. שתהא המחצלת מונחת עליה וכן זה נמצאת מחיצה עשויה מאליה ולכשירצו נשמטין והולכין להם ודוקא נקט חם להם מלמטה ברישא שיביאו המטות לישיבה ברישא והדר מחצלת לפרוש עליהן לצל ואוחזין אותה בידיהן עד לאחר שעה שיזקפום וישמטום דהוה ליה כי ההוא דאמרינן (עירובין דף קא.) האי מדורתא מלמעלה למטה שרי אבל לאתויי מעיקרא מטות לצורך האהל לא דהוה ליה מלמטה למעלה כדרך בנין וקי''ל אין עושין אהל עראי בתחילה בשבת: הופכו ממטה למטה. עד שמגיע לצל: מן הצד. כלאחר יד: אי דליכא. והאי מצילין דקאמר ר' יהודה בן לקיש דמטלטל ליה להדיא הוא: מאי טעמא דר' יהודה. אלא לאו מן הצד הוא דקשרי:
תוספות
דחשיב עלייהו. וא''ת והא אסור לרדותם כדתניא בסוף פרק המצניע (לקמן צה. ושם) הרודה חלות דבש בשוגג חייב חטאת דברי ר''א ולרבנן שבות מיהא איכא והוי דבר שאינו ניטל וי''ל דמיירי ברדויות ומונחות שם בכוורת אי נמי רגילות שיש דבש צף ע''ג חלות ואותו אינו צריך רדייה: שלא יעשנו כעין מצודה. וא''ת מאי קמ''ל פשיטא דאי עביד כעין מצודה דאסור והא לא משמע מברייתא דאע''ג דאינו מתכוין אסור וי''ל דאמר בפ' משילין (ביצה לו: ושם) דקמ''ל דס''ד במינו ניצוד אסור שאין במינו ניצוד מותר: רב אשי אמר כו'. מסתמא רב אשי השיב מיד כן לרב עוקבא כששאלו אלא שסידר הש''ס תירוץ שלו תחילה ורשב''א אומר דשניהם השיב רב אשי דבמסכת ביצה גרס א''ל לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות ובשינויא דהכא גרס ואב''א מי קתני בימות החמה כו': כבר תירגמ' רב הונא לשמעתיך. בפרק בתרא (דף קנד:) משמע דאית ליה נמי לרב הונא דאסור לבטל כלי מהיכנו דפריך אמילתיה דקאמר התם רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן והא קמבטל כלי מהיכנו ומשני בשליפי זוטרי וא''ת אכתי תקשה ליה התם דהא רב הונא סבר הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל וי''ל דמיירי בצריך למקומו וא''ת וכי פריך ליה התם מההיא דהיתה בהמתו טעונה טבל ועששית לימא דמיירי באין צריך למקומו וי''ל דהוה מצי לשנויי הכי דה''נ הוה מצי לשנויי בשליפי רברבי ור''י מתרץ דאיסור דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל שרי . היכא דאיכא הפסד מרובה וכן משמע דקאמר התם מהו דתימא כי היכי דלהפסד מרובה חששו כו' משמע חששו והתירו לטלטל אף לדבר שאינו ניטל דמה חששו להתיר אם לא זה האיסור: חם להם מלמטה. תימה בלא שום חום מאי איסור איכא שיביאו כל אחד. מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם להם גם מלמעלה ויביאו מטות ומחצלות יחד ונראה דאחמור רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל כמה דאיפשר למיעבד: ופורסין עליהן זה זוקף כו'. דוקא בכה''ג כמו שפי' רשי אבל ממטה למעלה אסור משום אהל כדאמרי' בהמביא כדי יין (ביצה לב: ושם) אמר רב יהודה מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן קידרא וכן חביתא ופוריא דהא דאמרי' בהמוצא תפילין (עירובין קב.) גבי דיכרי דרב הונא אתא לקמיה דרב א''ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פשטוה מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי אבל בלא שיור אסור היינו משום שהמחיצות התחתונות היו כבר עשויות ואם היה פורש עליהן היה עושה אהל כדרך לעשות אהל ואע''ג דרב הונא אית ליה הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. מה שהיה מוסיף למחר לא חשיב טלטול או שמא היו מושיבין שם אדם א''נ משום הפסד מרובה שרי כדפירש לעיל: זה זוקף מטתו. תימה לר''י דרבא לא שרי אלא בשביל חי ובפ' מי שהוציאוהו (סם מד. ושם) תניא זוקף את המטה פורס עליה סדין שלא תפול החמה על המת ועל האוכלין והתם מוקי לה במחיצה רביעית שסוכה כשירה בלאו הכי ולא הוי אלא תוספת אהל אבל מ''מ (אין) ניטל הכלי בשביל מת ויש לומר דהתם נמי לא שרי אלא בענין שאומר כאן שעושה בשביל חי אי נמי שיש אוכלין עם המת: ונשמט והולך לו. ואין צריך לישאר שם תחת האהל כדי שיהא נראה שנעשה בשביל חי כיון דבשעת עשייה היה נראה שעושה בשביל חי: דכ''ע טלטול מן הצד שמיה טלטול. נראה לר''י דכן הלכה מדלא קאמר דכ''ע לא שמיה טלטול וכגון דליכא ככר ותינוק ואין לו אלא מטה אחת וטעם דרבי יהודה בן לקיש מתוך שאדם בהול כו'. אלא משום דהלכתא דשמיה טלטול נקט הכי וקשה לר''י דבריש כל הכלים (לקמן קכג.) פסיק רב נחמן כר' אלעזר בן תדאי דקסבר לא שמיה טלטול וע''ק דרב אדרב דהכא סבר שמיה טלטול ובסוף פ' תולין (שם קמא.) אמרי בי רב טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ובדוכתא אחריתי פריך מדרב אאמרי בי רב ובפרק השואל (ב''מ קב:) ובפרק בית כור (ב''ב קה:) מצריך מילתיה דרב ודאמרי בי רב ועוד אמאי אסר
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|