|
טקסט הדף מנוקד
רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן שָׁלִיחַ כְּדַיָּינִין רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּיסְנָא אָמַר רַב נַחְמָן כְּאַלְמָנָה
רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן שָׁלִיחַ כְּדַיָּינִין מָה דַיָּינִין לָאו לְדִידְהוּ אַף שָׁלִיחַ נָמֵי לָאו לְדִידֵיהּ לְאַפּוֹקֵי אַלְמָנָה דִּלְדִידֵהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּיסְנָא אָמַר רַב נַחְמָן כְּאַלְמָנָה מָה אַלְמָנָה יְחִידָה אַף שָׁלִיחַ יָחִיד לְאַפּוֹקֵי בֵּית דִּין דְּרַבִּים נִינְהוּ וְהִלְכְתָא שָׁלִיחַ כְּאַלְמָנָה וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרוֹם תּוֹרֵם כְּדַעַת בַּעַל הַבַּיִת וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת תּוֹרֵם בְּבֵינוֹנִית אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים פִּיחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה הָתָם כֵּיוָן דְּאִיכָּא דְּתוֹרֵם בְּעַיִן רָעָה וְאִיכָּא דְּתוֹרֵם בְּעַיִן יָפָה אֲמַר לֵיהּ לְהָכִי אֲמַדְתָּיךְ אֲבָל הָכָא טָעוּתָא הוּא אָמַר לֵיהּ לָא אִיבְּעִי לָךְ לְמִיטְעֵי אָמַר רַב הוּנָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים וְלֵית לֵיהּ לְרַב נַחְמָן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל יְתוֹמִים שֶׁבָּאוּ לַחְלוֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶן בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וּבוֹרְרִין לָהֶם חֵלֶק יָפֶה הִגְדִּילוּ יְכוֹלִין לְמַחוֹת וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר הִגְדִּילוּ אֵין יְכוֹלִין לְמַחוֹת אִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה לָא קַשְׁיָא הָא דִּטְעוֹ הָא דְּלָא טְעוֹ אִי דְּלָא טְעוֹ בְּמַאי יְכוֹלִין לְמַחוֹת בְּרוּחוֹת כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר מַעֲשֶׂה וְעָשָׂה רַבִּי כְּדִבְרֵי חֲכָמִים אָמַר לְפָנָיו פַּרְטָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי פַּרְטָא הַגָּדוֹל אִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה וְהֶחְזִיר רַבִּי אֶת הַמַּעֲשֶׂה רַב דִּימִי מַתְנֵי הָכִי רַב סָפְרָא מַתְנֵי הָכִי מַעֲשֶׂה וּבִיקֵּשׁ רַבִּי לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי חֲכָמִים אָמַר לְפָנָיו פַּרְטָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי פַּרְטָא הַגָּדוֹל אִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה לֹא עָשָׂה רַבִּי אֶת הַמַּעֲשֶׂה לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר טָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר וּמָר סָבַר אֵינוֹ חוֹזֵר לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא טָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר וּמָר סָבַר הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה וּמָר סָבַר הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה אָמַר רַב יוֹסֵף אַרְמַלְתָּא דְּזַבִּינָה אַחְרָיוּת אַיַּתְמֵי וּבֵית דִּין דְּזַבֵּין אַחְרָיוּת אַיַּתְמֵי פְּשִׁיטָא אַלְמָנָה לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ כִּי אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ בֵּי דִינָא מַהוּ דְּתֵימָא רש"י
לאו לדידהו. לאו לצורך עצמן מוכרים: בית דין מעמידין להן אפוטרופוס. לכל אחד ואחד מן הקטנים: ובוררין להם. כל אפוטרופוס לתינוק שלו: אי דלא טעו. למה ימחו: ברוחות. טוב לי ליטול חלקי במזרח שיש לי אצלה שדה שנפלה לי מבית אבי אמי: והחזיר רבי את המעשה. דנראה בעיניו טעם הגון מה ששנינו במשנתנו א''כ מה כח ב''ד יפה: לימא בהא פליגי. רב דימי ורב ספרא רב דימי סבר דיין הטועה בדבר המשנה שלא עשה כמשנה חוזר ולא אמרי' מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלא בטועה בשיקול הדעת כמו שמפורש בסנהדרין והאי נמי דבר משנה הוא שאע''פ שנחלקו חכמים על רבן שמעון הרי נתן טעם לדבריו ורב ספרא שאינו שונה עשה והחזיר סבר אם עשה לא היה יכול לחזור: אחריותא איתמי. אם נמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר וטרפה מן הלוקח בחובו חוזר הלוקח על היתומים שהאלמנה שליח של יתומים היתה: וכן בי דינא דזבין. שדה יתומים למזון האשה והבנות אחריות איתמי:
תוספות
רבא אמר ר''נ שליח כדיינין. מה שפירש בקונט' שליח סתם משמע דאפי' שליח דעלמא וקשה לר''ת דלעיל אר''נ אבל טעה שליח לא דא''ל לתקוני שדרתיך ועוד הקשה דבריש האיש מקדש (קידושין מב: ושם) אר''נ האחין שחלקו כלקוחות דמי פחות משתות נקנה מקח אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא משוי שליח אבל משוי שליח לא דא''ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלמא בשליח אפי' בפחות משתות מקחו בטל ודוחה רבינו שמואל דהתם רבא לפי סברתו קאמר אבל רב נחמן לא ס''ל ופי' ר''ת דהכא מיירי בשליח דדיינים דאלים כחו טפי ומכרו קיים עד שתות ונ''ל דהכא איירי אפי' בשליח דעלמא ולעיל דאמר ר''נ דמצי א''ל לתקוני שדרתיך ביתר משתות איירי וההיא דקדושין הכי פירושא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח ואין צריך להחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא משוי שליח אבל משוי שליח מצי א''ל לתקוני שדרתיך לענין זה שצריך להחזיר האונאה ומ''מ המקח קיים והא דאמר ר''נ שליח כדיינים היינו לענין הא דמקח קיים אבל האונאה צריך מיהא להחזיר וכן הדיינים דאין כח ב''ד יפה כלל טפי מבשליח דעלמא: ומאי שנא מהא דתנן כו'. הכי פריך אלמא במידי דעביד שליח דטעה אמרי' דמעשה שלו קיים הכי נמי הוה לן למימר הכא דבפחות משתות בשליח מקחו קיים: מה אלמנה יחידה. אע''ג שיש לה ב''ד הדיוטות כדאיתא בשילהי אלו מציאות (ב''מ דף לב. ושם) מ''מ כחד חשיב להו: אמר ר''נ הלכה כדברי חכמים. בריש האיש מקדש (קדושין דף מב:) גרסי' אמילתיה דרב נחמן הא דאמרן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא דתנן שום הדיינים שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל רשב''ג אומר מכרן קיים ומייתי ראיה השתא ממילתא דרשב''ג וקשה לר''ת דהכא פסיק רב נחמן גופיה הלכה כדברי חכמים ועוד דמסיק בתר הכי והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא דאין אונאה לקרקעות משמע דוקא בשתות אבל יתר משתות יש אונאה לקרקעות ולעיל. הוכחתי מההיא דהמקבל (ב''מ דף קח.) ומההוא דירושלמי דאין אונאה לקרקעות אפי' ביתר משתות עד פלגא הלכך נראה לר''ת כמו שגורס רבינו חננאל והלכות גדולות ורב אלפס הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא מכרן בטל דהא תנן שום הדיינים שפחתו שתות כו' מכרן בטל ומרבנן מייתי ראיה והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות אפי' ביתר משתות עד פלגא: והא אמר ר''נ אמר שמואל כו'. אי לאו דפסיק הלכה כחכמים לא הוה קשה מידי מהא דאמר ר''נ שליח כאלמנה אפי' מיירי בשליח דיינין דלא שייך בדידיה כל כך מה כח ב''ד יפה כמו באפוטרופוס. מ''ר: ובוררין להם חלק יפה. היה רבי רגיל לפרש מדנקט לשון בוררין אלמא בלא גורל איירי דאי בגורל מאי בוררין שייך כאשר יפול הגורל כן יהיה ומתוך כך היה אומר דאפילו מילתא דשייכא ביה גוד או אגוד כגון דתרוייהו צריכי להאי ולהאי חולקין להם אם ישר בעיניהם שהרי העמידו אפוטרופוס במקום יתומין לחלוק בין שניהם בלא שומת ב''ד ובלא גורל ובורר כל אפוטרופוס ליתום שלו חלק הישר בעיניו ולא נהירא לר''ת וכי טריחותא להטיל גורלות ועוד דהא דקאמר בתר הכי במאי יכולים למחות ברוחות הל''ל יכולין למחות במילתא דשייכא ביה גוד או אגוד ומה שמדקדק נמי מבוררין בגורל נמי שייך לשון בוררין שלא יחלקו בענין רע לתת לאחד שתי שדות מרוחקות זו מזו ומיהו אומר רבי דאין זו קושיא הא דלא אמר יכולין למחות בגוד או אגוד דה''נ הוה מצי למימר יכולין למחות כשטעו בפחות משתות אלא רבותא נקט דאפי' ברוחות יכולין למחות. מ''ר. והא דאמר בפרק בית כור (ב''ב דף קו: ושם) שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין ומפרש רבינו שמואל מקמצין שכל אחד יתן לו שליש מחלקו ופריך לרב דאמר בטלה מחלוקת אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזלי בי תרי מנייהו ופלגי ה''נ דבטלה מחלוקת ופי' רבינו שמואל דעל כרחך לא בטלה מחלוקת מדאמר ליה רבי אבא בשילהי אלו מציאות (ב''מ דף לא:) לרב ספרא דפליג בלא דעת דאיסור זיל אייתי תלת דפלגת קמייהו א''נ תרי מגו תלתא ולא נהירא לר' שהרי היכי קאמר מקמצין שיתן לו כל א' מה שירצה מחלקו הם נטלו בגורל והוא יקח בלא גורל מה שירצו ומאי דקאמר נמי אזלי תרי מינייהו ופלגי למאי דמפרש ר''ת דבוררין בגורל קאמר היכי מהניא התם חלוקה בלא דעתא דאידך דהכא משמע דדוקא גבי יתומין מהני משום דכח ב''ד יפה אע''פ שיש לחלק דלפי שאלו יתומין קטנים ואין אחד תובע לחלוק אבל אם היה אחד מהם תובע לחלוק כי התם בלא כח ב''ד חולקין מיהו לא משמע הכי ומה שהביא ראיה מאיסור ומרב ספרא לא דמי דהתם במטלטלי אבל במקרקעי דאיכא קפידא ברוחות לא ונראה לר' לפרש מקמצין כגון שהיה להם שלש שדות ולקחו האחין כל אחד שדה והשלישי חלקו בגורל וכשבא אחיהן יפילו גורל בכל השדות ובאיזה שיפול הגורל בו יזכה ובענין זה לא בטלה מחלוקת שאם יפול השדה השלישי לחלקו זכו השנים בחלקם הראשון וכן אזלי בי תרי מיניהו דפלגי כו' שהגיע לזה שדה אחת ולזה שדה אחת והשלישי נשארה פשיטא שכשיבא השלישי ויפיל גורל על כל השדות אם תפול אותה שדה לחלקו זכו האחרים בחלקם. מ''ר: פרטא בנו של רבי אלעזר בן פרטא. פי' דהוא בן בנו של רבי פרטא הגדול פרטא אביו של רבי אלעזר הוא זקינו של זה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|