|
טקסט הדף מנוקד
אוֹ שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין כְּלַחוּץ
אָמַר אַבָּיֵי אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא הַקַּדָּר שֶׁמָּכַר אֶת הַקְּדֵירוֹת וְנִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִים טַעְמָא דְּלִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִים הָא מוֹדִיעִים גּוּפַהּ לָא מְהֵימַן אֵימָא סֵיפָא יָצָא אֵינוֹ נֶאֱמָן הָא מוֹדִיעִים גּוּפָהּ נֶאֱמָן אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ כָּאן בְּקַדָּר יוֹצֵא וְחָבֵר נִכְנָס כָּאן בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶן יוֹצְאִין אוֹ שְׁנֵיהֶן נִכְנָסִין שְׁמַע מִינַּהּ תָּנָא נֶאֱמָנִין בִּכְלֵי חֶרֶס הַדַּקִּין לַקּוֹדֶשׁ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ וְהוּא שֶׁנִּיטָּלִין בְּיָדוֹ אַחַת וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילּוּ שֶׁאֵין נִיטָּלִין בְּיָדוֹ אַחַת אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא רֵיקָנִין אֲבָל מְלֵאִין לֹא וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילּוּ מְלֵאִים וַאֲפִילּוּ אַפִּיקָרְסוּתוֹ לְתוֹכוֹ וְאָמַר רָבָא וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן בְּמַשְׁקִין עַצְמָן שֶׁהֵן טְמֵאִין וְאַל תִּתְמַהּ שֶׁהֲרֵי לָגִין מָלֵא מַשְׁקִין לָגִין טְמֵאִין טוּמְאַת שִׁבְעָה וּמַשְׁקִין טְהוֹרִין מַתְנִי' הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחְזִירוּ אֶת הַכֵּלִים נֶאֱמָנִין לוֹמַר לֹא נָגַעְנוּ וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקּוֹדֶשׁ וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה גְּמָ' וּרְמִינְהִי הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת הַבַּיִת כּוּלּוֹ טָמֵא לָא קַשְׁיָא הָא דְּאִיכָּא גּוֹי בַּהֲדַיְיהוּ הָא דְּלֵיכָּא גּוֹי בַּהֲדַיְיהוּ דִּתְנַן אִם יֶשׁ גּוֹי עִמָּהֶן נֶאֱמָנִין לוֹמַר לֹא נִכְנַסְנוּ אֲבָל אֵין נֶאֱמָנִים לוֹמַר נִכְנַסְנוּ אֲבָל לֹא נָגַעְנוּ וְכִי אִיכָּא גּוֹי בַּהֲדַיְיהוּ מַאי הָוֵי רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר חַד אָמַר אֵימַת גּוֹי עֲלֵיהֶן וְחַד אָמַר אֵימַת מַלְכוּת עֲלֵיהֶן מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ גּוֹי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחְזִירוּ אֶת הַכֵּלִים וּרְמִינְהִי הַגַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת אֵינוֹ טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי הַגַּנָּבִים אָמַר רַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כְּשֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי שֶׁהֶחְזִירוּ אֶת הַכֵּלִים שְׁמַע מִינַּהּ וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקּוֹדֶשׁ תָּנָא נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס גַּסִּין לַקּוֹדֶשׁ וְכׇל כָּךְ לָמָּה שֶׁאֵין עוֹשִׂין כִּבְשׁוֹנוֹת בִּירוּשָׁלַיִם וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר קְרָא וַיֵּאָסֵף כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים הַכָּתוּב עֲשָׂאָן כּוּלָּן חֲבֵרִים מַתְנִי' הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ וְהַמַּתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִגְמוֹר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא יִגְמוֹר גְּמָ' יָתֵיב רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַקִּילְעָא דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא פְּתַח חַד וַאֲמַר מַהוּ שֶׁיַּנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ יַד הַכֹּל מְמַשְׁמְשִׁין בָּהּ וְאַתְּ אָמְרַתְּ יַנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר אֲמַר לֵיהּ אַטּוּ עַד הָאִידָּנָא לָאו יַד הַכֹּל מְמַשְׁמְשִׁין בָּהּ אֲמַר לֵיהּ הָכִי הַשְׁתָּא בִּשְׁלָמָא עַד הָאִידָּנָא טוּמְאַת עַם הָאָרֶץ בָּרֶגֶל רַחֲמָנָא טַהֲרַהּ אֶלָּא הַשְׁתָּא טְמֵאָה הִיא נֵימָא כְּתַנָּאֵי דְּתָנֵי חֲדָא יַנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר וְתַנְיָא אִידַּךְ לֹא יַנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא לָא הָא דְּקָתָנֵי יַנִּיחֶנָּה רַבִּי יְהוּדָה וְהָא דְּקָתָנֵי לֹא יַנִּיחֶנָּה רַבָּנַן וְתִסְבְּרָא הָא רַבִּי יְהוּדָה יִגְמוֹר קָאָמַר אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי לֹא יַנִּיחֶנָּה רַבִּי יְהוּדָה וְהָא דְּקָתָנֵי יַנִּיחֶנָּה רַבָּנַן וּמַאי לֹא יַנִּיחֶנָּה שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחָהּ מַתְנִי' מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל מַעֲבִירִין עַל טׇהֳרַת הָעֲזָרָה עָבַר הָרֶגֶל לְיוֹם שִׁשִּׁי לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין גְּמָ' תָּנָא שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין מִלְּהוֹצִיא בַּדֶּשֶׁן מַתְנִי' כֵּיצַד מַעֲבִירִין עַל טׇהֳרַת עֲזָרָה מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ וְאוֹמְרִין לָהֶם הִזָּהֲרוּ רש"יוכן שניהם יוצאין. הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח (וממנו) לא יקח עוד וכ''ש קדר נכנס וחבר יוצא הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים יחזור החבר הצריך ליקח ויקח: תנא נאמנין על כלי חרס הדקין לקדש. הא דתנן מן המודיעים ולפנים נאמנין על כלי חרס בכלי חרס הדקין אמרו שא''א בלא הם כדפרשינן לעיל אבל גסין כגון חבית ליין אין נאמנין אלא בתוך ירושלים כדלקמן ואני לא כך שמעתי ולבי מגמגם על שמועתי ששמעתי כשפיהן צר שאין אצבעו נכנס לתוכו וסופינו שאנו מטהרין אותם אפילו מליאים משקין טמאין: ואפי' אפיקרסותו בתוכו. אפי' מלאין משקין שלו שאינן של קדש: ואל תתמה. שכל דברי חכמי' כך הן שהרי שמעתי אצל כלי חרס המציל את המשקין שבתוכו ואין מציל כל כלי שטף שהלגין טמאין טומאת שבעה והמשקין טהורין: מתני' הגבאין. ישראל שהן גבאין למלך נכרי לגבות מיד ישראל גולגליות ומסין וארנוניות: שנכנסו לתוך הבית. לעבוט עבוטו וכן הגנבים שגנבו כלי חרס והחזירום: נאמנים לומר. שלא נגעו לתוכו לקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בקדש מתרומה קיימא ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאין שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם אף אם עשו תשובה דשין בטומאה היו: ובירושלים נאמנין כו'. מפרש בגמרא: גמ' כל הבית כולו טמא. כל כלי הבית טמאין שחזקה הגבאין ממשמשין בכלים: איכא נכרי בהדייהו. אין נאמנין לומר לא נגענו דמרתתו אם לא יחפשו כל הבית: אימת נכרי עליהם. פן יענישם בגוף או בממון: אימת מלכות. שמא ילשין עליהן נכרי אצל המלך: נכרי שאינו חשוב. אימתו ליכא אימת מלכות איכא: אלא מקום דריסת רגלי הגנבים. מ''מ דריסתו מיהא טמא וכ''ש כלים שגנבו והחזירו: כשעשו תשובה. ומחמת תשובה החזירום הלכך לא משקרי: על כלי חרס הגסין. וכ''ש הדקין ובהדיא תניא בירושלמי נאמנין על טהרת כל הכלים לקדש: וכל כך למה. מהדר אף על הדקים מן המודיעים ולפנים: שאין עושין כבשונות בירושלים. לא לדקים ולא לגסין ומיהו בדקים הוצרך לאנשי ירושלים שכל יחיד ויחיד נסכו בביתו לכך הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעים אבל בעלי הלשכה המוסרין נסכים לצבור די להם בנכנסין לתוך העיר ולשם בלבד האמינום על החביות א''נ יחידים צריכים לדקים אף לבישול שלמיהן יום יום: ויאסף כל איש ישראל וגו'. בפלגש בגבעה כתיב שנאספו כל ישראל בגבעה: הכתוב עשאן חברים. ורגל שעת אסיפה הוא: מתני' הפותח את חביתו. חבר שפתח את חביתו למכור יין בירושלים ברגל וכל הבא ליקח ממשמש ואף עמי הארץ ממשמשים: לא יגמור. אחר הרגל אע''פ שברגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה אלא שברגל הכל חברים אבל לאחר הרגל מגעו טמא למפרע כדאמר במתני' עבר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן ע''ה ברגל: רבי יהודה אומר יגמור. וטעמא מפ' במסכת ביצה (דף יא:) ג' דברים הותרו סופן משום תחילתם וזה כמו כן שאם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל ואין מזון מצוי לעולי רגלים: גמ' מהו שיניחנה כו'. אליבא דרבנן בעי לה: אטו האידנא. כל ימי הרגל לא ממשמשו בה הכל והתרת ברגל: טמאה היא. למפרע וחבר אינו רשאי למכור דבר שהוא טמא לעולם וי''מ אותה בע''ה ואי אפשר לומר בע''ה לא יגמור דמי ציית לן והלא אומר שלך טמא ושלי טהור וימצא לו מחביריו הרבה שימכור להם ואם בא לאסור שלא יקחו חברים ממנו יקחו ולא יקחו מיבעי ליה ועוד דאמר במסכת ביצה שזו היא אחד מג' דברים שהותרו סופן משום תחילתן ואי בע''ה אפי' לא שרית ליה לגמור ניחא במאי דמזבין ברגל: ה''ג מאי לאו תנאי היא לא הא דקתני יניחנה ר' יהודה והא דתני לא יניחנה רבנן ותסברא והא רבי יהודה יגמור קאמר אלא הא דתניא יניחנה רבנן והא דתניא לא יניחנה רבי יהודה היא ומאי לא יניחנה כו'. מאי לאו תנאי היא ואליבא דרבנן ותפשוט בעיא דלעיל דפלוגתא דתנאי היא: מתני' מעבירין על טהרת עזרה. מעבירין את הכלים ממקומן ולהטבילן ולטהר את העזרה מטומאת ע''ה שנגעו בהן ברגל שאע''פ שעשאם הכתוב חברים ברגל לא מפני שטהורין הן הלכך לאחר הרגל מגען טמא למפרע: מפני כבוד השבת. שהיו הכהנים צריכין להתעסק איש בביתו בצרכי שבת: אף לא ליום החמישי. אם עבר הרגל ליום חמישי אין מטבילין אותן עד לאחר השבת: גמ' לפי שאין הכהנים פנויין. במוצאי יום טוב להטבילן שטרודין להוציא הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח שקיבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של מערכה: מתני' ואומרים להם. לכהנים ע''ה ברגל: הזהרו שלא תגעו בשלחן. שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם פנים לפני תמיד (שמות כה): תוספותהגבאין שנכנסו לבית וכו'. לקדש ובתרומה קאי ולא לחטאת ובהדיא תניא בתוספתא הגבאים שנכנסו לבית נאמנין לומר לא נגענו על טהרת חטאת ועל טהרת תרומה והא חטאת הוי קדש כדקתני התם ולא אפר חטאת ואפי' עשו תשובה. הר''ר שמעון: ובירושלים נאמנין על טהרת כלי חרס הגסים. וכ''ש הדקין וכן תניא בהדיא בירושלמי נאמנין על טהרת כל הכלים. הר''ר שמעון: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|