|
טקסט הדף מנוקדוְהָתַנְיָא הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לָרֶגֶל בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה שְׁמוֹנָה יָמִים קוֹדֶם לָרֶגֶל בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים וּמְגַלֵּחַ עֶרֶב הָרֶגֶל אִם לֹא גִּילַּח עֶרֶב הָרֶגֶל אָסוּר לְגַלֵּחַ אַחַר הָרֶגֶל אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מוּתָּר לְגַלֵּחַ אַחַר הָרֶגֶל שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמִּצְוַת שְׁלֹשָׁה מְבַטֶּלֶת גְּזֵרַת שִׁבְעָה כָּךְ מִצְוַת שִׁבְעָה מְבַטֶּלֶת גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים שִׁבְעָה וְהָאֲנַן שְׁמוֹנָה תְּנַן קָסָבַר אַבָּא שָׁאוּל מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ וְיוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לוֹ לְכָאן וּלְכָאן אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רָבִינָא בַּר שֵׁילָא הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל וּמוֹדִים חֲכָמִים לְאַבָּא שָׁאוּל כְּשֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל שֶׁמּוּתָּר לְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב אָבֵל כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ מְנַחֲמִין מֵאֶצְלוֹ מוּתָּר בִּרְחִיצָה כְּמַאן כְּאַבָּא שָׁאוּל אָמַר אַבָּיֵי הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל בְּיוֹם שִׁבְעָה וּמוֹדִים חֲכָמִים לְאַבָּא שָׁאוּל בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים דְּאָמְרִינַן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ רָבָא אָמַר הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֵין הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל בְּיוֹם שִׁבְעָה וּנְהַרְדָּעֵי אָמְרִי הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל בָּזוֹ וּבָזוֹ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם מְנָלַן יָלֵיף פֶּרַע פֶּרַע מִנָּזִיר כְּתִיב הָכָא רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּכְתִיב הָתָם גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים אַף כָּאן שְׁלֹשִׁים וְהָתָם מְנָלַן אָמַר רַב מַתְנָה סְתַם נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם מַאי טַעְמָא אָמַר קְרָא קָדוֹשׁ יִהְיֶה יִהְיֶה בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָתִין הָווּ אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּל מוֹדִין כְּשֶׁחָל שְׁלִישִׁי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת עֶרֶב הָרֶגֶל שֶׁאָסוּר בִּרְחִיצָה עַד הָעֶרֶב אָמַר רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַב פַּפֵּי וּלְרַב פָּפָּא דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי הֲלָכָה כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַב פַּפֵּי וּלְרַב פָּפָּא וּלְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם חָל שְׁלִישִׁי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת עֶרֶב הָרֶגֶל שֶׁאָסוּר בִּרְחִיצָה עַד הָעֶרֶב בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרָבָא קְבָרוֹ בָּרֶגֶל רֶגֶל עוֹלֶה לוֹ לְמִנְיַן שְׁלֹשִׁים אוֹ אֵין רֶגֶל עוֹלֶה לוֹ לְמִנְיַן שְׁלֹשִׁים לְמִנְיַן שִׁבְעָה לָא קָמִיבַּעְיָא לִי דְּלָא נָהֲגָא מִצְוַת שִׁבְעָה בָּרֶגֶל כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי לְמִנְיַן שְׁלֹשִׁים דְּקָא נָהֲגָא מִצְוַת שְׁלֹשִׁים בָּרֶגֶל מַאי אֲמַר לֵיהּ אֵינוֹ עוֹלֶה אֵיתִיבֵיהּ הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁנֵי יָמִים קוֹדֶם הָרֶגֶל מוֹנֶה חֲמִשָּׁה יָמִים אַחַר הָרֶגֶל וּמְלַאכְתּוֹ נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים וַעֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו עוֹשִׂים בְּצִינְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְאֵין רַבִּים מִתְעַסְּקִין עִמּוֹ רש"יוהתניא. סייעתא: שכשם שגזרת שלשה מבטלת שבעה. דכי קבר מתו שלשה ימים לפני הרגל אינו יושב לאחרי הרגל כלום: כך גזרת שבעה מבטלת גזרת שלשים. דכי קבר מתו שבעה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דאפילו לא גילח ערב הרגל מגלח אחר הרגל: ויום שבעה עולה לכאן ולכאן. דחשיב נמי שמיני: כיון שעמדו מנחמים מאצלו. היינו ביום ז': כמאן כאבא שאול. דאמר עולה לכאן ולכאן דחשיב נמי שמיני דמבטל ממנו גזרת שלשים: ומודים הן לאבא שאול. ביום שלושים לקבורת מתו דמותר לגלח דלא בעינן שלשים שלימין דאמרינן מקצת היום ככולו: מנלן. דשלשים יום אסור בגילוח: ראשיכם אל תפרעו. הא שאר אבלים חייבים משמע: הכל מודים. אפילו אבא שאול דאמר מקצת היום ככולו: שאסור ברחיצה עד הערב. דודאי שלש שלימין בעינן עד הערב ולערב רוחץ בצונן או ימתין עד חולו של מועד וירחץ בחמין: למנין שבעה לא קמבעיא לי. דודאי אינו עולה דודאי לא נהגא מצות שבעה ברגל דהא אינו אסור בנעילת הסנדל ואינו נוהג בכפיית המטה: דהא נהגא מצות שלשים ברגל. דהא ברגל נמי אסור בגיהוץ ובתספורת כשלשים: ואין רבים מתעסקין עמו. כלומר אין צריכין לנחמו אחר הרגל שכבר נחמוהו שבעה ימים ברגל: תוספותוהתניא. בניחותא הקובר את מתו כו'. הקשה בתוספות הרב אמאי לא קאמר כתנאי ורב ששת כאבא שאול ורב הונא כתנא קמא ושמא משום דברייתא מזכיר לשון בטלו וקאמר לדידיה ימים לא בטלו א''כ לא סבירא הברייתא כרב ששת דרב ששת קאמר ימים נמי בטלו משום דלשון בטלו משמע בכולו כן נראה לי: הלכה כאבא שאול. נראה דהלכה כמותו בכל מאי דפליג אתנא קמא בין במקצת היום ככולו בין לענין אם לא גילח מדלא מפליג בהלכה כאבא שאול במקצת היום ככולו ולא בגילח הרי''ן בירושלמי מקשה לרבנן דאבא שאול מה בין יום שלשים ליום שמיני דקאמר מקצת היום ככולו ומגלח ערב הרגל ויום שלשים לא אמר מקצת היום ככולו שיהא מגלח בו ומשני משום כבוד הרגל התירו תדע שהרי חל שמיני שלו בערב הרגל מגלח ערב הרגל ואילו חל שלשים בשבת אינו מגלח בערב שבת: אתיא פרע פרע מנזיר. יש שאומרים שאסור לאבל להיות סורק ראשו לאחר שבעה משום דאמרינן (נזיר דף מב.) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ואנן ילפינן מנזיר ואין נראה כלל דהא בנזיר אסור ודאי שאפילו תלש שערו אסור אבל לענין אבילות שהוא משום יפוי לא ובשעת מעשה שאלתי ממורי ריב''א והתיר לי והר''ר יום טוב פירש כיון דקיימא לן מקצת יום שבעה ככולו ועולה לכאן ולכאן מקצת היום ככולו ויכול לגלח ביום עשרים ותשעה ובתוספות הרב לא פירש כן דלא אמרינן שיהא יום שבעה לשני ימים לענין שלשים יום: תלתין הוו. ולבר פדא דאמר בנזיר בפ''ק (דף ה.) נזיר להזיר כ''ט אסור שלשים שרי ונזירות הוא עשרים ותשעה יום לדידיה א''כ סבר על כרחך כדפירש אבא שאול מיהו יש לומר לכתחילה אינו מגלח בנזיר עד שלשים יום מדרבנן כדמשמע הכא ובירושלמי מקשה מן המשנה (שם דף טז.) דאמר גלח ביום שלשים יצא ומשני תמן לשעבר הכא . מתחילה והיינו כדפרישית: שאסור ברחיצה עד הערב. פי' בקונטרס ולערב יכול לרחוץ גופו בצונן אי נמי פניו ידיו ורגליו אבל כל גופו בחמין לא דאסור לרחוץ בי''ט א''נ יש לפרש בחמי טבריא א''נ לשטוף מותר כדאי' פרק כירה (שבת דף לט: ושם) אי נמי בחמין שהוחמו בקרקע ואמר בפרק כירה מחלוקת בחמין שהוחמו בכלי וא''ת מאי שנא דלא אמרינן מקצת היום ככולו בשלישי ובשביעי לרבנן ובשביעי לאבא שאול שרינן על ידי מקצת היום ככולו וכי תימא משום דאפשר לרחוץ ביו''ט ולא יהא ניוול תינח רחיצה אלא כיבוס מאי איכא למימר ואין נראה לר''י דכיבוס שרי בשלישי וי''ל דבאבילות שבעה חמיר טפי בה''ג מפרש הוא הדין רביעי וחמישי אסור עד הערב ע''כ פי' בתוספות והרי''ט פירש עד הערב היינו. מבערב י''ט ולאפוקי דלא שרי מן הבקר ונראה דהוא הדין בכיבוס מותר לערב מעי''ט ולפירושו נראה דשבעה קודם הרגל אליבא דרבנן מותר מבערב י''ט. ומדקאמר הכל מודים פירוש אפילו אבא שאול דשרי בשביעי מן הבקר הכא מודה לרבנן דלא שרי מן הבקר אלא יש לו דין שביעי לרבנן: קברו ברגל רגל עולה לו מן המנין שלשים או אינו עולה. פירש בתוספות דהוא הדין דמיבעיא לן בקברו שני ימים קודם הרגל וקשיא לן דהא בסמוך משמע דפשיטא בקברו שני ימים קודם הרגל דקאמרינן מאי לאו אסיפא לא ארישא משמע דברישא ניחא ליה ושמא היה הרב רוצה לומר דתרוייהו מיבעי ליה וכי פשיט בעי למיפשט הכל ומשני דלא תיפשוט הכל: דלא נוהגין מצות שבעה ברגל. ומיהו דברים שבצינעא נוהגין כדמשמע פ''ק דכתובות (דף ד: ושם) דקאמרינן כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים מסייע ליה לרבי יוחנן וכן פירש הרב בשם רבו ממתני' מצי למיפשט דאינו עולה למנין שבעה דקתני מפסיקין ואין עולין ולכל הפחות איירי לענין שבעה ומיהו יש לומר דנותן טעם מנין לו פשוט דמתניתין איירי שאינו עולה למנין שבעה אימא לענין שלשים: ומלאכתו נעשית ע''י אחרים. אפילו בביתו אע''ג דאמר לעיל בפ''ב (דף יא:) היתה מלאכתו ביד אחרים בתוך ביתו אסור לעשות בבתיהם מותר וי''ל דהכא מיירי בדבר האבד: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|