|
טקסט הדף מנוקד
עַד כַּמָּה עַד פַּרְסָה
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ תָּנוּ רַבָּנַן כֵּיצַד כְּדַרְכּוֹ חוֹפֵר גּוּמָּא וְתוֹלֶה בָּהּ מְצוּדָה כֵּיצַד שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ נוֹעֵץ שַׁפּוּד וּמַכֶּה בְּקוּרְדּוֹם וּמְרַדֶּה הָאֲדָמָה מִתַּחְתֶּיהָ תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כְּשֶׁאָמְרוּ מִשְּׂדֵה לָבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לָעִיר אֲבָל בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן אֲפִילּוּ כְּדַרְכּוֹ שֶׁמָּא יֵצְאוּ מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וְיַחְרִיבוּ אֶת הָאִילָנוֹת וּמְקָרִין אֶת הַפִּירְצָה בַּמּוֹעֵד כֵּיצַד מְקָרִין רַב יוֹסֵף אָמַר בְּהוּצָא וְדַפְנָא בְּמַתְנִיתָא תָּנָא צָר בִּצְרוֹר וְאֵינוֹ טָח בְּטִיט אָמַר רַב חִסְדָּא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כּוֹתֶל הַגִּינָה אֲבָל כּוֹתֶל הֶחָצֵר בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ כּוֹתֶל הַגּוֹחֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים סוֹתֵר וּבוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה וְאִיכָּא דְּאָמְרִי תָּא שְׁמַע כּוֹתֶל הַגּוֹחֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים סוֹתֵר וּבוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה אִין שֶׁלֹּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה לָא לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא אָמַר לְךָ רַב חִסְדָּא הָתָם סוֹתֵר וּבוֹנֶה הָכָא בּוֹנֶה וְלֹא סוֹתֵר הָתָם נָמֵי לִיסְתּוֹר וְלָא לִיבְנֵי אִם כֵּן מִימְּנַע וְלָא סוֹתַר אָמַר רַב אָשֵׁי מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ דְּהֵיכָא אִילֵּימָא דְּחָצֵר צְרִיכָא לְמֵימַר אֶלָּא לָאו דְּגִינָּה וְאַף עַל גַּב דְּמִיחֲזֵי כְּמַאן דְּעָבֵיד נְטִירוּתָא לְפֵירֵי שְׁמַע מִינַּהּ מַתְנִי' רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִילָּה לְהָקֵל אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר גְּמָ' תַּנְיָא רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים לְהָקֵל אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר שֶׁאִם אַתָּה נִזְקָק לוֹ לְהָקֵל [אַתָּה] נִזְקָק לוֹ אַף לְהַחְמִיר אָמַר רַבִּי נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר בְּמוּסְגָּר וְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּמוּחְלָט אָמַר רָבָא בְּטָהוֹר כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא חָזוּ לֵיהּ בְּהֶסְגֵּר רִאשׁוֹן דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחָזֵי לֵיהּ כִּי פְּלִיגִי רש"יעד כמה. מרוחקין הני תרי חורי נמלים דכי איכא נהרא בינייהו וליכא גישרא דאין מכירין הני בחורי דהני: עד פרסה. אי ליכא פרסה בינייהו אע''ג דאיכא נהרא וליכא מעבר מכירין הני בחורי דהני: נועץ שפוד. במקום שהן מצוין ומרדה האדמה וממעך אותן: הוצא. ענפי דקל דתמרים: דפנא. בייר וקעבד גדר מדפנא ומגדל אותה מהוצי הדקל: צר בצרור. מניח אבנים זה על גב זה: אמר רב חסדא לא שנו. דאמר מתני' מקרין אבל אינו בונה כדרכו: בכותל גינה. דליכא פסידא יתירא אי עיילי בה אינשי: אבל בכותל חצר בונה כדרכו. דאיכא פסידא יתירא אי עיילי בה גנבי וגנבי ממוניה: גוחה. שוחה ונטוי: סותר ובונה כדרכו. דהיינו כותל חצר מסייע ליה לרב חסדא: מפני הסכנה. שלא תפול על הולכי ברשות הרבים: שלא מפני הסכנה לא. קשיא לרב חסדא דאמר בכותל חצר בונה כדרכו אע''פ דליכא סכנה: תריץ. לא קשיא לרב חסדא דהא דקתני במקום סכנה היינו דסתר לה כשגוחה ובונה לה שפיר: הכא. דקאמר רב חסדא שלא במקום סכנה בונה כדרכה כשהיא סתורה קודם לכן אבל לא סתר לה במועד: התם. במקום סכנה לסתור משום דאיכא סכנה ולא ליבני דבבנין ליכא סכנה: א''כ דלא בני: ממנעי ולא סתרי. והוי סכנה: מתניתין נמי דיקא. כרב חסדא דגינה אינו בונה במועד כדרכו: אלא לאו בגינה. ובשביעית בונה כדרכו אבל במועד אינו בונה כדרכו: מתני' רואין את הנגעים להקל. כלומר רואה הכהן נגע צרעת במועד לטהר: לא להחמיר. שאם רואה הכהן שהוא טמא אינו אומר כלום שאם מטמאו נמצא מצערו במועד ורחמנא אמר (דברים טז) ושמחת בחגך: גמ' שאם אתה נזקק לו להקל אתה נזקק לו להחמיר. כלומר מאחר שרואהו הכהן אומר בין הוא טמא בין הוא טהור: א''ר נראין לי דברי ר' מאיר במוסגר. שרואין ודברי רבי יוסי במוחלט: בהסגר ראשון. שאם מטהר ליה משמח ליה אי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מדמעיקרא אלא מסגר ליה פעם שניה: תוספותעד כמה עד פרסה. דאין מכירין זה את זה ביותר מפרסה אפי' בלא נהר א''נ ה''פ כשיש נהר מתי קרויין מכירין עד פרסה אבל ביותר מיקרי אין מכירין ודוקא דאיכא נהר: תניא ר''ש בן אלעזר אומר. לא ידענא מה הוא אם הוא תנא שלישי או שמא מילתיה דת''ק מפרש או שמא י''ל דרבי יהודה מודה בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן וחכמים מיירי בשדה הסמוכה לבית השלחין לא בשדה הסמוכה לבית האילן ונראה לי דגרסינן הכי באיזה שדה לבן מתירין חכמים ויש ספרים שכתוב בהן כשאמרו בשדה לבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר וקאי על דברי רבי יהודה כו': אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא. פסק בתוס' דהר''ר פרץ דהלכתא הכי דכותל חצר מותר לבנותו ופירש דהיינו דוקא במקום סמוך לרה''ר שיש לו לחוש לגנבים אבל בין חצר לחצר ומשום בני חצר אסור לבנותו כדרכו: אמר רבי נראין דברי ר''מ במוסגר. מה שפירש בקונטרס דמוסגר אסור בתשמיש המטה לא נדע מנין לו דהא תנן בפרק קמא דמגילה (ד' ח:) אין בין מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה משמע דלענין תשמיש המטה שוין דלמאן דאמר מוחלט מותר כל שכן דמוסגר מותר ולמ''ד דמוחלט אסור ה''ה מוסגר אסור דהא מוחלט מאי טעמא דאסור משום דאיכא ק''ו לימי חלוטו כדאמרינן בשמעתין והכי נמי ק''ו. לימי הסגירו וגמרינן ימי הסגר מימי ספרו ואי משום דאין טעון פריעה ופרימה בימי ספרו נמי אין טעון פריעה ופרימה והא דקאמר התם בגמרא הא לענין שילוח טומאה זה וזה שוין ה''ה לענין תשמיש המטה הן שוין אלא לא פסיק ליה לאיסור או להיתר וגם מה שפירש בקונט' דמוסגר אינו משתלח חוץ לג' מחנות מזה חזר בו דהא בפרק קמא דמגילה (ד' ח:) קאמר הא לענין שילוח זה וזה שוין ולפי זה קשה מאי שייך צוותא דאשתו וצוותא דעלמא במוסגר ובמוחלט בשלמא צוותא דעלמא יש ליישב שהוא צריך פריעה ופרימה כשהוא מוחלט וטמא טמא יקרא ופורש מבני אדם בימי חלוטו יותר מבימי הסגירו אבל לתשמיש שניהן שוין ע''כ נראה דהא דקאמר מר סבר צוותא דעלמא ניחא ליה ומר סבר צוותא דאשתו עדיף אמוחלט קאי וה''פ נראין דברי ר' מאיר במוחלט דרואין דאי מטמא ליה תחילה נמי טמא הוה ואי מטהר ליה מאי אפסדיה דצוותא דאשתו אינו חושש דצוותא דעלמא עדיפא ליה ונראין דברי ר' יוסי במוסגר דמטמא ליה ופסיד צוותא דעלמא שיהיה טעון פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא וצריך לפרוש מבני אדם וגם יפסיד שיצטער שעד עתה היה מצפה להיות טהור ואין מצפה עתה ליטהר ותנא אחרינא סבר צוותא דאשתו ניחא ליה והכי פירושו נראין דברי ר' מאיר דרואין במוסגר דאי מטמא ליה לא יפסיד דשניהן מוסגר ומוחלט דינם שוה חוץ מפריעה ופרימה ובהך הפסד אינו חושש אפי' קרינא ליה הפסד צוותא דעלמא כדפי' אינו חושש אלא אצוותא דאשתו אבל מוחלט אין רואין דאי מטהר ליה יפסיד צוותא דאשתו דקסבר צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא וקצת ק''ל מהו נראין דברי ר''מ הא לית ליה לרבי מאיר כלל דהכהן מחויב לומר ואי בעי שתיק ור' קסבר דלעולם כהן אינו רשאי לשתוק כלל ולדברי ר' לא תמצא בשום אחד רואין להקל ולא להחמיר דאינו רשאי לשתוק כלל והכי הוה ליה למימר נראין דברי ר' יוסי כו' ואין נראין דברי יוסי כו' והכי איתא בשמעתין דטיפת חלב (חולין ד' קט.): בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי. מה שפירש בקונטרס בסוף הסגר ראשון ומשום הכי רואין אי טהור שפיר ואי עומד בעיניו תחילה נמי בבית הכלא היה עומד וקשה דלמא פשה הנגע ויהיה טמא מוחלט והכי משמע בנגעים פ''א דארבע מראות הללו מצטרפין זה עם זה לפטור את העומד סוף שבוע שני להחליט את שנולד בו מחיה או שער לבן בתחילה בסוף שבוע ראשון או בסוף שני לאחר הפטור להחליט את שנולד בו פיסיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני ויש לפרש בהסגר ראשון כ''ע לא פליגי דחזי ליה הוי הטעם משום דלטהרו או לטמאו לא שייך למדרש עד שעה שצריך לטמאותו דהיינו בסוף הסגר שני אבל בסוף הסגר ראשון ראוי הוא להסגיר עוד ולא יטמאנו וכל זה דוחק לכך נראה דברי רבינו יצחק בהסגר ראשון היינו תחילת הסגר ראשון שיכול לשמח בהן דהא לא שייך לטהרו או לטמאו בהסגר שני והוא בתחילת הסגר שני שמא אינו יכול לשתוק והוא הדין בסוף הסגר שני: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|