|
טקסט הדף מנוקד
נִיקַּב וּסְתָמוֹ אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה פָּסוּל וְאִם לָאו כָּשֵׁר הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּיטָס אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע יָצָא וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע לָא יֵצֵא
וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה אִם כִּוֵּון לִבּוֹ יָצָא וְאִם לָאו לֹא יָצָא אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע זֶה כִּוֵּון לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִּוֵּון לִבּוֹ גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן אָרוֹךְ וְקִצְּרוֹ כָּשֵׁר גֵּרְדוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל גִּלְדּוֹ כָּשֵׁר צִיפָּהוּ זָהָב בִּמְקוֹם הַנָּחַת פֶּה פָּסוּל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַנָּחַת פֶּה כָּשֵׁר צִיפָּהוּ זָהָב מִבִּפְנִים פָּסוּל מִבַּחוּץ אִם נִשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה פָּסוּל וְאִם לָאו כָּשֵׁר נִיקַּב וּסְתָמוֹ אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה פָּסוּל וְאִם לָאו כָּשֵׁר נָתַן שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר אִם קוֹל פְּנִימִי שָׁמַע יָצָא וְאִם קוֹל חִיצוֹן שָׁמַע לֹא יָצָא תָּנוּ רַבָּנַן גֵּרְדוֹ בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ כָּשֵׁר גֵּרְדוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל גִּלְדּוֹ כָּשֵׁר הִנִּיחַ שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר אִם קוֹל פְּנִימִי שָׁמַע יָצָא וְאִם קוֹל חִיצוֹן שָׁמַע לֹא יָצָא הֲפָכוֹ וְתָקַע בּוֹ לֹא יָצָא אָמַר רַב פָּפָּא לָא תֵּימָא דְּהַפְכֵיהּ כְּכִתּוּנָא אֶלָּא שֶׁהִרְחִיב אֶת הַקָּצָר וְקִיצֵּר אֶת הָרָחָב מַאי טַעְמָא כִּדְרַב מַתְנָה דְּאָמַר רַב מַתְנָה וְהַעֲבַרְתָּ דֶּרֶךְ הַעֲבָרָתוֹ בָּעֵינַן דִּיבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת פָּסוּל תָּנוּ רַבָּנַן הוֹסִיף עָלָיו כׇּל שֶׁהוּא בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ פָּסוּל נִיקַּב וּסְתָמוֹ בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ פָּסוּל רַבִּי נָתָן אוֹמֵר בְּמִינוֹ כָּשֵׁר שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ פָּסוּל בְּמִינוֹ כָּשֵׁר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר רוּבּוֹ מִכְּלָל דְּשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר רוּבּוֹ פָּסוּל אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ פָּסוּל אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְהוּא שֶׁנִּפְחַת רוּבּוֹ מִכְּלָל דִּבְמִינוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְחַת רוּבּוֹ כָּשֵׁר צִיפָּהוּ זָהָב מִבִּפְנִים פָּסוּל מִבַּחוּץ אִם נִשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה פָּסוּל וְאִם לָאו כָּשֵׁר נִסְדַּק לְאוֹרְכּוֹ פָּסוּל לְרוֹחְבּוֹ אִם נִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ שִׁיעוּר תְּקִיעָה כָּשֵׁר וְאִם לָאו פָּסוּל וְכַמָּה שִׁיעוּר תְּקִיעָה פֵּירֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כְּדֵי שֶׁיֹּאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵרָאֶה לְכָאן וּלְכָאן הָיָה קוֹלוֹ דַּק אוֹ עָבֶה אוֹ צָרוּר כָּשֵׁר שֶׁכׇּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁירִין [בְּשׁוֹפָר] שְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל קְדָחוֹ וְתָקַע בּוֹ יָצָא פְּשִׁיטָא כּוּלְּהוּ נָמֵי מִיקְדָּח קָדְחוּ לְהוּ אָמַר רַב אָשֵׁי שֶׁקְּדָחוֹ בְּזַכְרוּתוֹ מַהוּ דְּתֵימָא מִין בְּמִינוֹ חוֹצֵץ קָא מַשְׁמַע לַן הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת כּוּ' אָמַר רַב הוּנָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאוֹתָן הָעוֹמְדִים עַל שְׂפַת הַבּוֹר אֲבָל אוֹתָן הָעוֹמְדִין בַּבּוֹר יָצְאוּ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת יָצָא וְהָתְנַן לֹא יָצָא אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ כִּדְרַב הוּנָא שְׁמַע מִינַּהּ אִיכָּא דְּרָמֵי לְהוּ מִירְמֵא תְּנַן הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת לֹא יָצָא וְהָתַנְיָא יָצָא אָמַר רַב הוּנָא לָא קַשְׁיָא כָּאן לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין עַל שְׂפַת הַבּוֹר כָּאן לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין בְּבוֹר אָמַר רַבָּה רש"יגמ' העמידו על גלדו. גלד דק: מבפנים פסול. שהתקיעה בזהב: אם קול חיצון שמע לא יצא. דאיכא מחיצות הפנימי מפסקת התקיעה: ככתונא. כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון: שקיצר את הרחב. ברותחין: והעברת. דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים: דיבק שברי שופרות כו': במינו כשר. אם אינו מעכב את התקיעה: נסדק. כולו וכן נסדק לרחבו כל רחבו להקיפו: אם נשתייר בו. מן מקום הסדק עד מקום הנחת פה שיעור תקיעה כשר חשיב ליה כמאן דאשתקיל כוליה והוה ליה ארוך וקצרו: צרור. לשון יבש רו''ייש בלע''ז: קדחו. נקבו וקס''ד נקב הנחת פה קאמר: שקדחו בזכרותו. כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות: אותן העומדין בבור יצאו. שהן קול השופר לעולם שמעו: איכא דרמי להו מירמא. יש תלמידים שאין שונין להא דרב הונא בענין לא שנו לפרושי מתניתין אלא רמו מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה קאי רב הונא ומשני: תוספותניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. אם נפרשה דאיירי לאחר הסתימה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב אין הרוח יוצא בפשיטות ומעכב את הקול קשיא כיון דכל הקולות כשרין בשופר כדאמרינן בגמרא מה לי מעכב מה לי אינו מעכב ונראה דאיירי קודם סתימה דקודם שנסתם היה הנקב מעכב את הקול שהיה הקול משתנה מחמת הנקב וכשסתמו חזר לכמות שהיה ובירושלמי גרס בהדיא אם היה מעכב קודם שסתמו פסול כשסתמו וטעמא דפסול כיון דסתימה זו מסייעה לקול משום דשופר אחד אמר רחמנא שלא יסייע דבר אחר לקול כמו צפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול אבל אם לא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו מתחילה מחמת הנקב הרי הוא כאילו לא ניקב ואין לחוש במה שסתמו והיכא דלא סתמו קאמר בהדיא בירושלמי דכשר משום דכל הקולות כשרין בשופר והשתא רבי נתן דקאמר בגמרא במינו כשר שלא במינו פסול ע''כ אהיה מעכב את התקיעה קאי דאפ''ה כשר במינו דהא ר' יוחנן קאמר עלה בגמרא והוא שנשתייר רובו והוא שנפחת רובו ואי אפשר לנקב גדול כל כך שלא יעכב את התקיעה ומתני' כרבנן א''נ כר' נתן ובשלא במינו ללישנא קמא דרבי יוחנן ומיהו לאידך לישנא דרבי יוחנן דקאמר שלא במינו פסול והוא שנפחת רובו משמע אבל במינו אף על פי שנפחת רובו כשר קשיא מתני' כמאן דע''כ הא דאמרי רבנן בין במינו בין שלא במינו פסול יעמיד כמו כן רבי יוחנן כשנפחת רובו דמאי שנא לרבי נתן מלרבנן כמו שדומה לו לרבי נתן סברת דלא נפחת רובו כשר אפילו שלא במינו למה לא יאמר כמו כן לרבנן דכולה ברייתא בנפחת רובו מיתוקמא ואע''פ שלא נפחת אלא מיעוטו אי אפשר שלא יעכב הנקב את התקיעה אם לא נסתם ואפילו הכי כשר ולכך נראה ודאי לפרש מ''מ דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר ובירושלמי קתני במילתיה דרבנן בין במינו בין שלא במינו אם מעכב התקיעה פסול ואם לאו כשר וכן בתוספתא (פ''ב) ואפילו הכי קאמרי בירושלמי דמתני' ר' נתן ומסקנא דשמעתא והלכה למעשה נראה דשופר שניקב וסתמו במינו וחזר לקולו לכמות שהיה מתחילתו קודם שנקב לית דין ולית דיין דכשר אפילו היה מעכב התקיעה קודם שנסתם דפי' זה עיקר דאם מעכב את התקיעה לאחר שנסתם קאמר ולא סתמו כלל כשר אפילו מעכב הנקב את התקיעה כדקאמרינן בירושלמי דכל הקולות כשרין בשופר: ארוך וקצרו כשר. איצטריך לאשמועינן דלא תימא דפסול משום דכתיב והעברת: צפהו זהב במקום הנחת הפה. היה נראה לפרש דעובי השופר במקום שמניח פיו קרי מקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ אבל א''כ היינו צפהו זהב מבחוץ ואם נפרש דשלא במקום הנחת הפה היינו ראשו האחד לצד הרחב הא אמרינן בסמוך הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול והיינו יכולין לפרש דהתם בשאין בין הכל אלא שיעור שופר ודוחק: צפהו מבפנים פסול. לפי שאין קול שופר אלא קול זהב וכן מבחוץ כיון דנשתנה קולו: אם קול חיצון שמע לא יצא. שהקול יוצא באויר שבין חיצון לפנימי והיינו ב' או ג' שופרות: נסדק לארכו פסול. לא תני הכא אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרחבו משום דלארכו לא מיפסל אא''כ נסדק על פני ארכו מראשו ועד סופו: ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא. הא דאמרינן בפ' כל גגות (עירובין דף צב: ושם) ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור והא דאמרינן בשילהי כיצד צולין (פסחים פה: ושם) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה ורבי יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים קשה במאי קא מיירי אי לענין צרוף כגון צבור ושליח צבור או ט' ויחיד אם כן הויא סוגיא דכל גגות דלא כרבי יהושע בן לוי וכוותיה קיימא לן דהא הני נשי קיימי לחודייהו כדמוכח בסוטה בפ' ואלו נאמרין (דף לח: ושם) דמייתי מינה ראייה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי לענין לצאת איירי אם כן קשיא מתניתין לרב ויש לומר דאיירי לענין לענות עם הצבור קדושה ויהא שמיה רבא משום דאמרינן (ברכות דף כא:) כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מי' אבל בתקיעה ומגילה מודו: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|