חד בר נש. אדם אחד הלך לרחוץ בשר בנהר ונפל מידו והלך לו חזר ורצה ללקחו מתוך הנהר א''ל רב אסור לך בשר זה שאני אומר הראשון שטפו נהר והביא בשר אחר של נבלה במקומו: חד בר נש. אדם אחד הוה מהלך בשוק טעון בשר בא עוף ששמו דיה וחטפו ממנו והשליכו במקום אחר ורצה האדם ההוא לחזור ללקחו א''ל רב אסור לך הא שאני אזמר בשר נבילה היתה נושאת וזרקתו והאי שלקחו ממנו אכלה: גינאי נהר ששמו גינאי שטף נודות של יין של ישראל ומצאוהו את''כ: יחכמון וכו'. יראו שופכי יין אם מכירין שזו היא קשריהן שקושרין הנודות יחד ויש להן סימן בקשרים מותרים: נקוניקה. מין קנקן נמצא בבית הכנסת של עיר ששמה בולי והיה מלא יין: אמר יחכמון וכו' יראו רושמי החביות בסיקרי אם יכירו שהוא מרושם שלהם ה''ל סימן ומותר: באש רטיא דגופתא. ברחוב של עיר ששמה גופתא: משונת הים. מקום שהים מגיע לשם בשעה שהוא סוער: משום שחיטת הנכרי. דאזלינן בתר רוב מהלכי דרכים ובדרך ההוא היו הרוב ישראל: ואשתכח דבית ר'. ונתברר אח''כ שהיה הגדי משל בית ר' וכדין התירוהו: עיגול דגובנא. עיגול של גבינה מצאו בפונדק של לוי והיו שם רוב ישראל: ומשום רוב מהלכי דרכים. ולא אסרו משום גבינות הנכרים: ואשתכח מן דר' אלעזר בר' יוסי. ומצאו שהיה הגבינה של ראבר''י וכדין התירוהו (והר''א פולדא לא דק): א''ר מנא. לפני ר' יוסי ואנו רואין שחכמים מכריזין אפילו מוצאין בפלטיא הגדולה ושאר מקומות כיוצא בהן: א''ל אתה אם היית מוצא דבר לא היית נוטלו . לעצמך ורבי יונה אביך לא אמר כן אלא אמר הלואי שאמצא מציאה לפנים מן פיוסרוס והוא מקום שרבים מצויין שם ולא אכריזנה: אפילו כן. סתמא דש''ס קאמר אפ''ה פעם אחת מצא ר' יונה לפנים מן פיוסרוס והחמיר על עצמו והכריזו: הלכה ג* מתני' זכרים עולות. שאנו תולין שיצאו מירושלים ורוב זכרים שבירושלים הן עולות ורוב נקבות זבחי שלמים: הראוי לפסחים. זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים פסחים והמוצאו מותר להקריבו לפסחו: קודם לרגל שלשים יום. משעה שמתחילין לדרוש בהל' פסח ואדם מפריש את פסחו: ממשכנין את מוצאיה המוצא עולות או שלמים היו ממשכנין אותו עד שיביא נסכיה משלו שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש: מניחין אותה ובורחין. כדי שלא להתחייב בנסכיה: שבעה דברים. קחשיב להו ואזיל: נכרי ששלח עולתו. דדרשינן איש איש שנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל: שתהא מנחתו. עשירית האיפה שכהן גדול מקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב: קריבה משל צבור. בגמ' מפרש טעמייהו דר''ש ור' יהודה: ושלימה היתה קריבה. כשהיא באה משל צבור לר''ש או משל יורשים לר''י עשרון שלם היתה קריבה ולא חצי עשרון ובגמרא מפרש מנ''ל: שיהיו הכהנים נאותים בהן. דוקא לאכילת קרבנות אבל לאכילת חולין אפילו אותן הנאכלין בעזרה כדי שיאכלו הקרבנות על השובע אין נאותין בהן: שלא יהיו מועלין באפרה. בגמ' מפרש לה: ועל הקינין הפסולות. המחויבין קינין מביאין מעות ונותנין לשופר וב''ד לוקחין המעות וקונין בהן קינין והבעלים הולכים להם וסומכין על הב''ד שיקריבו קיניהן ואם פרחו הקינים או נמצאו פסולים תנאי ב''ד הוא שיקחו אחרים מתרומת הלשכה ומקנים אותן לבעלים ויוצאים בהן ידי חובתן: המספק את הקינים אותן שפסקו עם הגזברים למכור להם כל הקינין הצריכין הוא חייב להחליף כל שימצא בו פסול: גמ' לבא בדמיהן שנו. כלומר איהי ודאי לא קרבה וה''ק אם בא אדם זה המוצאה לעשות לה תקנה ובא לקבל על עצמו חוב כל דמים שהוא שהוא בספק ולהוציאה לחולין ולהקדיש את דמיה אם זכר הוא נתחייב אף בדמי עולה דחיישינן שמא עולות הן: אומרים לאדם וכו'. דכל בהמות הקדש הראויה למזבח אסור לחללן דכתיב אם בהמה טמאה ופדה בערכך ואמר מר בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר אבל תמימים לא וזה שבא לימלך ולחוב בדמיה וכי נאמר לו עמוד וחטא לחללה מזיד עולות בשביל שתזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו: אם רוב זכרים עולות. וה''פ דמתני' אם רוב בהמות שנמצאו זכרים כולן עולות ואם רובן נקבות אף זכרים שבהן שלמים: ופריך ואין השלמים באין מן הזכרים. נמי יא''כ אף זכרים ניחוש שמא שלמים הן: ומשני כיצד הוא עושה מוציאן לחולין. ע''מ שיחזרו להיות עולות ואין זה חטא דהא עכ''פ מקריבה ע''ג המזבח ויותר נ''ל דאף זה מן הקושיא אף לר''י קשיא כיצד הוא עושה וכו' אלא שמוציאן לחולין א''כ אף לר' אושעיא ל''ק ומשני דתנאי ב''ד

חילל. תהי בה ר' יוחנן וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שתזכה בהקרבתה אלא אמר ר' יוחנן ממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות אחד לעולה ואחד לשלמים ומסיק דבכל מידי ליכא לספוקה: ירושלמי אמר ר' יוחנן אומר לאדם צא ומעול בקדשים אלא אם רוב זכרים עולות ואם רוב נקבות זבחי שלמים ואין השלמים באין מן הזכרים ומן הנקבות כיצד עושה מוציאן לחולין ע''י מום וחוזר ועושה אותן עולות ר' זעירא אמר כמו דאתמר תמן תניי ב''ד על המותרות שיקרבו עולות כן אומר הכא תניי בית דין על האובדות שיקרבו עולות אמר ר' יוסי לר' יעקב אין זה מזיד בתמיה א''ל מכיון שהוא תנויי ב''ד אין זה מזיד: הראוי לפסח כגון זכר ובן שנה ויש לספק שמא פסח הוא הנמצא וסמוך לפסח שלשים יום ושמא קנאו לצורך פסח ועדיין איכא לספוקי באשם נזיר ובאשם מצורע שהן בני שנה אבל לא שכיחן: ממשכנין את מוצאיה. שי. יא נסכיה משלו בעל כרחו: מתני' נכרי ששלח עולתו דגרסינן בחולין פ''ק איש מה ת''ל איש איש מלמד שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל: על כהן גדול שמת שתהא מנחתו דהיינו עשירית האיפה שלו קריבה משל צבור ואמרינן בפרק התכלת [דף נב] א''ר חבהו ב' תקנות הוו דאורייתא משל צבור כיון דחזו דמידחקא לשכה תקינו דניגבו מיורשין כיון דחזו דקא פשעי בה אוקמוה אדאורייתא. ר' יהודה אומר משל יורשין באה ושלימה היתה קריבה ותניא בפ' התכלת שלימה שחרית ושלימה בין הערבים ובקומץ לבונה הבא עם החביתין:) [פליגי אמוראי התם] ועוד תניא התם כה''ג שמת ולא מינו כה''ג אחר תחתיו מנין שתהא מנחתו קריבה משל יורשין ת''ל והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה יכול יקריבנה חציין ת''ל אותה אותה שלמה ולא חסרה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר חק עולם חקה משל עולם תהא כלומר משל צבור: מתני' על המלח ועל העצים שיהו הכהנים נאותין בהן אמרי' בהקומץ רבה [דף כא] אמר שמואל ל''ש אלא לקרבן אבל לאכילה לא ואסיק [לקרבן] לאכילת קרבנן ומאי אכילה אכילה דחולין ואע''ג דאמר מר יאכלו אותה שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא החטאת נאכלת על השובע ויהא טעם קד:: ים בפיו ויאכל חוץ לעזרה חולין ותרומה