גזברין מאי עבידתייהו. וה''פ לר''א כיון דאין הגזברין חייבין באחריות שקלים אלו א''כ הקדשות נינהו ואין נשבעין על ההקדשות כאילו לכו''ע: ומשני נשבעים לבני העיר. ליטול שכרן במעמד הגזברין מפני שההפסד על ההקדש: אע''פ שקיבלו וכו'. אדר' יוחנן קאי דקאמר דשבועה זו תקנת חכמים היא שאין הקדש יוצא בלא שבועה הלכך אפילו קיבלו אנשי העיר עליהן ואמרו הואיל ואנו משלמין אין רצוננו שישבע השליח שהוא נאמן לנו אין שומעין להן שאין הקדש יוצא בלא שבועה: חייב באחריותו. אפילו לאחר שנתרמה התרומה עד שימסרנו לגזבר: הקדש ברשות גבוה בכל מקום שהוא. ואפילו קודם שנתרמה פטור: ובגי העיר שוקלין תחתיהן. ואס''ד בי גזא דרחמנא הוא אף קידם שנתרמה יהיו בגי העיר פטורין: ומשני לא עוד היא משום שבועת התקנה. אף זו מן התקנה שלא יזלזלו בהקדשות וישלחו אותן ע''י שליח אלא כל אחד יביא שקלו בעצמו לשם דמצוה בו יותר מבשלותו: תני הראשונים וכו'. אנמצאו או שהחזירום הגנבים קאי דהשתא שניהם לפנינו: אלו שש. לחו בני העיר תחלה. הן הראשונים: וחורנה אמר. ואידך אמר: הלכה ב מתני' על ידו. בשבילו והלך השליח ושקלו בשביל עצמו: אם נתרמה התרומה. קודם ששקל בשביל עצמו: מעל. דמיד שנתרמה התרומה על העתיד לגבות היה זה השקל שנתן לו חבירו לשקול עליו ברשות הקדש וכשנתנו בשביל עצמו נהנה מן ההקדש ובגמרא מפרש מה נהנה: השוקל שקלו מן ההקדש. שהיו בידו ממות שהוקדשו לבדק הבית וכסבור שהן של חולין ושקל מהן שקלו ונתרמה התרומה זקנה בהמה באותה התרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל לא קודם לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין אכל המוציא מהקדש להקדש אע''פ שנהנה אינו מועל אלא אחר שעשה מעשה בהקדש השני: יאכל כנגדן. בגמרא מפרש לה: גמ' אנן תניק. ברישא דמתניתין אם נתרמה התרומה ותנאי דבי רבי תנו אף ברישא וקרבה הבהמה ולא פליגי דתנא דידן סמיך אסיפא שמפרש בה מעילת שניהם (והרא''פ הגיה ללא צורך): ה''ג אר''א דלא כר''ש דר''ש אומר. לקמן ספ''ד: מיד היה מקבל מעותיו. ר''ש פליג אהא דתנן התם המספק אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה ור''ש סובר דמיד היה מקבל את מעותיו ולא חייש. נן שמא יארע בהן פסול ונמצא ההקדש נפסד מפני שהכהנים זריזין הן הרי שאפילו לא קרבה הבהמה אלא שקנו אותה כבר יצאו המעות לחולין ומעל: וקשיא. אמתניתין למה ממל אילו מי שגנב עולתו של חבירו ושחטה סתם ודאי לבעלים הראשוני' מכפרת א''כ ה''נ גבי שקלים כשניתנו ללשכה אינו ניכר השקל סל מי הוא והוא נתרם סתם לשם מי שהוא וחוזר השקל לבעלים הראשונים ולמה יהא חייב קרבן מעילה: במסוים. שניכר וידוע שהוא של שני ואיירי שעשה כמו שעשו של בית רבן גמליאל כדתנן לקמן פ''ג שהיה מתכוין וזורקו לקופה: ופריך וחש לומר וכו'. למה הוא מביא קרבן מעילה דלמא לא נקנה בהמה משקל זה אלא ניתותר בקופה הגדולה והן שירי הלשכה: וכי יש מעילה בשיריים: בתמיה: אלא כר''ע זכו'. וכי נוקים סתמא דמתניתין כר''מ דסובר יש מעילה בשיריים ולית הלכתא כוותיה אלא כר''י דפליג עליה: ומשני עוד היא במסוים וכו'. כלומר כבר אוקימנא לה במסויים ובבית ר''ג א''כ איכא למימר שידוע שמשקל זה קנו בהמה: מה נהנה. ולמה תנן שמביא קרבן מעילה דמאי דנהנה דקעביד מצוה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו: כמו שנהנה. שהציל עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה: כל שהוא קדש אין קדושה אחרת חלה עליו. הלכו שקל זה ששקל מעות מעשר שני אינו קדוש כלל לשם קרבנות: כיצד הוא עושה. אה שקל סקלו ממעשר שני או משביעית: והשאר. מעות הראשונות שנתן לשם מחצית השקל נעשין שקלים שהרי כחולין הן עכשיו:

שלא נתרמה התרומה וההפסד לבני העיר: אלו ואלו שקלים. ירושלמי תני הראשונים נופלין לתקלין חדתין והשניים נופלין לתקלין עתיקין אלו הן ראשונים אלו הן שניים ר' פינחסור' אבא ח''א אלו ששלחו בני העיר תחלה וחרנה אמר אלו שהגיע ליד הגזבר תחלה: ואין עולה להן לשנה הבאה מפרש ביומא בפר' שני שעירי טעם לפי שאין חובות פנה זו קרבין לשנה הבאה מתני' דלא כר' יהודה דאמר התם עולין לשנה הבאה: משנה ב הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלי ע''י עצמו מעל דנהנה מן ההקדש הואיל שכבר נתרמה התרומה וכל היכא דאיתינהו בי גזא דרחמנא איתינהו וזה נתכוין לשקול לצאת חובתו כסבור שלא נתנה לו חבירו מעל חייב קרבן מעילות כדין הנהנה מן ההקדש שוגג: מן ההקדש. היו מעות הקדש בידו [וקסבור] חולין הן ונחנן לשקלו וקרבה בהמה מעל סתמא דלא כר' שמעון דתניא בתוספתא פ''א השוקל שקלי זוזיו מן ההקדש כיון שלקחו בהמה [מעל] ד''ר שמעון וחכ''א לא מעל ער שיזרקו כדמים: ממעשר שני יאכל כננדו. אם נתן השקל ממעות מעשר שני יחללנו על מעות שבידו ויאכלם בירושלים וכן דמי שביעית יחללם במעות אחרים וינהוג בהן קדושת שביעית: