הרי הן של עניים. דספק לקט הן: ה''נ דבית שמאי היא ברם כבית הלל עניים מעשרין ואוכלין אמר רב יוסי שמענו שהוא פטור מן המעשרות ד''ה משום קנס. יס''פ מתני' אתיא כב''ש דאמר הפקר לעניים הפקר. ולפיכך פטורין מן המעשר אבל כבית הלל אין לו דין לקט וחייבין במעשרות ורבי. יוסי אמר שמענו שאפילו כבית הלל אתיא מתני' דכיון דקנסו רבנן והפקירו השבלים שנוגעות בארץ הרי הוא כהפקר ב''ד ופטור מן המעשרות: הלכה ג* מתני' שולחנות. שם לשלחן שלפני השלחני שמקבל עליו וכן קורין החלפני שלחני בכל המשנה: במדינה. בירושלים וי''מ בכל ערי ישראל חוץ לירושלים והיו מחליפין מחצית השקל לכל מי שצריך: ישבו במקדש. צפי שהיה הזמן מתקרב היו יושבין במקדש כדי שימהרו להביא ולי''מ במקדש היינו בירושלים: התחילו למשכן. ומוציאין העבוט מביתו של מי שלא הביא שקלו: לוים. לאפוקי ממ''ד כל דעבר על פקודי. אבל לא נשים. ונתנו איש כופר נפשו כתיב ולא אשה: ולא עבדים. דילפינן לה לה מאשה: וקטנים. אפילו הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים: שוב אינו פוסק. אביו מלשקול בשבילו שאומרין לו מאחר שנחת עציו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגדל ולא תפסוק: ואין ממשכנין את הכהנים. אע''פ שחייבין במחצית השקל: מפני דרכי שלום. מפרש בגמ': כל כהן ששוקל אינו חוטא. ואע''פ שאינו תייב לשקול וסד''א אם שוקל נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד קמ''ל דאינו חוטא לפי שהוא מוסרו לציבור לגמרי: לעצמן. להנאתן ולא היא דחייבין לשקול אלא שעומר ושתי הלחם לוקחין משקלי ישראל לבדן: גמ' הא לתבוע תובעין. מן הנשים ועבדים וקטנים דדוקא אין ממשכנין אותן: הדא דתימר. שתובעין מן הקטנים דוקא כשהביא שתי שערות אע''ג שלא הגיע לכלל שניו: אבל אם לא הביא שחי שערות. ולא הגיע לכלל שניו אפילו תובעין לא: ולמשכן אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות. ויגדיל שיגיע לכלל שניו ל''א ה''ג ולמשכן אין ממשכנין עד שיהיה בן כ'. ולפ''ז ניחא הכל אף הסוגיא דלקמן (הלכה ד'): כיני מתניחא. בן צריו לפרש מתני' דדרכי שלום היינו מפני הכבוד צפי שעבודת הקרבנות על. הם וכי היכא דלא ליתי לאנצויי ולי נראה מפני הכבוד הייני שמחוייבים לנהוג בהם כבוד דכתיב וקדשתו ואיסורא ליכא דכיון דתנאי ב''ד הוא על העתיד לגבות הם מחלו להכהנים: י''ב שבטים יתנו. זה בגימטריא שנים עשר והכהנים והלויים בכלל: כן משיבין חכמים לר''י. דחכמים סוברים דלריב''ז מותר להביא משקלי הכהנים עומר ושתי הלחם שלא נאמר וכל מנחת כהן אלא במנחת כהן יחיד אבל לא במנחה שיש לו בשותפות עם הצבור: חטאת יחיד מתה וכו'. כמו דמצינו שיחיד חלוק מצבור שחטאת יחיד מתה ואין חטאת צבור מתה ה''נ איכא לחלק בין מנחת יחיד למנחת צבור: וקשיא וכו'. הש''ס לא סיים למילתיה דר' טבי ומקשי עליה א''נ הא דקאמר בסמוך והוא מותיב לון שינוייא הוא וכאלו קאמר אלא: שאין חטאת וכו'. מתני' היא בפ''ו דיומא: והוא משיב להן. וכי שקלים לאו נדבת יחיד הן ולמה יביא מהן עומר ושתי הלחם: כל דעבר בימא יתן. דהיינו כהנים ולויים וישראלים שכולן עברו בים סוף: על הפקודים. היינו בין אותן שנמנו לבדן בין אותן שנמנו עם ישראל יתנו תרומת ה' והא דכתיב בפרשת ואלה פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' דשמעינן דהכהנים ולויים לא נתנו היינו בתרומת האדנים אבל בתרומת שקלים לקרבנות צבור הושוו כולן: כל דעבר על פיקודייא. וכהנים ולויים לא עברו במנין לפני משה אלא הוא הלך לפתחי אהליהם ומנה אותן: הלכה ד מתני' קני זבין וזבות. תורים ובני יונה שזבין וזבות מביאין ובכותיים איירי אבל בנכרים אין זבין וזבות: כל שהוא נידר ונידב מקבלין מידן. דכתיב איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: וכן מפורש ע''י עזרא.

כל רכושו: משנה ג בט''ו בו שולחנות יושבות במדינה. בכל מקומות ישראל להחליף מעותיהם לצורך השקלים: [בכ''ה] ישבו במקדש שבני הכפרין שהיו סמוכין לירושלים מחליפין שם: התחילו. הגבאין: למשכן. ליכנס לביתו וליקח משכון עד שיתן לו חצי השקל שהיו ממנין בכל עיר ועיר גבאין ממונין על כך ושופרות היו במדינה לקבץ שם הכסף כמו שהיו במקדש כדתנן לקמן: לוים וישראלים. אבל כהנים לא כדפרישית לקמן שלא היו רוצין ליתן משום שירי העומר: ולא קטנים. משכון לא היו לוקחין אבל לתבוע תובעין ומפ' בירושלמי כשהביא ב' שערות הקטן אז תובעין ממנו אבל לא ממשכנין וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו אע''פ שלא היה מחויב אינו פוסק מעתה וממשכנין עליו: תניא בתוספתא פ''ק נתמשכנו ישראל על שקליהן כדי שיהיו קרבנות צבור מהן. משל למי שעלתה לו נימא ברגלו הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפאותו כך אמר הקב''ה יתמשכנו ישראל על שקליהן [כדי] פיהא קרבנות צבור קרבין מהן מפני שקרבנות מכפרין ומרצין בין ישראל לאביהן שבשמים שכן מצינו בתרומת שקלים ששקלו ישראל במדבר שנאמר ולקחת את כסף הכפורים: ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלים. אבל לתבוע תובעין ור' יהודה מפרש למה אין ממשכנין לפי שהיו סבורין שאין חייבין בשקלים שכל כהן שאינו שוקל איכו חוטא וא''ל ריב''ז אם אינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשין מקרא זה וטועין הם ומפרש בירושלמי אמר ר' טבי בשם רב המנונא משיבין חכמים לר' יהודה חטאת יחיד מתה אין חטאת צבור מתה. מנחת יחיד קריבה כליל ואין מנחת צבור קריבה כליל אע''נ דלרבי יהודה ס''ל חטאת צבור נמי מתה. ובהקומץ רבה פריך ולבן בוכרי כיון דלכתחלה לא מחייב לאתויי כי מייתי חוטא [הוא] דקא מייתי חולין בעזרה וה''ה דיש להקשות והלא אוכל שירי העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ומתרץ דמייתי ומסרי להו לצבור ומנחת צבור אינה קריבה כליל ואין כאן מולין לעזרה. ירושלמי כתיב כל העובר על הפקודים ר' יודה ור' נחמי' ח''א כל דעבר בימא יתן וחרנא אמר כל דעבר על פקודיא יתן ע''ד כל דעבר בימא יתן מסייע לריב''ז ומ''ד כל דעבר על פקודיא יתן מסייע לבן בוכרי דכהנים לא נמנו במנין ישראל מבן כ' שנה ולמעלה: משנה ד אבל אם שקלו מקבלין מידם. ירושל' הא לתבוע אין תובעין הכא את אמר תובעין והכא את אמר אין תובעין כאן בשהביא ב' שערות כאן בשלח הביא ב' שערות: הנכרי והכותי ששקלו מקבלין מידן. ירושלמי תיפתר כמאן דאמר כותי כנכרי: ואין מקבלין מידן קני זבות וכו'. ירושלמי וכי יש קני זבין וזבות בנכרים אלא רישא בנכרים וסיפא בכותים. הא דתני אין מקבלין אכותים קאי ואצטריך לאשמעינן משום דכותים עומדין בין ישראל ומקיימין מקצת מן המצות אעפ''כ אין מקבלין מהן ואע''ג דרבנן גזור שיהיו כזבין לכל דבריהם כדי שיהיו ישראל פרושין מהן ואין מקבלין מהן אלא דבר הנידר והנידב דכתיב איש איש מלמד שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל: לא לכם ולנו. כלומר אין לכם עמנו