ולא מילה שלא בזמנה. דאי לא ממעט קרא אתיא בק''ו לדחות ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה אף שלא בזמנה דוחה אותה אפילו במקום בהרת יקוץ בהרתו שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה ואתא קרא ומיעטה דכיון דשלא בזמנה היא כגון גר שנתגייר וקטן שנאנס אביו ועבר זמנה נשהויה למחר וגבי שריפת פסול קדשים נמי כמילה שלא בזמנה דאפשר לשהוייה דמי: שבתון דיום טוב עשה הוא. דמשמע שבות והוה ליה י''ט עשה ולא תעשה: מתני' כל הנאכל בשור הגדול כו'. שכבר הוקשה כל מה שעתיד להקשות בו: יאכל בגדי הרך. ראוי לאכילה בפסח בן שמנה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אע''פ שעכשיו רך הוא עתיד להקשות בסופו: וראשי כנפים והסחוסים שקורין טיברו''ס והסחוסין שאר הסחוס שבו כגון תנוך האוזן והסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה: גמ' וי''א אף ראשי כנפים והסחוסין. הואיל ובשור הגדול גופיה מתאכלו בשליקה בישול יתר: מה הן קתני. והכי קאמר כל הנאכל בשור הגדול בשליקה יאכל בגדי הרך צלי ומה הן ראשי כנפים והסחוסין: גידין שסופן להקשות. גידי צואר ובגדי וטלה הן רכים אבל אם היה מזקין סופן להיות קשים: ר' יוחנן אומר כו'. וגידין הרכין דקתני בהך ברייתא נידונין כבשר לר' יוחנן משמע לי' דרכין השתא ולריש לקיש משמע ליה בשאר גידים דרכין לעולם: הני אין. דס''ד מדפריש מה הן דוקא קאמר: הני מ''ט. פירושא הוא ומסקנא דתירוצא: עגל הרך. מפרש בהעור והרוטב כל זמן שיונק ועור ראשו רך מולגין אותו ונאכל עמו: מהו שיטמא. טומאת אוכלין ובתר השתא אזלינן ומטמא או בתר בסוף אזלינן ואינו מטמא: לא חש לקמחיה. למה שהוא טוחן אם חטין אם פסולת: הא הדר ביה ר' יוחנן. מהא דגידין שסופן להקשות כדאמר בשילהי בהמה המקשה (חולין עז.) ופשטינן לה מהא דהעור והרוטב דכי פשיט ליה רבי יוחנן עלה דההיא אין מטמא ואותביה ריש לקיש ממתני' דהעור והרוטב דקתני אילו שעורותיהם כבשרן עור הראש של עגל הרך אלמא דבתר השתא אזלינן וא''ל רבי יוחנן אל תקניטני באותה משנה שבלשון יחיד אני שונה אותה אלמא מעיקרא הוה סמיך ר' יוחנן עליה ופליג בגידין שסופן להקשות ואידכר דיחידאה היא והדר ביה: מתני' אבל המותיר בטהור. אפילו בטהור והשובר בטמא אינו לוקה המותיר משום לא תותירו ולא שובר בטמא משום לא תשברו וטעמא מפרש בגמרא: גמ' בה הכתוב כו'. כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דמשמע זו היא תקנתו אם תעבור על הלאו עשה זאת והינצל ועוד דלא דמי ללאו דחסימ' שהמלקו' נסמך לו:

ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק''ו. פירש בקונ' ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת וקשה דרבא לית ליה האי ק''ו בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת קלב:) דקסבר דהא דצרעת דוחה עבודה לא משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא דלא חזי ור''ח פי' ק''ו ומה אוכל נפש שלא נכרתו עליו י''ג בריתות דוחה י''ט כו' ויש להשיב מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת שלמחר לא יהיה מצוה עליה ואומר ר''י דאיכא למיעבד ק''ו מנדרים ונדבות דדחו י''ט אע''פ שלא נכרתו עליהן י''ג בריתות וסבר רבא דקריבין בי''ט וליכא למיפרך מה לנדרים ונדבות שכן צורך גבוה כדפריך בפ' ר' אליעזר דמילה (שם דף קלא) מה לעומר ושתי הלחם כו' דלאו חובה נינהו ואפילו חטאות ואשמות לא מיקרו צורך גבוה כיון דאי לאו דחטא לא בעו לאיתויינהו ונראה דרבא אית ליה הא דרב אשי די''ט עשה ולא תעשה ולהכי איצטריך ק''ו דאי לאו ק''ו לא הוה צריך למיסר וכן משמע בפ''ק דביצה (דף ח:) דפריך גבי אפר כירה מוכן לודאי כו' סוף סוף י''ט עשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא אמר רבא כו' משמע דרבא אית ליה די''ט עשה הוא והשתא לבדו לא איצטריך לשריפת קדשים אלא על מילה דאיכא ק''ו אמר רבא פרק (אם לא הביא) (דף קלג.) וגמרא מייתי לה הכא אשריפת קדשים דממילא ממעטי ורב אשי לא קאי למיפלג ארבא אלא מילתא דנפשיה קאמר ואקדשים קאי ואפילו. אמילה כדמשמע באם לא הביא דלית ליה קל וחומר: גידין שסופן להקשות. פי' בקו' גידי צואר ואין נראה לריב''א דהא משמע דהשתא הם רכים כבשר לגמרי ואפי' ר''ל לא פסיל להו אלא משום בסוף ולעיל קאמר אלא פשיטא בגידי צואר משמע שהם רגילין להיות נותר ואין ראוין ליאכל כמו עצמות אלא נראה דהיינו גידי שדרה וגידים הרכים דקתני בברייתא איירי בגידי בשר דלכ''ע הוו כבשר: הואיל ומתאכלי בשור הגדול בשלקא והשתא לא אזיל רבי יוחנן בתר השתא אלא בדבר הנאכל בשור הגדול בשלקא וא''ת ור''ל מאי פריך ליה לר' יוחנן אדרבה תיקשי לדידיה דמוכח בברייתא דבדבר הנאכל בשור הגדול בשלקא אזלינן בתר השתא ויש לומר דסבר ר''ל דראשי כנפים והסחוסין יש עליהם שם בשר יותר מבגידים ופריך לרבי יוחנן מדלא נקט בברייתא גידים דהוי רבותא טפי ור' יוחנן משני דאין רבותא כלל מה שאין בהן טעם בשר כל כך דהא אם היו רכים לעולם לא היה פוסלן הילכך כיון דמתאכלי בשלקא נימנין עליהן כמו ראשי כנפים והסחוסים ורשב''א מפרש טעמא דריש לקיש דגידים לא דמו לראשי כנפים והסחוסים דגידים סופן להקשות בגדי עצמו אבל ראשי כנפים והסחוסים אין סופם להקשות בגדי לעולם אלא בשור הגדול דוקא ולא שייך למיזל בהו בתר בסוף כיון דבגדי וטלה הם רכים לעולם: הא הדר ביה ר' יוחנן. פירוש מהך דשמעתין כדמוכח בפרק בהמה המקשה (חולין עז.) וקשה לר''י לר''ל דאותביה לר' יוחנן מההיא שעורותיהן כבשרן תיקשי לנפשיה דקסבר גבי פסח בתר בסוף אזלינן והתם אזיל בתר השתא וי''ל שלפי שבעור ראש של עגל הרך יש לו טעם בשר הרבה מגידין וריב''א אומר דבירושלמי פריך דר''ל אר''ל ומשני טעמא דר''ל מקרא ואכלו את הבשר (שמות יב) ולא גידין ובעור הראש של עגל הרך אזיל בתר דהשתא והכא הוי גזירת הכתוב: