אי אליבא דר''א קאמר. כלומר כמאן ס''ל במכשירין על כרחך כר''א ס''ל וכיון דכר''א ס''ל אמאי הוי לכתחילה אסור: אלא הא ר' שמעון והא רבנן. מתני' רבנן דפליגי עליה דר''ש ואמרי קושרה. דסבירא להו כר''א בחדא דמכשירי מצוה דוחין וכו' וכגון בשאי אפשר לעשות מאתמול כדקתני שנפסקה לו נימא בכנורו ופליגי עליה בשאפשר לעשות מבעוד יום הלכך בתחילה אסור ומעיקרא כי הוה מוקמינן לה כר' יהודה מ''ט לא שנינן הכי משום דלא שמעינן בהדיא דאית ליה האי סברא למפלג בין אפשר לאי אפשר וכל כמה דלא אשכח תנא דאמר הכי בהדיא מיבעיא לן סתמא דמתניתין מני: אף היא. אם היה עונבה או קושרה אינה משמעת את הקול והואיל וקשירה נמי אב מלאכה היא הא עדיפא שתשמיע את הקול וטוב לנו לחלל את השבת בשלשולו לקיים השמעת קול שיר של לוים מלחלל שבת בקשירה שהיא אב מלאכה ולא נקיים בה שום מצוה דלא מצי השמע קול: משלשל מלמטה וכורך מלמעלה. שהרי יש יתדות מלמעלה ולמטה שראשי הנימין כרוכין בהן וכשהוא רוצה מגלגל היתד והנימא נארכת כעין שעושין למיני כלי זמר ארפ''א דמאריך עד שיגיע ליתד שלמעלה וכורכה בו והרי היא כבתחלה ומגלגלין היתד עד שמתפשטת כהלכתה ומשמעת קולה ולרבנן עדיפא למשרי קשירה דהא משלשל נמי אב מלאכה הוא דמתקן כלי כהלכתו וכיון (דדמי) [דשרי] לכתחלה מחליף ואתי נמי להתיר נימין בכנור חדש לכתחלה הלכך קשירה עדיפא: הא והא רבנן. דמכשירין שא''א מבעוד יום דוחין והא דקתני מתניתין קושרה כשנפסקה באמצעית שאילמלי עונבה לא תשמע קולה והא דקתני עונבה כשנפסקה בראשיה שאין צריכה שם חיזוק כל כך וסגי ליה בעניבה: ואי בעית אימא הא והא באמצע. הא ר''ש והא רבנן וברייתא דקתני לא היה קושרה מדאורייתא שרי דס''ל לר''ש מכשירין דמצוה דוחין היכא דלא אפשר להו מאתמול ומשום גזירה הוא דגזר אמצע אטו מן הצד אבל בעלמא דליכא למיגזר מידי דחי: מתני' יבלת. ורוא''ה והוא מום לתמיד שדוחה את השבת כדכתיב (ויקרא כב) או חרוץ או יבלת יבלת דקרא קרינן יבלת שאין שם דבר אלא כמו חיגרת דומיא דשבור ולא כתיב שבר ועורת נמי לא כתיב עיורון אבל יבלת דמתני' הוא שם דבר של המום: חותכין יבלת. ביד קאמר: אם בכלי כאן וכאן אסור. ואע''ג דכי עביד נמי ביד מתקן הוא והוה ליה חותך מבעלי חיים. והוי תולדה דגוזז את הצמר אפ''ה כיון דכלאחר יד קא עביד שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין אין כאן אלא שבות: ואם בכלי כאן וכאן אסור. דאב מלאכה הוי הואיל ואינו משנה מכמות שעושין בחול: גמ' הרכיבו. בפסח הבא בשבת קאמר הרכיבו על כתיפו ברה''ר או להביאו מחוץ לתחום: וחתיכת יבלתו אין דוחין. קשיא סתמא אסתמא: הא. דפסחים בכלי וה''נ קאמר תנא דמתניתין ור''א אפילו בכלי שרי דס''ל מכשירי מצוה דוחין שבת כגון מלאכה שאפשר לעשותה מבעוד יום כגון בקור המום מכשירי קרבן הוא והקרבן דוחה השבת ובמכשירין פליגי: מתני' ביבישה. ואפ''ה בכלי אסור משום דמתקן לה וענין מלאכה קא עביד ודפסחים בלחה ותרוייהו ביד: אמר לך בכלי. למה לי לאשמועינן בפסחים דאסור הא כבר שמעינן לה הכא ולמה ליה לתנא לסתמיה בתרי דוכתי: ואידך. להכי הדר תניא התם משום פלוגתא דרבי אליעזר דאשמועינן דאפילו בכלי שרי: ואידך. להכי לא מוקמינן לההיא דפסחים בלחה ובכלי דאם כן הוה ליה אב מלאכה והתם הא דשבות הוא דאיירי: דומיא דהרכיבו. דלא מיתסר אלא מדרבנן דחי נושא עצמו ותחומין נמי דרבנן ואפ''ה הואיל ואפשר מאתמול לא דחי: ואידך. הרכיבו והבאתו גופה מלאכה גמורה היא דלא ס''ל להאי תנא בפסחים כר' נתן דאמר במס' שבת בפ' המצניע (דף צד.) חי נושא את עצמו ובתחומין סבר לה כרבי עקיבא דאמר במס' סוטה בפרק כשם שהמים בודקין (דף כז:) תחומין דאורייתא: א''ר אליעזר ק''ו. התם גבי פלוגתייהו תנינן לה בפ' אלו דברים (פסחים סה:): אלו שמשום שבות. אלמא ת''ק משום שבות קא אסר להו וש''מ דלאו בכלי מתוקמא: אלא אמר רב יוסף הא והא ביד. ומיהו מתני' ביבישה לא מוקמינן לה דאם כן אפילו בכלי שרי אלא בלחה וביד היינו טעמא דשרי דשבות הוא ובמקדש שתמידין וקרבנות צבור במקדש הם מבקרין אותן ובפסחים היינו טעמא דאסור דאע''ג דשבות הוא וצורך מקדש הוא אפ''ה כיון דכל אחד ואחד מבקר פסחו ומתקנו בביתו ואח''כ מביאו למקדש לא התירו לעבור על השבות במדינה: להא שמעתא. דרב יוסף: גוללו אצלו. דכיון דאיגדו בידו אע''ג דאיכא שבות דילמא נפיל כוליה לרה''ר ואתי לאיתויי ספר נמי שבות דמקדש קרי ליה שהרי קדש הוא אלמא שבות דצורך מקדש הותר אף במדינה: הא אוקימנא. בריש פירקין באסקופה כרמלית וכו' דאפילו שבות ליכא למגזר דא''נ נפיל כוליה כי ממטי ליה לתוך הבית דרך האסקופה אין כאן חיוב חטאת: משלשלין וכו'. לצלותו והוא יצלה מעצמו ובבשר דעלמא אמרינן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום גזירה שמא יחתה בגחלים בפ''ק דשבת (יט:): והא הכא. דכל אחד צולה פסחו בביתו וקשרי ליה נמי במדינה: בני חבורה. הנמנין על הפסח זריזין הן דכל העוסקין בקדשים זריזין וחכמים הלכך לא מחתי: ואביי. דאישתיק סבר כהנים זריזין הן אמרינן בכמה דוכתי דכיון שנכנס לעבודה בידוע שלמדוהו הלכות קדש אבל בני חבורה זריזין הן לא אמרינן שאין לך אדם שאינו עושה פסח: רבא אמר. הא והא ביד כדאמר דבכלי ליכא לאוקמי לפסחים משום מלאכה והא והא בלחה דאי ביבישה לא מיתסר בכלי אלא מתני' דקתני שבות דאפשר לה מאתמול מידחי מקמי מכשירי מצוה ר''א היא דפליג נמי עלה דההוא דפסחים ואמר דוחין דאפילו אב מלאכה מידחי מקמייהו וכ''ש שבות והא דקתני במתני' דבכלי אסור מודה ר''א דכמה דאפשר לשנויי משנינן ליה ולא מחללינן שבתא והיכא דלא אפשר כגון גבי איזמל דחינן אפילו אב מלאכה:

הא בלחה הא ביבישה. [מתניתין ביבישה] ואפילו הכי אסרינן בכלי דשבות גדול הוא: יבישה אפילו בכלי שרי. ולא מסתבר להחמיר עליו כיון דאפרוכי מפריך: ולאו אוקימנא באסקופה כרמלית. תימה דאמר לעיל (דף צז.) גבי מצאן צבתים או כריכות מביאן פחות פחות מד' אמות אלמא שבות דמקדש במדינה התירו וי''ל דשבות כי האי גוונא ודאי שמוטלין בבזיון התירו: